התרוממות רוח - סיפור
כיצד אדם לבבי יכול לגרום לאדם אחר לתחושה של התרוממות רוח? סיפור יפה עם מסר
אוי לא, אוי ווי. אני נוסע בנתיב לתחבורה ציבורית בלבד. רק שלא יבחינו. אבא היושב לצידי במושב הקדמי, אמנם שקוע כרגע בשיחה עם אמא שיושבת במושב האחורי, ואין דעתו על המתרחש בכביש, אבל הנתיב ארוך מאוד, ויש לי אפשרות לצאת ממנו רק עוד כמעט שני קילומטר, אם תהיה הפוגה קלה בשיחה בזמן הזה, ודאי שיבחינו בסימון הצהוב שעל הכביש. וגם ישנו אחי הקטן שיושב ממש מאחורי. אף על פי שבדרך כלל הוא שקוע בחלומותיו ואין מכיר במתחרש לימינו או לשמאלו, לדברים כגון זה, לתפוס אדם בקלקלתו, חושיו תמיד מחודדים להפליא. אותו ודאי לא מעניינית שיחתם של ההורים, והוא לא יהסס לצעוק את חרפתי ברגע שיבחין בה. מה אעשה. עוברת בלבי מחשבה לסובב את ההגה בכל הכוח לימין ולהפיל את הרכב עם כל יושביו אל התהום שלצד הכביש. אני מגחך לעצמי על המחשבה. אדם מוכן לרצוח את כל משפחתו באופן נורא ואיום של התדרדרות במורד תהום ובלבד שיחסוך מעצמו הלבנת פנים.
"היי! אבא אמא, תראו, אור נוסע בנתיב של תחבורה ציבורית". בו ברגע נקטעת שיחתם, ועיניהם מופנות אל הכביש לוודא שאכן כך הוא כאשר שמעו. אמא, כמו תמיד, קופצת בראש. "חזי, למה נתת לילד לנהוג, איפה הראש שלך." אבא כמובן לא נשאר חייב: "הילד הזה כבר בן עשרים וארבע. תגיד, אור, אתה לא רואה נתיב לתחבורה ציבורית. תסתכל לאיפה שאתה נוסע. אתה עוד תהרוג את כולנו".
רציתי כל כך לומר לו שמי שהולך להרוג אותנו זה דווקא הוא, שעוד מילה אחת אני מסובב את האוטו אל התהום, אבל במקום זה, רק השפלתי עוד את ראשי. חשתי איך פני הולכות ומתחוורות. כל גופי החל לרעוד. הרגשתי שאין לי כוח אפילו להחזיק את ההגה, אפילו להחזיק את עצמי. אולי פשוט אירדם ואשכח מכל השטויות האלה. מצבי הגופני הסיח את ריכוזי מהנהיגה והרכב סטה ועלה על המדרכה, למזלי הרב הטלטול עורר אותי ובמהרה כיוונתי את הרכב בחזרה אל הכביש, אך לצערי היה בכך תוספת בערה למדורת ההשתלחות כלפי. "ירדת לגמרי מהפסים. כל הספרים האלה שאתה קורא שיגעו לך את השכל. במקום לעבוד, להיות בן-אדם, אתה מרחף לך בדמיונות. תראה, אפילו לאיפה אתה נוהג אתה לא שם לב מרוב דמיונות שיש לך בראש". "חזי תגיד לו לעצור בצד, תנהג אתה, אני לא יכולה יותר".
הדחף בתוכי להטות את המכונית אל התהום הלך והתחזק, זו כבר לא הייתה רק מחשבה בראשי אלא כוח לא רצוני שמשך את ידי לסובב את ההגה בחוזקה. למזלי הרב, הבליחה במוחי החכמה שמתעוררת בבני אדם בעתות של סכנת חיים, ומצאתי דרך להיחלץ מהמצב הקשה. "אבא אמא אתם שומעים רונן נכשל גם במבחן בסוציולוגיה. המורה כתבה לו על המבחן שנראה מהתשובות שלו כאילו לא היה באף אחד מהשיעורים. ושיפסיק לחלום ויתחיל להקשיב". המבטים הופנו לעברו והאימה שעל פניו גילתה על כנותם של דברי. "הנה האסטרונאוט השני. בסוף הם יסלקו אותך מבית ספר. ואז מה תעשה. תעבוד בתור אסטרונאוט".
