• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

לחזור בתשובה אחרי תאילנד

 

לחזור בתשובה אחרי טיול בתאילנד, איך זה קרה לי?

 

שבועיים לאחר חופשת השחרור מהצבא, התקשר אלי דוד אליהו שגר במושב בעמק חפר. אחרי כל המה נשמע ואיזה יופי שהשתחררת, סוף סוף הוא התחיל לדבר לעניין, “תגיד אתה מחפש עבודה?” “בקטנה אתה יודע”. “שמע, אולי זה יעניין אותך, מחפשים פה במושב מנהלי עבודה לתאילנדים במטעי אבוקדו” “מה לי ולאבוקדו? אני יודע שזה הולך טוב עם לימון, שמן זית ושום, אבל זהו”, “אל תדאג, לא צריך להבין יותר מזה, התאילנדים עושים הכל, אתה רק צריך לדאוג שלא יקחו יותר מדי מנוחות, הם אוהבים לנוח אלה. כמו ילדים קטנים. ושווה לך, משכורת טובה, אני אסדר לך מקום אצלי בקרוואן בחצר של הבית, אתה מקבל את המענק של המועדפת אחרי חצי שנה, וגם תאכל אבוקדו כמה שאתה רוצה, מה רע?”

 

אחרי יומיים מצאתי את עצמי בקרוואן בחצר של דוד אליהו, עובד במטעים של שכן שלו מוֹנִי, קם בחמש בבוקר לדאוג שהתאילנדים קמים גם הם. מסיע אותם עם הטרנזיט למטע אבוקדו, דואג להם לאוכל, צועק עליהם אם הם נחים או משחקים יותר מדי. הם באמת קצת עצלנים כמו שדוד אליהו אמר, כמו ילדים כאלה, אפילו שחלקם כבר עוד מעט בני 30. אז צריך להראות את עצמך כל הזמן, שלא ישכחו שיש בעל הבית שצריך לעבוד בשבילו.

 

 

היה שם אחד מהפועלים התאילנדים, גדול קצת, טיפה מבוגר מהשאר, קראו לו צ’איוט נאמדי. הוא היחידי מביניהם שידע לדבר עברית, מוזרה כזאת של זקנים של פעם. כולם כיבדו אותו כי הוא הרבה שנים בארץ. הוא היה מבין ענין כזה ומסדר את כל מה ששאר הפועלים צריכים. למשל אם יש להם בעיות עם הסוכנות כח אדם או משרד הפנים והמשטרה אפילו בלי עזרה ממוני הבעל בית. הוא היה ממש מצחיק, היינו מדברים לפעמים. הוא סיפר לי למה אני צריך לצעוק עליהם ככה. “בתאילנד מאוד חביב להיות עצלן, מעט עובדים, הרבה מעבירים את הזמן באוכל, שתיה ושיחה, ואז עובדים עוד מעט, ונחים עוד הרבה”.

 

“אז איך יש להם כסף אם הם עובדים רק קצת?” שאלתי. אז הוא הסביר לי “שעקב כך הם מגיעים לארץ או למקום אחר ברחבי תבל לעשות כסף, גם ידוע שמי שעצלן אוהב יותר כסף מהחרוץ. ואז נוסעים לעבוד מחוץ לתאילנד, ומבקשים ממנו שיעבוד שמונה, עשר, שתים עשרה שעות רצוף. עבודה הרבה מנוחה מעט, אפשר להשתגע לא?”.

 

יום אחד שאלתי אותו, “איך זה שכולם פה חמש שנים ושלושה חודשים עד שנגמר להם האישור, ואחר כך חוזרים לתאילנד, ואתה פה כמעט 10 שנים?”.

“אתה יודע, כל חבר שאתה רואה פה עובד ביזע קשה קשה, עד שסרטיפיקט (אישור) שלו נגמר, מה הוא רוצה בעצם, רוב האחים כאן באו מכפרים ממשפחות איכרים, ויש להורים שלהם כמה שדות אורז שמפרנסים מעט מאוד. כאן בארץ ישראל הם עובדים הרבה מאוד, שולחים מעט כסף הביתה והרבה חוסכים”.

