אחד בפה ואחד בלב

אחד בפה ואחד בלב, מסע בין צביעות לקדושה.

על מה שנכנס ומה שיוצא...

אם תשאלו אותי מהי ההגדרה הכי מדוייקת ל”צביעות”, אז בלי לפתוח את “אוקספורד” או את “אבן שושן” הייתי אומר שזה מה שאומרים “אחד בפה ואחד בלב”. זה משפט שאני מאוד אוהב. מבחינתי הוא מגדיר וממצה את כל מה ומי שצבוע בעולם.

אחד מבעלי החיים הדוחים ביותר בעיני, זה החזיר. ולא בגלל דעה קדומה או איזה עניין דתי. באמת תמיד חשבתי שחיה זו איננה אסתטית במיוחד, גם עושה צרות בגינה של סבתא שלי וגם לחקלאים. ובכלל משהו בבולמוס האכילה שלה די מזוויע ומרתיע... לא?

גם כשלא הייתי דתי, לא הייתי מוכן לאכול אורגניזמים ובעלי חיים שבמהות ובצורת החיים שלהם משדרים לך ומעוררים בך רוע (כריש) פחד (סרטן) סלידה (נחשים ג’וקים תולעים תמנונים ורכיכות) גסות, חוצפה וזלזול (חזיר) גאווה או ביטחון מופרז (עופות דורסים) כח, עוצמה ושליטה (סוסים אריות)... בקיצור יש דברים שלא מכניסים לפה ולא רק בגלל שזה לא כשר.

בשבת שאלתי את הילד של טולדנו למה הוא כל הזמן עם סוכריה בפה. הוא ענה שזה מתוק ושהוא אוהב מתוק, ושגם כשהוא מבקש מאמא, היא תמיד מרשה לו כי הוא הילד הכי מתוק בעולם. הבנתם, אז כדי להשאר מתוק לאמא הוא ממשיך ללקק כל השבת סוכריות ומיני מתיקה. נראה לי שזה מה שהרתיע אותי מכל אותם מאכלים שלא הכנסתי לפה. שאולי חלקים מהם יהפכו להיות משהו בי.

מעבר מוסיקלי

“בצהרי היום הכל צבוע אדום ואין קץ...” אף על פי שהמילים בשיר מרתיעות (אותי) בעיקר ביחד עם הכישרון של פורטיס לבטא אותם בשירה שלו. בכל מקרה בואו ואומר לכם מה המילים האלה אומרות בשבילי. בצהרי היום - זה הזמן המואר ביותר ביום, הכל ברור, אין דבר מסתיר... אנחנו נאורים, חכמים ויפים ורוצים רק שלום וקידמה אנושית. רק הבעיה שהכל צבוע - שהצביעות שולטת. כולם מדברים על האמת אבל היא באמת נעדרת. אֱדום הזה, הוא אח של ישראל (עשו, אחיו התאום של יעקב קרוי גם אדום. לא היה ולא יהיה אדם צבוע יותר ממנו) הזמן הוא עכשיו! שנות האלפיים. עד מתי הזמן הזה נמשך... עד מתי האחד בפה ואחד בלב?... על זה נאמר... ואין קץ. אתה מבין... אם לא הייתה חולפת לה הילדות (המשך הפזמון של השיר... ואין קץ לילדות שחלפה...) אז לא היינו כאלו צבועים. כי מי שהוא ילד גם כשהוא גדול וגבר, אז הילד שבו לא יודע מה זה להיות צבוע. לילד יש תמימות. אבל כדי להיות ילד גם כשאתה “גדול וגבר” צריך לרצות להיות גבר אמיתי. אחד שהפה והלב שלו שווים.

מה ישראלי בעיניך...