אמא,שלא נתקררה דעתה בדבריו של אבא,הוסיפה עוד משלה בנימה קשה והחלטית, "עכשיו חודש אין טלוויזיה אתה שומע. וכל יום אני רוצה לראות את שיעורי הבית שלך. נגמרו המשחקים. נותנים לו יותר מדי חופש וזה מה שקורה". הסתכלתי במראה על פניו של אחי. ראיתי בעיניו כמה הוא רוצה לשלוח את ידיו ולחנוק אותי בכל כוחו. אבל זעמו לא הטריד אותי אלא מעט. רק המסכנות שראיתי בפניו החיוורות, נראה היה שהוא רוצה לפתוח את הדלת ולקפוץ אל הכביש. ליתר בטחון לחצתי על כפתור הנעילה האוטומטית. נתמלאתי רחמים עליו. ידעתי מעצמי היטב את התחושות שהוא מרגיש, והצטערתי על מה שעשיתי לו, היה עדיף שהיו ממשיכים להקניט אותי. אבל, בעצם, מה פתאום, יכול היה להיות אסון, לא הייתה לי ברירה. ואולי, מוטב היה שאהרוג את כולנו, ולא אצער כל כך את אחי המסכן.
כבר היינו ממש בקרבת ביתנו. בדשא הסמוך לבנין התאסף המון עם. כל דיירי הבניין שלנו, וגם הרבה דיירים מהבניינים הסמוכים, ניצבו צפופים ומבטיהם לשמים. החנינו את האוטו והצטרפנו מלאי סקרנות לקהל העומדים. שאלנו את השכנים בסיבת האסיפה והללו הפנו את אצבעם בשתיקה כלפי מעלה. קפאנו בתדהמה למול המחזה המופלא. שמונה אנשים, מהם שנים מבוגרים, איש ואשה, והשאר ילדים בגילאים שונים, נראו מעופפים בשמים מעלה מעלה ואט אט עשו דרכם למטה אל הארץ. הילוכם מטה היה שונה מאוד מאדם רגיל הקופץ ממטוס, שכל זמן שלא יפתח אתה מצנח ייפול במהירות איומה. אך הללו היו מרחפים בנועם בשליטה גמורה, נינוחים ושלווים הביטו אילך ואילך כשחיוך קורן מפניהם. כשהלכו והתקרבו אל הארץ כבר ניכר היה לכל שמדובר במשפחה, אב, אם וששת ילדיהם. כל השמונה החזיקו בידיהם שקיות עמוסות. הגברים היו לבושים שחורים מנעליהם ועד הכובע שבראשם. וגם הנשים, אף שלא לבשו דווקא שחורים, התכסו בבגדים בצבעים כהים. הדבר היה לפלא בעיני. מאנשים שנוחתים מהשמים באופן כל כך מלהיב ומעורר השתאות הייתי מצפה שילבשו בגדים צבעוניים זוהרים למרחק, ואילו אצל אלו הזוהר היחידי היה האור שקרן מפניהם.
המשפחה המעופפת כבר התקרבה סמוך לארץ, וקהל האנשים נדחף לאחור לפנות להם מקום נחיתה. הם נחתו ברכות וחייכו בשתיקה אל הקהל המפוחד. השכנים החרדים לא ידעו מה עומדים האנשים השחורים לעשות עכשיו. אמהות משכו את ילדיהם לחיקם לגונן עליהם, והגברים קפצו את אגרופיהם, מוכנים לסימן לזנק על משפחת החייזרים. ראיתי את השוטר מהקומה שמעלינו אוחז בדריכות רבה באקדח החגור במתניו. לבסוף הפסיק אבי המשפחה את השתיקה המתוחה והחל מדבר במבטא זר שמעולם לא שמענו כמותו: "שלום עליכם ידידים יקרים. תודה רבה שפינתם לנו מקום לנחות. אנחנו מתנצלים שהטרחנו אנשים חשובים כמוכם. אנחנו משפחת שמיא. קנינו את הדירה שעמדה למכירה בקומה העליונה של בנין שלש עשרה. אנחנו השכנים החדשים שלכם. הנה הבאנו כמה דברים לחגוג את המאורע". ילדי המשפחה רצו והביאו שולחנות רבים ממקום סמוך. מפה צחורה ויפה נפרסה עליהם ועל גבה הועמדו מגוון המאכלים. באורח פלא היו המאכלים חמימים ומעלי הבל כאילו זה עתה בושלו. המבחר היה כה רב שכל אחד יכול היה לבחור מאכל לפי טעמו. אני לקחתי את המאכל האהוב עלי, פיצה. הטעם היה כל כך טוב ומענג, שחשבתי לעצמי שזה הדבר הטעים ביותר שאכלתי מעודי. בלבי התעוררו מיד רגשות אהבה גדולים לשכנינו החדשים. אחרי שסיימתי במהרה את המנה שלי החלטתי לגבור על תאוותי לקחת עוד מהאוכל המשובח ובמקום לעמוד מן הצד ולהתבונן במתרחש. ראיתי את ילדי השכונה זוללים ממתקים לרוב בזריזות מופלאה, ושמחה ילדותית טהורה צוהלת מפניהם.