 

“מה הם יעשו עם כל הכסף הזה?” “אוווו, זה החלום התאילנדי! מהגרושים והלירות של כאן שאתם נותנים לנו על הקטיף, כל אחד כאן, כמה שהוא נראה לך מסכן ודלפון, קונה בכפר שטח עם בית לא קטן. בקומה העליונה הוא גר עם המשפחה, בקומה התחתונה פותח איזה עסק או חנות שתכניס לו הכנסה חודשית ללא מאמץ. ויכול לקנות אופנוע קטן, לו ולאשתו. ואם הוא עובד כאן היטב היטב, אולי יכול לקנות אפילו טנדר יפני, איסוזו או טויוטה, חוזר כמו המלך של הכפר וכל אחת רוצה להתחתן איתו”.

 

“אז מה איתך, 10 שנים כבר בארץ, עם המומחיות שלך, אתה כבר יכול לקנות 2 - 3 חלומות תאילנדים כאלה”, “מה גם אתה כמו אמא שלי? שלא תדע, היא כבר עשתה רשימה של נערות החמד הרווקות של הכפר, ממוינת לפי גודל הנדוניה שאבא שלה מוכן לשלם ושולחת לי בדואר תמונות שלהן שהיא מצלמת בהחבא בכלבו של הכפר. אבל אני, אני לא חוזר לשם בשביל חלומות כאלה קטנים” “אז מה כן?”

 

”חלומות קטנים זה לא בשבילי, אני רוצה יותר מבית עם קומה עליונה ותחתונה. אני רוצה להיות עשיר אמיתי, וכל שקל שאני מרוויח פה שווה עשרות מונים שם”. “ואיך זה שאתה פה כל כך הרבה זמן, האישורים זה לחמש שנים וקצת”, הוא שתק קצת ואמר “תבטיח לי שלא תגלה את הסוד פה לאף אחד מהעובדים ואומר לך”, “מבטיח נו”, “מוני בעל הבית, הייתי עוזר לאמא שלו הזקנה בערבים ובשבתות אחרי שהיא כבר נהייתה סנילית ומשחק איתה דמקה ושומע כל מיני סיפורי ילדות שלה מהעיירה בפולניה עד שהיא נפטרה, משם אני יודע עברית כזאת מוזרה, והיא תמיד צעקה עליו שאת כל התאילנדים יזרוק לפח האשפה אבל את הפיליפיני הזה תשאיר. ומאז אני חי פה בלי ניירות כבר חמש שנים, והוא הבטיח לזקנה שלו שהוא לא יזרוק אותי, אז נשארתי ומוני אף משלם לי יותר טוב מלשאר הפועלים” “ואתה לא מפחד שיתפסו אותך?” “יתפסו יתפסו מה קרה? כל דקה פה שווה זהב, מרוויח כמה שמצליח עד שישלחו אותי לתאילנד. אוי, עם כל הכסף שאני עושה כאן מה אני יכול לעשות בתאילנד”, חיוך גדול עלה על פניו והוא חזר לקטוף אבוקדו בזריזות.

 