ישראלי בעיני זה קודם כל לדעת מאיפה זה מתחיל... לדעת את ההיסטוריה של ישראל, ולא רק בדור וחצי האחרונים, לדעת שישראל הוא הראשית של עם ישראל, שהוא אבי האומה שנקראת על שמו. שהייחוס והקשר שלנו אליו הוא רציף מאב לבן... אב לבן עד היום ממש. לכן נקרא גם ישראל סבא, ומי שנתן לו שם זה וקרא לו כך הוא ה’. שישראל הוא יעקב, בנו של יצחק ונכדו של אברהם אבינו, שגילה בעצמו והחזיר לעולם אחרי 1500 שנה את האמונה המונותאיסטית, ושיש כאן קשר ומטרה ותכלית לעולם כולו ולקיום האנושי, וכל זה ע”י מידת האמת הצרופה החרותה על ליבו. וישראל כפי שלמד מאבותיו אברהם ויצחק מסר את נפשו על מנת שהדורות הבאים אחריו תמיד יהיו אוהבים בלב ונפש. ושכל האחדות של הילדים שלו היא התנאי והשורש והזכות לקיום של העם הישראלי, שהוא “סוף המעשה במחשבה תחילה” כשעלה ברצון ה’ לברוא את העולם. שהוא קשר את כל המציאות הרוחנית והגשמית להויה אחת. הוא שֶיָרַש את ארצנו - ארץ ישראל בהבטחה מפי ה’, ושהישיבה כאן בארצנו המובטחת היא על מנת לקיים את אותה הויה, את אותו חיבור מושלם “שמים וארץ”. הוא שלימד שלכל אחד מילדיו יש כוחות נפש מיוחדים לו ואישיות יחידה ומיוחדת שניתנה רק לו על מנת שיוציא מן הכח אל הפועל את הכישורים שלו, ולגלות דרך מיוחדת בעבודת ה’ (כפי שרואים מהברכות שבירך את בניו בחומש בראשית פרק מ”ט. וכך נאמר שם בסוף העניין: ”ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם”). ושדרך כל האחים יחד... דרך כולנו יחד... יכולה להתגלות מלכות ה’ שלמה בעולם. וקרא לו הקב”ה בני בכורי ישראל כאשר הוציא אותם ממצרים ונתן להם את התורה וייחד את שמו עליהם בקשר של אהבה עמוקה... חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום כי לקח טוב נתן להם, כלי חמדה (תורה) שבו נברא העולם.

אלו הם “הישראלים” בעיני...

אני שומר מסורת...

אז כדי שיהיה אפשר לאכול היא צריכה להיות טהורה וכשרה. איך יודעים? צריך לדעת את הסימנים, כתוב... אצל הדג, צריך סנפיר וקשקשת. אצל הבהמה, מעלת גרה, מפריסת פרסה ושוסעת שסע... אז למה לא אוכלים ג’ירפה?... מאותה סיבה שלא אוכלים ארבה. השחיטה צריכה מסורת. מסורת היא מסירה מדוייקת מאב לבן ומרב לתלמיד, ואם חסר את זה אז העיקר חסר. כמו ללמוד שבע שנים רפואה ומיד לבצע ניתוח לב פתוח בלי יום אחד של סטז’. אפשר לנחש, אפשר בערך ואפשר שלא. בחרנו שלא! כי ככה כתוב... משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה וכו’ עד היום ממש! חובה שתהיה מסירה וקבלה. צריך לדעת למסור וצריך לדעת לקבל. הכל בנוי על זה! כי אם לא כך, אז יש כאלה שמזייפים. כל מיני המצאות שמדברות רוחניות אך בדרך כלל מפספסות את העובדה שאנחנו כאן כדי לעשות! תורה היא לא פילוסופיה או רעיונות ערטילאיים.

אגב כל המכונים והסדנאות למיניהם שעוסקים ב’רוחניות’, אני חייב להוסיף...

“...אשר ברא אלוקים לעשות”

אחרי ככלות הכל, למי שחושב שיש איזושהי אפשרות ל”הפרדת רשויות”. הרב רבינו בחיי, ענק בתורה ומקובל גדול, תלמידו המובהק של הרשב”א. בפרושו על התורה כותב כך בשם הרמב”ם: “בפירוש פסוק זה בספר דברים, “הנסתרות לה’ אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות”... “סודות התורה הנסתרים, וטעם המצוות לה’ (טעמי המצוות וסודות התורה נסתרים, ואין כל אחד יכול להשיג ולהבין אותם. בשביל זה צריך להיות אחד שיודע לקבל...[מקובל]. זה אומר לרצות לקבל על עצמך את כל התורה ולרצות ללמוד וללמד, לשמור ולעשות!...) ואם יזכה אדם שתשמע אזנו ויבין וידע משהו מאותם סודות, ובידיעת שורש המצווה ועיקרה בנסתר שבה, אל ייפטר בכך מן הנגלה שלא יעשה המצווה בעניין גופני. אין לו להימנע מזה שהרי הנגלות לנו ולבנינו לעשות!“.