הנשים התגודדו סביבה של אם המשפחה, מרעיפות מטר של שבחים על המטעמים המצוינים, ושואלות בעניין רב איך עשתה כאלו מעדנים נפלאים. האישה חייכה בביישנות והשיבה "אתם שואלות אותי. מה אני יודעת שאתן לא יודעות. המאכל הכי טעים שלי הוא המאכל הכי גרוע שלכן". אמרה ואחר המשיכה בשבחים נוספים, "איזה עגילים יפים יש לך. אף פעם לא ראיתי כאלה. איך את שומרת על הגזרה. את נראית ממש מצוין". נשות הבניין הסמיקו משמחה. נראה היה שכל אחת מהן התרוממה כמה סנטימטרים בעקבות מילותיה של האישה.
הגברים מאידך התאספו כולם סביב אבי המשפחה. השכן החדש עבר איש איש בקהל הגדול לחץ בחום את ידו ובנימה נרגשת סיפר כמה הוא שמח ונרגש שזכה לגור במחיצתו של איש בעל מעלות כמותו, ציין כמה מעלות על האיש, כשהכול תמהים מנין הוא יודעם, ואחר הוסיף שהוא מקווה מאוד שהאיש החשוב יבוא לביתו ויעשה עמו חסד גדול בנוכחותו הנכבדה, שהדבר ירומם וירגש את כל אנשי הבית ודאי. דברים כמות אלו בשינוי מה הרעיף על כל אחד ואחד מהשכנים. הגברים המבוהלים תחילה התקשו לקבל התנהגות לבבית זו שטרם נתקלו בה. אך לבסוף לא יכלה נפשם לעמוד מול מילות החיבה והחיזוק, והחלו מחבקים את האיש, מודיעים בקול נרגש, כשדמעות עומדות בעיניהם, "נבוא ודאי שנבוא. גם אתה תבוא, מחכים לך". נעמדתי ליד אבי, שגם כן זכה לדבר עם השכן החדש, ולזכות ממנו בתשבחות לרוב. הוא חיבק אותי בימינו, וליטף את כתפי ברכות, "תראה בן, תראה, איזה אנשים יש בעולם".
לאחר שבועיים מהנחיתה הבלתי נשכחת של משפחת שמיא הגיעה לבנייננו משפחה חדשה, משפחת ארעא. משפחה זו דמתה דמיון גדול מאוד, דמיון שאי אפשר היה שלא להרגיש בו, למשפחת שמיא. כאילו היו השתקפות שלהם שקפצה החוצה מהמראה, והחלה להלך ולחיות חיים משלה. משפחתם מנתה שמונה נפשות מספר השווה בדיוק לזה של משפחת שמיא. הגברים לבשו שחורים מכף רגל ועד ראש, וגם הנשים הילכו תמיד בבגדים כהים. בדיבורם הגו את המילים באותו מבטא זר של משפחת שמיא ששום איש לא הצליח לזהותו, אמנם אף אחד לא הוטרד מכך, שהרי מאנשים שנחתו מהשמים הדבר המפתיע היה דווקא זה שידעו לדבר בשפתנו, המבטא הזר רק הקל מחוזקה של ההפתעה. גם במנהגים הרבים שראינו אצל משפחת שמיא בשבועיים האחרונים, מנהגים תמוהים שהיו חדשים ומשונים לכולנו, מנהגים שלמרות ריחוקם מעולמנו קיבלנו אותם בהבנה מוחלטת. שהרי לאנשים שבאים מארץ אחרת ישנם מנהגים משלהם אז לאנשים שהופיעו מהשמים? ודאי שכך יהיה. ובכן כל המנהגים הללו שראינו אצל משפחת שמיא ראינו על כל פרטיהם הרבים גם אצל משפחת ארעא. מיד פשטה שמועה שהסיבה לדמיון המשונה הוא קירבה משפחתית. שמועה שאף שלא הייתה לה שום אחיזה במציאות עשתה שורשים חזקים עד שכבר אי אפשר היה לעוקרם.