אחרי כמה חודשים נגמרה עונת האבוקדו והגיע מענק המועדפת ממשרד העבודה, אמרתי שלום למוני ולדוד אליהו. בדרך מחוץ למושב נפרדתי מהפועלים. צ’איוט בא ושאל אותי “לאן פניך מועדות?” “נוסע לטייל בחו”ל” “היכן?” “למזרח” “לירדן, עירק, סוריה? לא יהרגו אותך שם? אפילו ערבים שכנים שלכם פה מהכפרים לא אוהבים אתכם, שמה אוי ווי”. “לא מה פתאום, נראה לך שהשתגעתי? אני נוסע למזרח הרחוק הודו, סין, תאילנד, לאוס מונגוליה, כאלה מקומות”. “מקומות הרבה כל כך ואתה רק אדם אחד, זה לא מסתבר” הוא אמר לי, “תתפלא” “אף תעבור בתאילנד?” “כן, משם אני מתחיל”. “כמה נפלא, אם אתה בתאילנד אולי תבקר בכפר שלנו, אני מן הסתם פה אהיה, אבל תעבור אצל משפחה שלי ישמחו הרבה לראות אותך, שלחתי להם מכתב שאתה מנהל עבודה גזעי, חכה אני אביא לך דברים לתת להם”. הוא פתח את המזוודה שהיו בה כל חייו והוציא משם כמה דברים. “תמסור לאחי את זה, ואת זה תמסור לאחותי”, הסתכלתי על הדברים בתמיהה ואמרתי “למה לא, מה זה הדברים האלה?”. צ’איוט הצביע ואמר “זאת מחברת עם כל מיני דברים שכתבתי לו, סיפורים שלי מארץ ישראל”,  הוא קצת מוזר, נער חכם כזה, אוהב לקרוא. “וזה לאחותי הכנתי לה קרם פנים מאבוקדו זה מאוד יוקרתי ואופנתי בתאילנד ואומרים שזה מלבין את העור אחרי שעובדים קשה בשדות האורז, פה גם לוהט אבל בתאילנד הרבה יותר, רשומה שם הכתובת תשאל כשתגיע זה לא מאוד רחוק ממרכז המדינה”, נפרדתי מהם לשלום.

 

שדה התעופה הבינלאומי סוברנאבהומי בבנגקוק, המטוס נושק למסלול לפנות בוקר, השפה המוכרת מהפועלים במטע מתחילה לצלצל באזני שנית והלחות מרקיעה שחקים. תפסתי מונית למרכז העיר שעדיין חצי ישנה, כשמתחילים להתקרב למרכז כבר מתחילים להתעורר הענינים. הקטנועים והטוק-טוקים (סוג של מונית אופנוע תלת אופן שמרכיבה כמה אנשים) צצים להם מכל עבר בכבישים, חנויות מניפות את התריסים, הילידים הולכים לכיוון בית הספר, נזירים מסתובבים ברחוב עם קערות ומלקטים אוכל מהעוברים ושבים. שמגיעים למרכז הכל כבר פקוק, נחילי קטנועים אופפים את המונית מכל הכיוונים, לפחות עד שתגיע מהפכת ההיי-טק גם לכאן ויעברו לליסינג.

 

כשיוצאים החוצה מריחים את הריח, שילוב של עשן ופיח מכל הקטנועים בתוספת ניחוחות בישולי רחוב וצחנת הביוב. האקשן מתחיל, כולם קופצים עליך ומנסים לדחוף לך את מרכולתם, מנסה לברוח ולמצוא מקום לישון, הבטיחו לי טיול מהנה ומרתק, רק לא אמרו לי שצריך גם לשרוד. תופס לי איזה גסטהאוס מעופש, להתחיל להתמקם בו. אחה”צ מתעורר לבדוק מה בעצם עושים פה?

 