זמן החזיר...

ישנן ארבע גלויות שאנחנו בתור “ישראלים” גלינו וגולים בהם... גלות בבל... גלות פרס ומדי... גלות יוון... ואחרונה אך ממש לא חביבה... גלות אדום (אותו עשו אח של יעקב-ישראל, שדיברנו מקודם... זה הצבוע שצייד בפיו, עשוי מבחוץ אך רקוב מבפנים, תמיד מצטדק בסגנון שכובש את העולם.

אך על חרבו הוא חי, רוצח ושונא את העם. ולכבד את אביו כעושה רושם מושלם, אך כל כולו זלזול ומרידה, אכן ‘דרך ארץ קדמה לכפירה’) החלה לפני אלפיים שנה והקץ שלה אכן סתום.

לכל אומה שהגלתה את ישראל יש סמל של בעל חיים מסוים המאפיין את מהותה של אותה גלות. כך קיבלנו במסורת מפי חכמים. בבל גמל... פרס ומדי שפן... יוון ארנבת. ואדום... נכון... חזיר.

אומנות לחימה

בקרבות פנים אל פנים ובכל מערך לחימה, הטקטיקה הטובה ביותר לנצחון היא הכרה ושימוש מושכל בכוח או בנשק של האויב עצמו על מנת לגבור עליו. לא יעיל כ”כ להכנס לעזה עם טנק כדי לתפוס כמה מבוקשים. אבל אם תדע את השפה המקומית תתנהג תתלבש כמוהם... תתחפש! תתחבר איתם כמו ב”דובדבן”, תוכל גם לאכול את העוגה.

כך אמר יעקב לרחל: “אחיו אני” (של לבן הארמי) אבל באמת הוא בכלל לא אח שלו, לבן הוא אח של רבקה אמא של יעקב... אחרי 7 שנים שעבד יעקב אצל לבן, הגיע סוף סוף מועד החתונה של יעקב ורחל. בערב החתונה אמרה רחל ליעקב שאבא שלה... לבן, הוא רמאי מעולה, “הוא בחיים לא יתן לי ולך להתחתן... אז מה אם הוא הבטיח לך”. “כן זה נכון, אני יודע” ענה יעקב “אבל התכוננתי, ואני מוכן גם לכך” ...אחיו אני ...אחיו אני ברמאות. כדי לנצח את האויב תשתמש בנשק שלו בשפה שהוא מבין רק אז יש לך סיכוי.

“עם נבר תתבר ועם עיקש תתפל“ (שמואל ב’, פרק כ”ב), אבל גם צריך להיות איש אמת ...צדיק, כמו יעקב, זהו תנאי לאומנות זו.

החזיר זו אדום... לא סתם סימן!

אפילו שהיא דוחה (אותי) יש בה איזה צד כאילו טהור. היחידה מכולן שמפריסה פרסה וכאילו מכריזה “תראו אני בסדר” כאילו היא טהורה. אבל באמת הסימן הפנימי שלה כוזב, היא בכלל לא מעלה גרה. היא הכי צבועה ...תראו, השפן הארנבת והגמל, לכולם הסימן הפנימי קיים אבל חסר הסימן החיצוני. כאילו אומרים אנו מאמינים, אפילו מתפללים. אבל את כל התורה הזאת? את כל המצוות האלה? ממש לא מתאים לנו לעשות. החזיר מה הוא אומר, תראו אני מקים לכם מקום להתפלל, אפילו יש כאן “ברית”. הגלות האחרונה ברשות מלכות אדום הביאה את הנצרות. המשימה, להיות הדת השולטת. איך?, אם לא במסעות... וברצח המונים, כך עשו פעם. (“היום” זה קצת גס ובהמי לרצוח עם שלם או סתם אדם אם לא יטבול ויתנצר) אז היום זה להראות כאילו שאני בסדר. פושטת את טלפיה, מחופשת... כה צבועה. ממש ‘דרך ארץ קדמה לכפירה’. המטרה, מרידה בה’... “מי לי בשמיים”. באמת אין לה שום פנימיות רוחנית, שום קדושה. זו מציאות הכי עדכנית, תסתכלו טוב. לא להתבלבל מהסימן ה”כשר” שלה כי אכן כל כולה כפירה ומרידה, בידוע שעשו שונא ליעקב. תראו למי הם מתפללים, לאדם מת... אבי אבות הטומאה.