תחילה חשבו הכול שגם משפחת ארעא נחתו מן השמים, אך במהרה הופרך הרעיון על פי עדותם של כמה מהשכנים שראו אותם מחנים לראשונה לצד הבניין ואחריהם משאית הובלות. ולמרות הדמיון הגדול שבין המשפחות למראית עין, היה לי הדבר ברור כמעט מהרגע הראשון, שהשוני וההבדל ביניהם הינו גדול ועצום כמרחק שבין השמים והארץ. משפחת ארעא, בניגוד גמור למשפחת שמיא, התרחקו מכל סוג של קשר עם שכניהם. הם נמנעו מלדבר עמם אם לא שהוכרחו לכך. ואם אירע שפנה אליהם אחד מהשכנים בדבר מה, השיבו לשאלותיו בתשובות קצרות וטון משועמם, בכוונה ברורה להראות שאין הם חפצים בשיחה זו. כשעברו ברחוב כופפו את ראשם מטה בצורה לא טבעית, וזאת בכדי של יפגשו עיניהם בעולמם הבזוי של שכניהם. אם קרה שעלה אחד מהם במדרגות ומנגד ירד באותו זמן אחד מהשכנים, נצמדו בבהלה למעקה, מתאמצים בכל כוחם שלא לגעת בשכן המזוהם. בפרצופיהם הראו מפורשות עד כמה הם מואסים בכל המתרחש סביבם, ומספר פעמים קרה ששמעו שכנים שיחות ביניהם, בהם התרעמו על דרכיהם השפלות של השכנים, שאינם יודעים אם יש להחשיבם כבני אדם או כקופים, והיו צוחקים על דרך דיבורו של פלוני ועל לבושה הנוראי של פלונית. השנאה כלפיהם פשטה כאש בשדה קוצים. באוויר ריחפה תחושה נוראית שמשהו איום עומד לקרות. מכל פינה נשמעו שיחות קשות בין שכנים כעוסים, מלאות דברי נאצה וגידופים, שממש עינוי היה לי בכל פעם לשומעם. גם בביתנו רובו של הזמן התמלא בשיחות סביב ענין זה. אבא הפך לפצצה מהלכת. כל תנועה קטנה או דיבור שעשינו אני או אחי שלא הלם לרוחו מיד עורר רמיסות והשתלחויות חסרות רחמים. אמנם כל הצער הזה היה עבורי כאין וכאפס אל מול הצער האחר. השכנים מלאי הזעם טעו עקב הדמיון הרב שבין משפחת ארעא למשפחת שמיא, ויחסו את כל הביקורת והשנאה שבלבם גם למשפחת שמיא. וכך אירע שהקשר הקרוב והחם שנוצר בשבועיים טרם הגעתם של משפחת ארעא נמחק כליל, ואת מקומו מילאה איבה תהומית. כשנתקלו בם האנשים ברחוב, הראו להם פרצוף עוין. הכול חדלו מלהיענות להזמנותיהם לאירוח. וצוו על ילדיהם לנתק איתם כל קשר.