סיבוב ברחוב מגלה מציאות שמחה ועגומה גם יחד, עשרים מיליון תיירים בשנה יש כאן בתאילנד, ואם כל אחד נמצא פה יום אחרי שהוא נוחת ויום לפני שהוא ממריא, יוצא שיש פה לפחות מאה אלף מכל העולם, אמריקאים, אירופאים, אוסטרלים, יפנים, ישראלים, אפריקאים ואפילו הודים. ואיכשהו כולם נמצאים רק באזור הזה, כאילו זה גטו. מי אמר לכולם שצריך לבוא דווקא לכאן, ולמה גם אני באתי לכאן? התאילנדים היחידים כאן בתוך ערמות התיירים זה כאלה שקצת עובדים פה, או שמנסים למכור או לרמות אותך, אבל גם הם לא מעט. כל מטר יש כאן באסטה, כל מה שחשבת ולא חשבת עליו. מלון, שעון, חולצות, חליפות, מיצים, נודלס, פלאפונים, מזכרות מיותרות להחריד, תעודות מזויפות, תעודות לא מזויפות, מצלמות, עוד חולצות, בטריות, צעצועים טיפשיים, הכל חוץ מנעליים כי כולם פה עם כפכפים. אזור התיירים מתגלה כאתר מלחמה כשאתה והארנק שלך הם בשר התותחים, ועוד לא גילית מה המחירון. מסעדות, פאבים, סוכנות נסיעות לכל לאום שבא לתור את תאילנד, בתחפושת של מקום מפגש חברתי, בתי חב”ד, חלפני כספים, נהגי טוק-טוק מאיימים מכל פינה ועוד. פגשתי חבר מהצבא הוא אמר לי עדיף לרדת לאיים. לקחתי רכבת לדרום, פתאום רואים יותר את המקומיים, דווקא נחמדים ממש כשהם לא רוצים למכור לך כלום. תפסתי איזה בונגלו באי ממש מדהים, אבל גם שאתה במקום הכי יפה בעולם אחרי שבוע משתעממים, טוב אז עכשיו אפשר להתחיל לטייל באמת.

 

החלטתי לנסוע לכפר של צ’איוט בצפון לעשות את השליחות, נתחיל עם זה, נראה לאן נמשיך. רכבת ועוד אוטבוס ועוד אוטבוס, עוד טרמפ, לקח אותי ילד בן 10 שנסע על הטוק-טוק של אבא שלו. הגעתי לאמצע שום מקום, מהעשרים מיליון לכאן כנראה אף אחד לא מגיע. כל הכפר זה כביש אחד עם חנויות בקומה התחתונה ובתים בעליונה ושדות אורז מאחוריהם, עם מקדש גדול בגבעה שמעל הכפר. מדי פעם עובר קטנוע שמרכיב 4-5 ילדים. נכנסתי למכולת הראשונה שנתקלתי בה בכפר, שוכב לו תאילנדי על כיסא וישן, לא היה נעים לי להעיר אותו, בסוף בא מישהו לקנות אז שאלתי אותו איפה אני מוצא את משפחת נאמדי, חוץ משם המשפחה שלהם הוא לא כל כך הבין מה אמרתי, אבל הוא לקח אותי אליהם. הם קיבלו אותי בשמחה, כנראה ידעו שאני צריך להגיע למרות שאף אחד לא ידע איך לדבר איתי, אז עניתי להם בעברית בשביל שהם יבינו את התנועות ידיים. חיכינו לאח שצריך להגיע, בינתיים הם ישבו איתי ובהו בי שעתיים וגם הצטלמנו ביחד. הבאתי לאחות את הקרם אבוקדו והיא ממש שמחה, מרחה פס ירוק על האף והלכה להשוויץ לחברות. ואז הגיע האח החכם שהיה צריך לקבל את המחברת, הוא ידע קצת אנגלית כי הוא הקשיב בבית ספר. הוא היה לבוש גלימה כתומה כזאת של נזירים. הוא לקח אותי לטיול בכפר. שאל מה עם צ’איוט אחיו, הוא לא ראה אותו כבר עשר שנים ומתגעגע אליו, הוא רק זוכר אותו ממתי שהוא היה ילד קטן. סיפרתי לו שהוא אחד הפועלים החרוצים שמנהלים שם את הענינים, וכולם מכבדים אותו והוא ממש התלהב. שאלתי אותו מה איתך, אתה גם רוצה לבוא לישראל לעבוד? “לא, אני רוצה להיות כאן בכפר במנזר”. “מה אתה בעצם עושה פה כל הזמן?” “אני במנזר, קם כל יום, קם מוקדם, עושה מדיטציה, אחרי זה הולך לאסוף אוכל לשאר הנזירים, מנקה את המנזר, שוב עושה מדיטציה, אוכל קצת, לומד בודהיזם. שוב עושה מדיטציה. אוכל קצת, מתפלל ועוזר לאנשים שבאים להתפלל לבודהה, אחרי זה שוב עושה מדיטציה והולך לישון”. “וככה כל יום?” “כן”. “כמה זמן אתה כבר במנזר?” “שלוש שנים, בדרך כלל אנשים באים לשנה וממשיכים בחיים שלהם”. “אז למה אתה נשאר כל כך הרבה זמן?” “אני אוהב את זה, חי בצורה רוחנית, לא רודף אחרי דברים כל היום, אני שמח ורגוע כאן. אפילו שאין כאן הרבה אוכל ושינה, אני מצליח לעשות את מה שאני רוצה ושמח בו”. “ומה עם להתחתן, ומשפחה, ולעבוד?” “אין כאן את כל הדברים האלה, פה אנחנו מנותקים מכל זה, מחוברים רק לרוחניות, לרוגע ולשמחה. נהפוך הוא כיוון שאנחנו משתמשים בעולם החומרי כמה שפחות ומשתמשים בעולם הרוחני כמה שיותר, זה מה שמביא אותנו לכל זה”.