ללא מילים

אם נתפוס רק את הפרטים, לעולם לא נדע ולא נבין מאיפה הם יוצאים. מה המקור, לאיזה כלל או מהות הם שייכים?! במצב כזה ההבנה של המציאות תמיד חלקית, ולפעמים גם עקומה!. לכן צריך לרדוף אחרי הכללים לחפש באמת על מה מדברים ואולי אז להבין את הפרטים. רק שכדי לראות את האמת יש תנאי, צריך להיות לך אכפת.

אז למרות כל המילים (על הדרה)... ואין אני מדבר על עצם העניין אלא על הסחף שבא בעקבותיו (שאולי הוא שורש העניין), אפילו אצל ‘אנשים חושבים’ כפרופסורים וכו’... שמעתי שטוענים כי הדתיים לא יודעים מהו מעמד האישה ושאנו צריכים לסייע להן... אז מה אומר?! “לא מצאתי לגוף טוב משתיקה” ...לפעמים גם כדאי לשתוק. להקשיב ללבן שבין האותיות השחורות. אז הפעם רק אעתיק מדברי חכמי ישראל.

מתוך מכתב רבי עקיבא איגר ז”ל (גדול הדור באירופה) לקרוביו על צער פטירת אשתו: “כעת בעוונותי הרבים אין דעתי צלולה רפו ידי מלמהר לכתוב בזריזות כדרכי, וכעת אף כי באתי להשיב לא ידעתי מה להשיב. רעיוני נבוכים לבי סגור ידי קצרה מלהתיישב בשום עניין. והנני רק כשופך דברי במרירות לב בגנוחי גנוח ויילולי יליל... האם אשכח אהבת אשת נעורים יונתי תמתי אשר חנן אלוקים את עבדו להעמיד ממנה תולדות הגונים ...היא גדלה אותם לתורה ויראת השם, היא הייתה בעזרי להמעט תורת ה’ אשר בקירבי כאשר הרביתי בזה בשבחה בהספדה בפניה. היא הייתה שומרת לראשי להשגיח על גופי החלש והנדכה. היא הסתירה ממני דאגת הפרנסה שלא להשביתני מעבודת ה’, כאשר אנוכי רואה ומבין את זאת כעת בעוונותי הרבים. היא הוליכה עימי בן ובת תחת החופה בעונג ובשמחה... ואנכי השכול נגוע ומוכה כלי שבור ידי כבדה על אנחתי. איה איפה ירעו גדיותי, את מי אשיח דאגותי וירווח לי, מי ישגיח וישים לב עלי, ואיך אשכח יד ימיני ואתן הפוגות לעיני בפנות ימין ושמאל ואין עזרתי בי. מי מקרוצי חומר יודע גודל צדקתה וצניעותה יותר ממני. פעמים רבות היה לי משא ומתן עמה בוויכוח ביראת ה’ עד חצי הלילה... גדול כים שברי, מכתי אנושה, עולם חשך בעדי, ערבה ממני כל שמחה וגיל... אנכי מלא עצב יגון ואנחה, וממש מת מוטל לפני לגודל טורח ויגיעה בעוד תקוותי הייתה להחזיקה כי הקרבתי הלב ודם, ואחרי כי נאספה אל עמיה ועלתה למרום שבתה, לגודל צערי ויגוני נחלשתי למאוד והייתי בסכנה, הכי לא אטעם אוכל ומשקה, מעיי לא החזיקו דבר כמעט רגע, בקושי היה בידי לברך ברכה אחרונה, עיני נדודים משינה... ממש אין רעיוני סובלים להתפלל מבלי טשטוש או ללימוד בעיון קצת סוגיה קלה... צריך אנוכי מעט זמן למשש כל כלי כליותי בענייני גופי ומזגי ומבוא התנהגות טבעי וענייני צרכי ביתי”.

ואם כך מדבר גדול בישראל היו בטוחים שזה משפיע על כל מי שלומד ועוסק בתורתו...