בתכיפות גוברת אירעו מקרים של איומים על מעשי פגיעה בנפש והרס ממון. מחשבות לסלק את שתי המשפחות הלכו ורקמו צורה מיום ליום. בביתנו שררה רוח מלחמה. אבי נראה שבכל רגע הוא עומד להתפוצץ וכולנו חששנו מהעשוי לקרות בבואו של הבלתי נמנע. "השחורים האלו עשו לנו את החיים שחורים. עוד נראה להם מה זה". ניסיתי להעלות זיכרונות טובים, ואולי להציל מעט את המצב: "אבא אתה זוכר איך משפחת שמיא נחתו מהשמים וחילקו אוכל לכולם, זוכר איזה שמחים היינו?" "אמא צריך לשלוח את הילד הזה לאבחון פסיכיאטרי, הוא הוזה שאנשים נוחתים מהשמים. זה כבר עבר כל גבול. אולי נשליך אותך מהחלון ונראה אם אתה צודק, שאנשים יכולים לנחות מהשמים." "אבל אבא אתה לא זוכר איזה משפחה נחמדה הם?" "נחמדים. נחמדים אתה אומר. מפלצות, שדים. בטח יש להם קרניים בראש ובשביל להסתיר אותם, הם כל הזמן לובשים כובעים. אל תתקרב אליהם אתה שומע. בקרוב מאוד אנחנו הולכים לטפל בהם. יותר הם כבר לא יפריעו לנו". החיוך האכזרי שעל פניו החריד אותי. אמרתי שעלי לעשות משהו לפני שיקרה אסון. "עכשיו אנחנו הולכים אליהם", אמרתי ותפסתי בזרועו בחוזקה ומשכתי אותו לכיוון הדלת.
ברגע שרצה לדבר צעקתי "תשתוק! אל תוציא הגה! אנחנו הולכים ואני לא מוכן לשמוע ממך מילה, ברור?!" הבהלה לראות את בנו באופן שמעולם לא ראה, היממה אותו, והניחה לי מספיק זמן לעשות בו כרצוני. עלינו במעלית ועמדנו מול פתח ביתם. דפקתי על הדלת שבין רגע נפתחה. חיוך רחב של אם המשפחה זרח לעברנו, חשתי את העצבים הבוערים שוככים בקרבו של אבי. עוד לפני שהספקנו לומר מילה הזמינה אותנו להיכנס, ציוותה לבנותיה לדאוג לאורחים, והודיעה שבעלה מיד יגיע. האב החביב אכן הופיעה במהרה, כשהוא מחייך לעברנו. הוא סקר אותי ואת אבי, ומבטו המבין הוציא מפי את המילים:"אבא שלי כועס". האיש הושיט לאבי המפוחד את ידו ולקח אותו לחדר עמוס ספרים בקצה המסדרון.
הספקתי עוד לראותו לוקח ספר גדול ופותחו, כשלפתע התרוממו שניהם מעלה ונעלמו מעיני. אחרי המתנה של שעתיים חזרו. אבי ניגש אלי ועל פניו הבעה שמעולם לא ראיתי. הוא הניח ידו על כתפי קד קידה אל מר שמיא וביקש ממנו שימסור תודתו לגברת על כל הטרחה. בדרכנו הקצרה לדירתנו אבי לא חדל מלשבח את מר שמיא ואת משפחתו. סמוך לדלת דירתנו אבי נעצר, לקח את ידי והחל מלטף אותה ברכות. אחרי מספר רגעים אמר "בני, הרבה זמן רציתי לומר לך כמה שאני גאה בך, אתה ממלא אותי בשמחה שנותנת לי המון כוח. לראות אותך איך גדלת לתפארת, אדם מלומד ומשכיל, עדין נפש, חושב על האחרים ומחפש איך לעזור להם. המשך לך בדרכך הטובה, אני ואמא נתמוך בך בכל מה שנוכל. "שפשפתי את עיני בחוזקה לוודא שאין זה חלום. אבא פתח את הדלת נכנס לבית והכריז "משפחתי, אהובי, כמה התגעגעתי אליכם, שמחה בלבי לראות את כולכם."אמא כמעט ונפלה מכיסאה. אני נתמלאתי צהלה עצומה. דימיתי את חיינו החדשים, מצייר לעצמי עולמות רכים, עדינים, ומלאי אהבה. לפתע תקף אותי גל של חרדה. הרי כך בדיוק הרגשתי אחרי הנחיתה של משפחת שמיא, וכעבור זמן קצר הכול נשכח וחזר לקדמותו. אולי כך יהיה גם הפעם? איך אוכל למנוע זאת? הגעתי להבנה שאבא חייב לעשות עליות לשמים (התרוממות רוח) עם מר שמיא באופן קבוע, רק כך נצליח, אולי, להשתנות.
