חוזרים בתשובה – הבן שלי חזר בתשובה - סיפור אישי

כיצד התמודדתי עם העובדה שהבן שלי חוזר בתשובה? מה חשבתי על חוזרים בתשובה בעבר? ומה אני חושב עליהם היום?

צבי לבנה, מנכ”ל “שדות ישראל”, מספר על החוויה המטלטלת אותה עבר בתהליך החזרה בתשובה של בנו. מהרגשה של אבדן וחוסר אונים לתובנה הכי חשובה כהורה ואבא.

גלעד נולד ב-1977 למשפחה חמה ואוהבת שציפתה בהתרגשות להולדת בנה הבכור, משפחה ישראלית, יהודית, חילונית אפשר לומר. אני נולדתי בארץ ואמא של גלעד בארה”ב. הכרנו במסגרת שירות בטחוני שלי בארה”ב. האהבה פרחה, התחתנו וביחד חזרנו הביתה לישראל.

בביתנו במושב, נהגנו לאכול אוכל כשר בדרך כלל. היו כלים לבשר לחוד ולחלב לחוד, גם כשלעיתים מישהו התבלבל זה עבר בשקט.. הייתה כוונה טובה, היו כמובן מזוזות, בחגים בדרך כלל פקדנו את בית הכנסת במושב והתרגשנו בכל שנה מחדש מתחושת החג והקודש של ראש השנה ויום כיפור, בפסח ערכנו סדר וסיפרנו ביציאת מצרים.

כל אלה היו למעשה מסורת ומנהגים שמאפיינים כמעט כל בית יהודי בישראל ועל כן, למרות סממני היהדות, היינו למעשה משפחה חילונית לכל דבר ועניין.

תקופת ינקותו של גלעד זכורה לי היטב, גלעד זכה לקבל ממני ומכולם מנות אהבה וחום והיה מרכז תשומת הלב המשפחתית כולה, תינוק יפה והתנהלותו מלאה חן ואור. בשנות בית הספר עודדתי ודחפתי אותו באופן מוגזם להצלחה, עד שהבנתי שאני כבר סיימתי בית ספר... ועל כן הורדתי את הקצב ואפשרתי לגלעד ללמוד בקצב שלו.

כבר בשנות התבגרותו המוקדמת התבלט גלעד בשני מישורים: האחד- בולט במיוחד, היה כשרונו המוסיקלי. בתחילה הקים את השכונה כולה לקול הלמות מערכת התופים שהפליא לנגן בה, בהמשך כשגיטרה חשמלית תלויה על כתפו ידע לנגן בצורה נפלאה, הקים להקה עם חבריו והם אף הופיעו בכמה מועדונים בתל אביב. המשפחה והחברים רצנו אחרי גלעד וחבריו לכל מקום בו הופיעו ואני לעיתים הייתי מחניק את דמעותיי בהתרגשות מגאווה ושמחה, גלעד מתגלה כנגן נפלא, כותב, מלחין ושר בליווי להקתו.

גלעד סיים בהצלחה את למודיו בתיכון, היה מוקף חברים קרובים ועמד בפני גיוסו לצה”ל, גלעד שאף להתגייס לאחת הסיירות המובחרות, וסיים בהצלחה את ימי הגיבוש המפרכים אך לבסוף התנדב לצנחנים.

גלעד הוכיח איתנות פיסית ומנטלית, סיים את המסלול הקשה בהצלחה, השתתף במבצעים ובפעילות מבצעית בלבנון ובהמשך פיקד על כיתה ומחלקה בגדודו. בהמשך שרת במילואים ביחידת הצנחנים והשתתף במבצע חומת מגן ומלחמת לבנון השניה.

המישור השני שבלט בגלעד היה הסקרנות והחיפוש, היתה בו מעין סקרנות בלתי ברורה. זה בלט בשנות ההתבגרות והמשיך והתגבר בזמן השרות הצבאי, זה בא לביטוי בחוסר סיפוק מתמשך כאשר הגירויים שסביבו לא נתנו לו שקט ומענה לשאלות פנימיות שהציפו את נפשו, לי כאביו זה היה קשה. למה אתה כל כך כבד? מה הבעיה, תשתחרר, תלמד משהו, תמצא עבודה ותחיה את החיים כמו כולם.. גלעד ניסה, למד ברימון בית ספר למוסיקה ולא מצא מנוחה לנפשו השואלת. למד הוראת מוסיקה, נהנה מצד אחד אך התבונן סביבו והמשיך לשאול שאלות. אני תוהה ושואל את עצמי למה גלעד לא שקט? מה הוא מחפש? מדוע הוא חש ריקנות שכזאת, הרי בראייתי הוא עוסק במוסיקה והוא בדרכו יכול להביא את עצמו להגשמה במשהו שהוא כל כך אוהב ועושה נפלא. אבל לא! משהו שם מפריע, משהו לא נותן לגלעד את השקט ושלוות הנפש שהוא כה משתוקק לה. ואני אבא שלו חש תסכול, לעיתים כעס, מה גלעד רוצה? מה מטריד אותו? למה הוא ביקורתי כל כך לסביבתו, מה הוא מחפש?