הזוי לחלוטין, חשבתי לעצמי. “ומה עם ההורים שלך, אני יודע שלאחיך הם מציקים כל הזמן שיתחתן, לך לא?” “לא מה פתאום, אצלנו מי שמקבל על עצמו חיים של התנזרות מהעולם החומרי זה אחד מהדברים המכובדים והנעלים ביותר. הם אפילו מקנאים בנו בכך שאנחנו מצליחים לצאת מכל הדברים החומריים שמניעים את האדם ולשלוט בעצמנו. לא סתם הם מביאים לנו כל יום אוכל וכל הכפר אוהב אותנו, הם רואים בנו דוגמה ומופת, אלה שבאמת מצליחים לפתור את בעיית הסבל האנושי של האדם”. מעניין מאוד, לא ידעתי שיש אנשים שחיים ככה.

 

הוא התחיל לשאול אותי “אתם בישראל יש לכם מנזרים בודהיסטים? אח שלי לא סיפר לי על זה אף פעם כלום”, צחקתי “לא מה פתאום אנחנו יהודים”, “אז מה יהודים עושים? אני יודע שאתם עם חכם ועשיר, אבל מה זה בעצם?”. לא ידעתי כל כך מה לענות לו, הדבר היחיד שאני מכיר זה פולקלור של חגים וקצת סיפורים משיעור תנ”ך וזה שלא משתחווים לפסלים. “יש לנו כל מיני חגים מאד נחמדים, כמו פורים שמתחפשים ושותים, פסח שאוכלים מצות שזה כמו קרקרים, שבועות אוכלים גבינה, ובראש השנה תפוח בדבש. ויש גם כל מיני חוקים של לא לרצוח ולא לגנוב, גם לא אוכלים חזיר כל מיני חיות אחרות, ואפילו לא אוכלים חלב עם בשר”. “כן אבל חוץ מלאכול ולא לאכול מה אתם עושים בעצם?” “שאלה טובה” אמרתי לו “אולי אני אבדוק את זה יום אחד”. “יופי טוב מאוד, זה קצת מוזר שאתה לא יודע מה אתה עושה” הוא אמר והוסיף “אם לא טוב לך תצטרף אלינו למנזר, זה יהיה מצחיק, אחי בישראל בקטיף אבוקדו והמנהל עבודה הגזעי במנזר בתאילנד”, עניתי לו “נראה לי שלא אבל לך תדע”, צחקנו ביחד.

 