אחד להשם ואחד לעזאזל

ככל שהם שווים בחיצוניותם כך הם מובדלים בפנימיותם. ככל שהם יותר תאומים (עשו ויעקב) כך ההבדלה שנעשית היא תהומית. הידיים הם כלי העשייה שלנו בעולם. דרכם אנחנו פועלים את כל הפעולות שלנו, הרגליים הם רק מוליכות את הגוף. הידיים של כל האנשים בעולם שוות. לכאורה עושות את כל פעולות היום יום של השגרה באותה דרך או צורה, פשוט נראה אותו דבר, אין בזה שום הבדל דת גזע או מין. כל השאלה היא הרצון, למי הוא פונה, את מי הוא משרת, את האנוכי או את ה”אנוכי השם אלוקיך”. זו לא שאלה של השקפה אלא של מציאות חיים שאתה בוחר ללכת בה בעולם. ההבדל הוא רק הנקודה הפנימית, הוא בין לשרת את הגוף החומרי או לבחור בנפש בעומק האין סופי. הקול הוא קול יעקב, הידיים ידי עשו. עד שביום ההוא יהיה ה’ אחד ושמו אחד. גם הידיים יהיו של יעקב. ונחזור לפרוש כפינו בתפילה כמו שהורה לנו משה רבינו ופרש כפיו בתפילה במלחמה הראשונה של עם ישראל נגד עמלק נכדו של עשיו. משם הם לקחו / גנבו לנו את צורת התפילה הזו לעבודה הזרה שלהם.

צביעות של קדושה

סוד קטן, תיקון גדול... מותר לגנוב את דעת הרב. האמנם? הרי כתוב שאסור לגנוב! ואיסור גנבת דעת הוא בכלל תוכן הדיברה השמינית. נכון, אבל כך כתוב באחת מהלכות חג פורים: “כל הפושט יד נותנים לו”. לכאורה השאלה הבאה מתבקשת: הרי בכל השנה מצווים אנו לתת צדקה אז מה מיוחד בפורים שהלכה זו נזכרת כאן שוב? אלא שכתובים בהלכה זו שני גדרים חדשים, האחת שמי שזקוק נותנים לו גם בלי לראות אם הוא ראוי לאותה קבלה - “כל הפושט יד נותנים לו”. השניה, היא ש”כל הפושט יד נותנים לו” הדגש הוא על המילה כל, שראוי לכל אדם להעמיד את עצמו כמקבל אף על פי שיודע בנפשו שאין קבלה זו ראויה לו. אמנם זו פעולה חיצונית שלא תואמת את הפְּנים של המקבל, כלומר “אחד בפה ואחד בלב”... ממש צביעות. אך הפעם נהפוך הוא! זו היא צביעות של קדושה... כי המטרה כאן היא אמיתית, הרצון הוא להשיב את הלב, את הרוחניות. לכן מותר שיראה עצמו יותר מכפי המדרגה שהוא נמצא בה כדי ש”רבו” ישפיע לו יותר תורה (ואם עדיין אין לו רב, אז משמיים יפתחו לו את הלב... ”אתה פתח לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לך כפתחו של אולם”). אז מה עושים? נגיד, ללכת לשמוע מגילה ולשתות עד דלא ידע, אולי לאכול סעודת מצווה. ואם חוששים כאן שמא הכלי יפול ויתפוצץ. הרי הפנימיות לא תואמת את החיצוניות... לא האורות את הכלים. אל דאגה זה יכנס. בידוע שהמעשים משפיעים על הלבבות.

החזיר שמחזיר

נכון שהוא אוכל הכל. אפילו נראה שתורם לאיכות הסביבה. אמנם הוא מתפרנס מאחרים. מבחוץ הוא טהור, כשר ומותר, מבפנים הוא טמא, פסול ואסור... האמת גנב! אך יום אחד הוא יחזיר את כל מה שלקח זו המהות העמוקה בשמו, הוא החזיר שמחזיר. כל כוחו וחיותו וכל המציאות שלו היא במה שהוא צבוע במה שהוא מחקה ומתדמה לישראל, אך לשקר שלו אין רגליים הם רק זיוף שמבלבל. הוא האחד בפה שחסר לו לב.