ואז הופיעו ניצנים ראשונים. גלעד מספר לי שהוא לומד, הולך לשיעורים ואני לא מבין או לא רוצה להבין. גלעד מגלה יותר ויותר סקרנות בעולם הדתי, משהו תפס אותו, אני לא מבין, מסרב להבין, מרגיש כמעט נבגד, ערכים שעל פיהם חינכתי, מה יהיה עליהם? המוכנות לשרת את המדינה, לתרום לקהילה, ללמוד מקצוע מכובד, להתקדם בחיים להצליח, מה יהיה עם כל זה? אוי ואבוי איזה בושה! הבן שלי ישב לו בישיבה? זהו? ככה יטביע חותמו? כך ישרת את המדינה והחברה? כך יביא לביטוי את החינוך שקיבל?

ומה יגידו במושב, איך אסביר שגלעד עבר למחנה שונה ואחר כל כך. אז גם התחילו עימותים, הם לא היו פשוטים, הרבה כאב והרבה דמעות נשפכו במפגשים שלנו, בכינו הרבה דמעותינו התערבבו. שכבנו על המיטה ופשוט בכינו. לעיתים צעקנו בזעם אחד על רעהו. היה שבר. אני לא הקשבתי, גלעד לא הקשיב. ניסיתי להילחם. ראיתי בסכנה המתקרבת של גלעד חוזר בתשובה, כמציאות הכי גרועה שהייתי יכול לחשוב. נתק, חוסר הבנה, חוסר תקשורת, עולם ערכים שונה כל כך. אין סיכוי שאפשר יהיה לגשר על הפער, אלה ימים קשים מנשוא. מחשבות ותחושות אובדן הציפו אותי, התביישתי בתוכי והצנעתי את אשר ידעתי, גלעד בדרך לחזור בתשובה.

לעולם לא אשכח אירוע אחד, היה זה טקס הנישואין של אחד מחבריו הקרובים של גלעד, כל תושבי המושב ואורחים מקדמים את החתן והכלה ולפתע אני רואה את גלעד, גלעד אחר, שונה מכולם, לבוש אחרת.. לא בג’ינס וטי שרט..

הוא עומד מהצד מתבונן על הקהל שחלקו גם התבונן בו. גלעד עמד ונראה כאילו הגיע מעולם אחר, זר קצת מנוכר בהופעתו לאנשים שהיה להם דמות וחלק מוכר כל כך. לבוש בחליפה שחורה, חולצה לבנה מגבעת על ראשו וציציות בולטות מצידי גופו, אני התפתלתי בתוכי. מצד אחד חשתי בושה, הנה עכשיו כולם יודעים... גלעד יצא מ”ארון הקודש”... מצד שני עמדתי נפעם מעוצמתו, מאומץ ליבו ומיכולתו לעמוד בפני הקהל שהכי קרוב אליו ובהופעתו לומר, אני יהודי חוזר בתשובה ולעשות זאת בצורה גלויה ובגאווה. אני ניגשתי ועמדתי לצידו, ברגשות מעורבים.

אירוע זה נחרת בליבי כנקודת האל חזור, הבנתי שאני עמוק בתוך ה”בוץ” הזה עם החזרה בתשובה של הבן שלי. זאת היתה תקופה קשה, הרי כל אבא שואף שבנו ילך בעקבותיו, יאמין באותם ערכים, ינהג ויאמין בדרכו של אביו.

תחושת חוסר האונים ואף האכזבה קשה, היא אינה שונה למקרה בו בן משפחה חרדית מחליט לחזור בשאלה. זה כאב עמוק, זה אובדן, אין לאף אחד זכות על תחושות שכאלה.

ימים חולפים, אט אט אני מתחיל להסתגל למחשבה ולתחושה שגלעד חזר בתשובה. בינתיים עבר לגור בירושלים שם מצא ישיבה של חוזרים בתשובה והחל את דרכו כיהודי מאמין המעביר את ימיו בלימודי קודש, דפי גמרא ותפילות. היתה תקופה של כמעט נתק אך הקשר נשמר, היה מרוחק ולא הביא לביטוי יחסים מתבקשים של אב ובנו.

