כיבוד הורים
למה צריך כיבוד הורים? ולמה ההורים באופן טבעי מרגישים מחוייבים לילדיהם מרגע שהם נולדים?
אם נשאל מישהו - למה צריך כיבוד הורים? בדרך כלל התשובה תהיה: "כיוון שהם טרחו ונתנו לי כל כך הרבה , אני מרגיש מחויבות כלפיהם"
חייבים להודות שזו תשובה יפה, נסביר אותה: אם הנושאת עובר ברחמה תשעה חודשים, היא לא נושאת עמה שק ירקות צמוד אליה!! העובר בבטנה! והוא גודל כל יום, המשקל מכביד, אין לה הפסקה, כל חייה משתנים. גם הלידה איננה דבר קל, ובטח שאחריה יש כמה לילות שלא ממש ישנים, מישהו רוצה לאכול... ולאט לאט הוא גדל, צריך שיטפלו בו כל הזמן, אוכל, בגדים, יחס, מגע .. עם הגדילה הצרכים משתנים כבר יש לו רצונות אחרים, יחס מיוחד ועוד יותר אוכל, ויותר בגדים, והוא לא תמיד מתנהג כמו שהוריו מצפים, ההתמודדות איננה קלה בכלל.
ואם נשאל אותו: "נראה שהבנת שאתה מחויב (למרות שהוא לא פירט בתשובה..) האם אתה מצליח לקיים את חובתך כראוי? למשל, בעת כעס? התשובה בדרך כלל תהיה: "תראה אני משתדל, אבל כשהם מעליבים אותי, או לא מדברים בצורה מכבדת אז, אי אפשר תמיד לשתוק, אתה מבין.. גם הורים צריכים לדעת איך להתנהג, לכבד קצת..."
מדוע מצד אחד הוא מרגיש במחויבות להכיר טובה להוריו אך בשעת כעס הוא אינו מסוגל??
האם אחרי שמישהו נתן לך כל כך הרבה, אפשר לומר לו: "אתה לא מכבד אותי מספיק" ולבטל במחי יד את כל הטוב שגמל איתך?
האם הצלחנו לכבד אדם גם ברגע שדיבר אלינו בצורה שאינה לרוחנו? - לעיתים רחוקות!!
אבל זה אפשרי... בכל יהודי טמון כח עצום להשתנות!.
עד עכשיו חשבנו במושגים פשוטים של כל אחד ואחד, אבל במושגים של תורה, לכבד את הורים אומר למשל: שלא לשבת במקומו של האב, לא לסתור את דבריו.. כך דורשת התורה, אך מי יכול לעמוד בזה? התשובה היא, שאכן אין זה דבר קל, אך ישנן דרגות בהן ניתן להתקדם ולטפס, בתחילה, הדרגה נמוכה, ההתקדמות מעלה צריכה להיות תמיד אל מקום שהוא קצת למעלה ממני. והשאיפה, אל המקום הכי גבוה. באופן טבעי לא ניתן להגיע מיד למקום הכי גבוה, אבל אפשר בהחלט לטפס לשם. איך עושים את זה?
היסוד הראשון בקיום קשר בין בני אדם, הוא הרגשת מחויבות כלפי השני. ההרגשה עוזרת לנו מאד לייצב את הקשר ולחזק אותו. אמנם, ישנה בעיה: שכמעט מכל מחויבות אפשר להתנער, למשל – חוזה, אפשר לשלם קנס ו"לשבור" חוזה, וזה מקובל מאד היום .. אז בעצם אני אף פעם לא ממש מחויב. אם אני תמיד יכול להתנער ?! יש תשובות פשוטות , כמו – "לא על כל בעיה שוברים חוזה" נכון, אבל זה לא מספיק, כי מי קובע לי על אילו בעיות כן שוברים ואילו לא ?
אז מה מחייב באמת? ההכרה הפנימית שלנו מחייבת אותנו, דבר שהופנם עמוק, מעבר לידיעה או מחשבה, משהו "שנכנס לנו ללב" . זה מחייב יותר מהרגיל. אמנם גם לכך יש גבולות, ולכן כאן יעזור לנו לחזק את העניין על ידי חוזה או הסכם...
כעת, גם ברגעים שאדם לא רוצה, כועס על השני או שהשני פוגע באינטרסים שלו, מכיוון שהוא מרגיש מחוייב, הוא כן יעשה - אמנם בלית ברירה, אבל כבר אין לו תירוצים. וכל התמודדות נוספת תעזור לו להפנים את המחויבות שלו כלפי השני.
אדם מרגיש מחויבות להאכיל את הילדים שלו, לא צריך להסביר לו את זה, אין שום "הדרכת הורות" שהשיעור הראשון מתחיל ב"אתם חייבים לתת לילד שלכם לאכול". מדוע זה כך? - זה אחד מפלאי הבריאה! כל אדם שפוי, שנולד לו תינוק, מבין שצריך להאכיל אותו, או מצד שהוא חסר ישע ומסכן, או מצד שהוא בוכה ורוצים שקט... אבל האמת שיש פה תהליך טבעי שמתחיל בזה שהם חמודים, עדינים וטהורים, וזה כבר מרכך את הלב. (הרי אם היינו מקבלים אותם בני חמש עשרה ... זה היה נראה אחרת...) בימים הראשונים הם אוכלים לעיתים תכופות יותר (שמונה פעמים ביום)... ואז, לאט לאט.. יום אחרי יום, כל פעם שההורים נותנים להם, הם נקשרים אליהם ואוהבים אותם יותר ומפנימים את חובתם ומתרגלים את הנתינה לילדיהם הקטנים, עד שתחושת המחויבות הופכת להיות טבע ממש, וגודל האהבה, כגודל הנתינה.
למדנו שבכל יום , בכל בית יש ממש "בית ספר" של החיים, שמלמד אותנו להפנים אל ליבנו דברים שנמצאים בהכרתנו, על ידי מעשים פשוטים.
ולפי זה השמים הם הגבול! אפשר להפנים הכל ולהתקדם לכל דרגה שרק רוצים כל אחד ממקומו שלו.
במתן תורה קבלנו על עצמנו את כל המצוות. התורה מחייבת הרבה יותר ממה שהשכל שלנו מחייב, כיוון שמי שדורש מאיתנו, הוא רחוק מאוד מהשגתנו ושכלנו, מרחק אינסופי, וכ"גודל" הדורש כך גודל הדרישה. המושגים שהתורה מדברת בהם מכוונים אותנו להפנים דרגות גבוהות בעדינות נפש וראיית צורכי השני. התורה גם מגדירה את מקומו של כל אחד ביחס לשני ומראה לנו את הדרך בה הבורא רוצה שנלך, למשל - הגדרות של אמת מול שקר הן אחד מהדברים שרוב בני אדם טועים בו אך ראיית התורה תמיד מכוונת אל עמקם של דברים ומתוכה מתבררות הגדרות חדשות ונכונות, וכך אפשר לראות לנגד עינינו דרך, שמי שבאמת רוצה - יכול להגיע למקום אחר, לחיות חיים יותר אמיתיים.
Commentaires