אחרי יומיים של טיול בהרים ליד הכפר, ובקשות חוזרות ונשנות מהאחות שכשאחזור לארץ אשלח לה עוד קרם פנים ירוק, עזבתי את הכפר וחזרתי לבנגקוק. לראות לאן ממשיכים משם. כשהגעתי כבר התחיל ראש השנה התאילנדי, חוץ מכל מבול האנשים, הקטנועים, והטוק-טוקים, בראש השנה גם זורקים מים אחד על השני, כולם על כולם כל היום. בהתחלה זה היה ממש כיף, 7 מיליון איש שגרים בעיר התחילו לזרוק מים וקרח כל היום אחד על השני, איזה משפחה ראתה אותי ברחוב והזמינה אותי אליהם לשמוח ולשיר, שהאבא שמע שאני מישראל הוא אמר לי “אתם היהודים מאוד חכמים”, והצביע על הראש איפה שאמור להיות השכל, עניתי לו “כן גם אתם מאוד חכמים”. הוא צחק ואמר “אנחנו לא כל כך חכמים אבל אנחנו מאוד האפי-האפי” והמשיך לשיר. כל תאילנד צהלה ושמחה, מלחמת המים הגדולה בעולם כשהנוסעים באוטובוסים מסתתרים מהאנשים ברחוב בתקוה לא לטבוע. עם זאת המלחמה על החומריות שבארנק גם המשיכה, אבל מאחורי הקלעים היתה עוד מלחמה. נסיון מהפכה בבנגקוק. הצהובים נגד האדומים, מלחמה, לא יודעים על מה. זה קורה פה כל כמה שנים, כנראה שהמושחתים בצבע הצהוב רוצים לתפוס נכסים ממשלתיים של המושחתים בצבע אדום או להפך. ומאות אלפי אנשים יוצאים להפגין באלימות ברחובות לא ברור למה. רצו להגיע לפשרה לפני ראש השנה אבל דווקא עכשיו זה התפרץ בשיא האלימות באמצע החג, כל אחד תופס צד אחד של מרכז העיר, כאשר רכבים שעוברים מצד לצד צפויים להיות מפורקים לגורמים. וזה כשבמקביל ברחובות ליד זה ישנה מלחמת מים בלתי נגמרת. אוירת טרור ומצור ליד אוירת שמחה מנותקת מהעולם. אמרו לי שנהיה שם קצת מסוכן וצריך לברוח מהעיר, הצהובים חסמו את פסי הרכבת, ואין רכבות יוצאות. לצאת מכאן קצת קשה כי הגסטהאוס הנוכחי נמצא בדיוק בין שתי המחנות.

 

בעל הגסטהאוס אמר לי שתנסה לצאת ברגל, לתיירים הם לא אמורים לעשות כלום. לקחתי את התיק ויצאתי. מרחוק אני רואה את המחנה האדום, שצריך לעבור אותו בשביל לצאת מהעיר. טוק-טוק התקרב אליו ופתאום צמיגים וחתיכות ברזל עפים באויר עד שלא נשאר ממנו כלום. להשאר? לעבור? לחזור? מה עושים? עוד טנדר עובר ליד המחנה האדום ויוצא משם בנס עם כל החלונות שבורים. איך הגעתי בכלל לעיר המשוגעת הזאת עוד פעם. לא מספיק לברוח מהמוכרים הרמאים ומהתיירים הנהנתנים שבאו לחגוג על חשבון התאילנדים, טוק-טוקים, באסטות, אף אחד לא יודע מי פה בן ומי פה בת, רעש וסרחון כל היום, מלחמות מים שהופכות למלחמות רוויות דם. איך יוצאים מכאן? ישבתי וחיכיתי, טיול טיול אבל צריך לשרוד קודם. פתאום ראיתי נזיר אחד עם גלימה כתומה עם קערה לאסוף אוכל הולך לכיוון של מחנה האדומים, כאילו לא קורה כלום. חשבתי לעצמי זה הזמן לתפוס טרמפ, הלכתי מאחוריו, הוא נכנס למחנה של האדומים, והם רואים אותו ושמחים, ונותנים לו אוכל ושתיה, ואני מאחוריו, כל מיני אדומים שלפני שעה העיפו טוק-טוקים באוויר ומי יודע מה הם עשו לנהג, מחייכים גם אלי ועושים לי שלום מבויש, שניים אפילו באו להצטלם איתי בתנוחה ילדותית. כך באמצע כל אווירת המתח והטרור בין הצהוב לאדום, הולכים להם אני ועוד נזיר כתום, מעל הזמן והמציאות. המשכתי ללכת אחרי הנזיר עם הגלימה הכתומה עד שעברתי את המחנה של האדומים לכיוון צפון העיר ועזבתי אותו, הצלחתי לתפוס אוטבוס צפונה לכיוון נהר המקונג, שם אפשר לחצות את הגבול ללאוס.