לעיתים נפגשנו ובדרך כלל היה נוצר עימות מילולי חריף. כאשר אני מחזיק בדעותיי ואיני מוכן לקבל את סדרי העדיפויות של גלעד ואת אופן הסתכלותו על החיים, גלעד מצד שני ראה בי חילוני תועה שנדמה לו שהוא יודע מה היא האמת אבל אין לו.. כלומר לי כאביו מושג על האמת הטהורה שהיא לדעתו האמונה באלוקים ובדרך של הקדשת חלק גדול מחייך ללימוד ותפילה.

זה היה ויכוח שמזמין מראש מצב של מבוי סתום, אין לאן ללכת והיינו נשארים מתוסכלים ומיואשים. קושי גדול במיוחד חוויתי כשהבנתי שפתאום המושג אבא לא מתכוון אלי, אלא לבורא עולם. ככה מכנים אותו, אבא! אז מה איתי? מה המעמד שלי?* אני שכל יום אנשים מבקשים לשמוע את דעתי, ללמוד ממני, לקבל הדרכה לחיים, אין לי כל משמעות כאבא דווקא לבן שלי? אני שגידלתי אותו ודאגתי לכל מחסורו והנה יום אחד.. העביר את כל סמכויותיי לרב שלו? באיזו זכות? האם תפקידי בחייו היה ונגמר בכך שהייתי אחד משניים שהביאו את גלעד לעולם, זהו? אז למה מתכוונת הדברה של כבד את אביך ואת אמך, האם הכוונה שרק אם הם חזרו בתשובה מלאה, רק אז יזכו ויכובדו? ומה אם לא חזרו? הם פסולים?*

מחשבות רבות שכאלה עברו בראשי, השיחות הפכו רדודות בכדי לא להגיע לנקודת המחלוקת הבלתי נגמרת.

בתוך כל אותן תחושות ומחשבות מעיקות, אני מרגיש שמתפתח בי תהליך בו שמתי לב איך לאט לאט אני מצליח לראות גלעד קצת אחר. פתאום ראיתי גלעד נרגש, ראיתי מין אור בעיניו. כשהקשבתי לו הרגשתי עד כמה סקרנותו והצורך לקבל מענה לשאלות שהטרידו אותו משך שנים מקבלים לפתע מענה בדרכו החדשה. הרגשתי גלעד רגוע, מדבר ומספר על ערכים אחרים של שקדנות בלימוד, ראיתי את העניין והתשוקה שלו ללמוד עוד ועוד. התפעלתי מההשקעה, מהסבלנות, ההתרגשות ולפתע הבנתי משהו שהכה בי, שעד אז לא חלף בראשי. הבנתי שגלעד מאושר בדרכו, מאושר מחיבורו ליהדות, מאושר בלימוד התורה, מאושר מהחברים החדשים. אולי אני לא מאושר מכל אלה, אבל הוא כן, גלעד מאושר!

אז נכון חשבתי לעצמי, הוא לא הולך בדרכי, הוא לא עשה אותי רבו, איתי ימעיט להתייעץ. נכון ראיית חייו שונה ונכון שאיני מסכים לדרכו לראות את החיים רק על פי ציוויים והפרשנות הדתית המחמירה, אך אני מבין משהו אחר, אני מבין שמה שאני חושב, מה שאני מרגיש, שהציפיות שהיו.. כל אלה אינן רלוונטיות, יש רק דבר אחד חשוב, שגלעד הילד הנפלא שלי מאושר בחייו. מרגע זה הכל התחיל להסתובב בראשי, לפתע הבנתי שכנגד העולם החומרי שבו כולם רצים בכדי להשיג עוד, מול הצרכים הדוניסטיים של ילדים ובוגרים להשיג עוד ועוד, לקנות, להשוות מה יש להם ומה לאחרים, הילד שלי בחר לחיות אחרת. הוא בחר דרך חיים שיש בה צניעות, חברותא חסרת אינטרסים, יושר, כבוד, קדושת משפחה, עזרה לזולת ועוד ערכים שיכולים להיות משאת נפשו של כל הורה. התמונה משתנה בעיני, אני מרגיש תחושת שמחה, איזה ילד מיוחד יש לי, איזה אומץ לב צריך ללכת אחרי הלב שלך, כמה מדהים הוא גלעד, כמה נכון לו לחיות את חייו עם משפחתו בחום ובקדושת המשפחה ולא להימדד בכמות הכסף או המעמד.