 

כמה שנים אחרי כן הגיע היום האחד הזה שבדקתי בעצם מה זה יהודי, החלטתי לנסות לעשות את זה בפועל. במקום גלימה כתומה יש לי חליפה וכובע, במקום חיים של רוגע וניתוק אני חי חיים של חיבור בין רוחניות לחומריות. במקום לפתור לעצמי את בעיית הסבל האנושי ולחיות על ראש הגבעה רחוק מכל אדם כאשר השאר בחוץ ממשיכים לסבול, מנסה לחיות ולשפר את המקום בשבילי ובשביל כולם. במקום להסתובב בעולם לחפש מה לעשות, אני יושב ושמח איפה שאני ועוסק בתורה.

 

באחת החופשות מהישיבה נסעתי לבקר את דוד אליהו במושב. מהכניסה למושב לקח אותי טרמפ אחד השכנים שלו. לקח לו חצי דקה לזהות שזה אני, לא היה לו נעים להגיד משהו, אחרי עוד חצי דקה של שתיקה הוא אמר “ממש רזית”. “כן אני אוכל כשר” חייכתי. הוא אמר לי “אני עוד זוכר אותך עם הסרט בשיער, סיפרת לי שאתה חולם להגיע לסין ולהודו, איפה אתה היום?” “לומד בישיבה בירושלים”. “וזה הכל?” “כן”. “מה עושים עם זה” “לומדים איך להיות יהודים ומה יהודים עושים, אתה יודע זה מקצוע שלם”. “ויש תעודה בסוף?” “לא, זה כמו ללמוד איך לחיות, אין בזה דיפלומה”. “ומה עם לעבוד, איך אתה מתפרנס?” “אני חי בפנימיה של ישיבה, אין לי אפילו מעמד כלכלי”, צחקתי. “שתדע לך זה ממש לא בסדר”. הוא הפתיע אותי. “גם אני יהודי ואפילו מאמין, וחוגג את החגים והכל, אבל לחיות ככה בלי לחשבן לאף אחד, ועוד לצפות שאחרים ישלמו עליך, מה זה?”.

תשמע, אני יכול להגיד לך את כל התשובות הרגילות של גם אני משלם מיסים וזה מה שאני רוצה שיעשו איתם, וגם כמה נראה לך שמקבלים בחורי ישיבה, רבע ממשכורת של תאילנדי בתאילנד, וגם זה רק אם מתחשק לשר החינוך. כאשר לכל מי שלומד תלמוד ומקרא באוניברסיטה נותנים לימודים חינם ומלגה מפתה עקב זאת שאף אחד לא רוצה ללמוד את זה, ואף אחד לא קורא לו פרזיט. ורוב הכסף של הישיבות זה בכלל מתורמים פרטיים, וזה שיש אנשים שתורמים כסף לישיבות בשביל שישבו וילמדו תורה זה בעיה שלהם לא שלך. וחוץ מזה ללמוד בישיבה זה הרבה יותר קשה מחיים של אוניברסיטה, עבודה ומילואים. אבל לא נראה לי שזה מה שמעניין לא אותי ולא אותך.

 