החלטתי לעשות מעשה, הודעתי לגלעד שאני רוצה לבקרו בירושלים ולראות איך נראים חייו החדשים, גלעד שמח ונתן לי הוראות הגעה. נסעתי וליבי דופק בחוזקה, חשתי שאני למעשה בא להכשיר את השרץ... ביקורי הוא הכרה וקבלה סופית את דרכו החדשה של גלעד..

בשעות הערב המוקדמות אני מגיע לחנייה בפתח הישיבה, יוצא מרכבי נרגש. הסביבה זרה לי, כלום לא מוכר. ילדים חרדים מתבוננים בי כאילו הייתי חייזר שנחת מכוכב אחר. אני מתקדם ואז אני רואה את גלעד עומד על המדרגות בכניסה למתחם הישיבה, עינינו נפגשות. צעדנו ונפלנו אחד לזרועות רעהו. שנינו בכינו, התרגשנו, הגוף רעד. שנינו הבנו, אני מקבל את גלעד, אני אוהב, מעריך ומעריץ אותו על אומץ הבחירה. אולי בחינוך של גלעד, למד ממני להאמין בדרך, להיות נאמן לעצמו, להיות אמיץ וחזק ולהגיע ללא פשרות למטרות החשובות לו בחיים.

גלעד הוביל אותי במעבר הצר בין הבניינים. לקח אותי לחדרו אותו חלק עם חברים אחרים. הכל צנוע פשוט, אין כל אביזר מותרות, רק הגיטרה הנשענת על הקיר בולטת כאילו רוצה לומר על בחירתו של גלעד שאת המוסיקה הוא לא עזב. נהפוך הוא, המשיך לכתוב, להלחין ולשיר ובתהליך מופלא יצר אלבום שלם של שיריו. שירים מדהימים ביופי המילים והצלילים.

נכנסנו כמובן לישיבה, הכרתי את חבריו שהתרגשו מבואי, וישבנו ביחד ללמוד דף גמרא. זאת היתה חוויה מיוחדת, חשנו קירבה, חום, שמחה, גיליתי עניין בדרך הלימוד, ראיתי את היופי במילים, בחידוד והפלפול. חזרתי במהלך הזמן לבקר מספר פעמים והגעתי להשלמה ושמחה לחייו של הבן הנפלא שלי.

גלעד עשה את הבחירה שלו, גלעד מאושר בבחירתו, אני גאה בו. בהמשך נשא לאשה את שימרית המופלאה בנשים, שרק חיזקה את תחושתי לגבי הבחירות של גלעד. זכורה לי היטב השיחה הראשונה שניהלתי עם שימרית. הקשבתי לה, גם היא חזרה בתשובה, גם היא מבית חילוני, שירתה בצה”ל כקצינה ביחידה מובחרת. במשך שעה תיארה באוזני את התהליך הרוחני אותו עברה עד שהגיעה לידי הבנה עמוקה לפנות לדרך של אמונה וערכים יהודיים עמוקים. נפעמתי מהאופן בו תיארה את הדרך, כל כך ברורה, כמה עומק היה בה. היא סיימה ואני שתקתי, אמרתי לעצמי שמעולם לא שמעתי סיפור כה מאלף ומשכנע. בסיפורה לא היתה ביקורת על אף אחד, היה רק את החוויה האישית והיחודית שלה. זיקוק נפלא של בחירה הנובעת מנאמנות לעצמך. מרגש!

שימרית וגלעד התחתנו, הקימו משפחה נפלאה, יש להם שתי בנות מקסימות. חיים בהרמוניה, בשמחה, מקדישים לבנות זמן איכות רב, יוצרים בית יהודי חם ואוהב.

מגלעד למדתי את הדבר החשוב ביותר בחייו של הורה, לדעת לעשות את האבחנה ביחס למה שהכי חשוב לנו כהורים. האם הכי חשוב שיצליחו במושגים של קריירה, כסף ומעמד ובכך יספקו אותנו ואת הגאווה והאגו ההורי? האם זה יהפוך אותם למאושרים בחייהם? היום אני יודע שבמקרים רבים אין זה כך. היום אני יודע שרק אם נאפשר לילדים שלנו לבחור באומץ את דרכם, כמובן בגבולות הישר, אם ניתן להם את הכח והאומץ ללכת על פי דרכם ולהיות נאמנים לעצמם, אז ורק אז נוכל להבטיח ולקוות שימצאו את אושרם, כי האושר האישי של נפשם היא משאת נפשו כל הורה אוהב.

והילד שלי מאושר!!!