“תגיד אתה זוכר אותי לפני שנסעתי?” “כן”. “למה נראה לך שנסעתי?” “מה זאת אומרת, כמו כולם, להנות קצת, לראות דברים חדשים, לחפש את עצמך, לקחת קצת פסק זמן לפני שמתחילים את החיים האמיתיים. אתה יודע, בתקופה שאני הייתי בגילכם, נראה לך שמישהו נסע לחו”ל, ישר למדנו והקמנו משפחה, לא היה את הזמן והשפע הזה של היום, טיול בחו”ל, מי היה יכול לחלום. לסוע לסיני בשבילנו אחרי ששת הימים היה כמו לסוע לסין בשבילכם”. צחקתי ואמרתי, “אז אם החיים האמיתיים כל כך טובים, למה אנשים צריכים הפסקה לפני שמתחילים לחיות אותם? לאן וממה כולם פתאום בורחים אחרי הצבא או הלימודים לנסות לחוות איזה חוויה שלא תחזור על עצמה לעולם? כולם נוסעים כאילו לחפש את עצמם ובסוף גומרים בזה שאפשר לחיות כמו מלך בעשרים שקל ליום. ובסוף מתבאסים כשחוזרים לארץ מזה שאתה שוב מחויב למסגרת חברתית ושהכל יקר, וכשנכנסים למסלול אחרי כמה זמן שוכחים מזה. למה אתה חושב שיש רבים וטובים שלא חוזרים? אתה לא רואה שמשהו פה חסר?”. הוא שתק, שכחתי שהבן שלו כבר הרבה שנים בארה”ב, ויש לו איזה עסק גדול של עגלות שם, אולי אפילו גם נדל”ן, הוא בא לבקר מדי פעם אבל לא יותר מזה. “מה אתה חושב, גם אני הייתי יכול להיות כזה, היה לי הכל בחו”ל. אבל כל זה עד שהכרתי את התורה ומה זה בעצם יהודי, וראיתי שבשביל זה אין לי מה לחפש בחו”ל, אם זה ללמוד, להקים בית, לחיות בסביבה יהודית”.

 

כשחזרתי מה בסך הכל חיפשתי, להיות יהודי רגיל, טוב כזה, שעושה את כל מה שכתוב בתורה. לא שיערתי לעצמי שזה דורש הרבה יותר מלחגוג קצת את כל החגים, וגם שצריך לשבת וללמוד את זה איפשהו בצורה כזו אינטנסיבית. ניסיתי בהתחלה לחזור בתשובה לבד, אבל בעצם בלי הישיבה לא נראה לי שהייתי מצליח לעשות את זה. אתה יודע, יש לנו כל מיני שמות כאלה בראש, אברהם אבינו, משה רבנו, דוד המלך. דמויות אדירות לכל הדעות שנראות מנותקות מאיתנו, ופתאום, אתה פותח כמה ספרים ושומע כמה שיעורים בבית המדרש, ואתה יכול להתקרב ולהיות קצת כמוהם. איש חסד עצום כמו אברהם, משה רבנו גדול החכמים שמסתכל על עצמו בשפלות ותמיד שואף ליותר, דוד המלך שלא משנה מה שעובר עליו אף פעם לא מתייאש, אנשים גדולים באמת, לא כמונו אינטרסנטים קטנים. וכאן בישיבה נותנים לך הזדמנות להיות קצת כזה, לתפוס מזה קצת, לתת לתורה להכנס באמת בתוכך. אז למה לא בעצם? לא נראה לך שזה שווה לפחות כמו תואר ראשון או איזה ג’וב טוב?

 

אחרי שהוא הוריד אותי והמשכתי קצת ללכת לכיוון הבית של דוד אליהו. בדרך ראה אותי צ’איוט נאמדי, הוא שמח לראות אותי “מה זה? ממש רזית, המשפחה שלי לא נתנו לך נודלס?” “נתנו נתנו, אבל מאז עברו הרבה מים במקונג. אתה עדיין כאן? לא חזרת לתאילנד?” “עבודה עבודה, ללא הפסקה”, חמש שנים עברו וכלום לא השתנה, אני צריך ללמוד ממנו איך הוא לא מתייאש. שוב העיניים שלו ברקו ואמר בשמחה “יום יבוא אני אשוב לשם ואהיה עשיר כמו אחד האצילים, לבינתיים רשויות ההגירה עוד לא שמו עלי ידיהם. אחי הקטן סיפר לי שהוא ממש שמח לפגוש אותך”. “כן אני חייב לו הרבה”. “טוב מאוד, שניכם אנשים מאוד רוחניים, הנה בוא קח משהו” הוא חייך והביא לי שקית מלאה אבוקדו....

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081