ראיית הלב (פרשת שבוע - ראה)

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה: את הברכה אשר תשמעו אל מצות ד' א-להיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. מפרש הרבנו בחיי את הפסוק , "ראה" הוא ראיה בעין השכל, כענין "ולבי ראה הרבה חכמה ודעת" (קהלת א, טז)

נקדים ונאמר, השאלות שאדם שואל הן עצמן מעוררות את המחשבה שלו ואת השכל שלו, לחפש תשובות. ושאלות שבאות ממקום אמתי, ממקום בו מתכוונים לחפש תשובה אמתית, הן לפעמים פותחות פתח לאדם לתובנה גדולה, ותובנה זו יכולה להוביל לשינוי אחרי שהדברים התיישבו על ליבו .

הלב הוא גם מרכז ההרגשות שלנו, בין החיוביות ובין השליליות, בין האמתיות ובין השקריות. אם חיים עם הלב, עם ההרגשות, אפשר לעשות הרבה טעויות, אך לפעמים גם הולך לנו. כולנו מבינים שאין זה ה"יציבות" שאנו רוצים בחיים. היינו רוצים יותר לחיות עם שכל, עם מחשבה עם תגובות שקולות, וגם לראות את הנולד ממעשינו, שהרי תכונה של "רואה את הנולד" היא גם תלויה במחשבה. החרטה היא מנת חלקנו על מעשינו, אך התקווה להשתנות נותנת לנו כוח להמשיך.

משה רבנו מלמד אותנו בתורה שראייה היא שימת לב, לא רק ראייה גשמית אלא שימת לב. אותה ראייה שנקרא לה ראיית השכל הישר. היא מלמדת אותנו מהי דרך חיים של ברכה ומהי דרך חיים של קללה. אך שאנו באים לדבר על שכל, על איזה שכל אנו מדברים? ברור שמדובר בשכל של תורה ולא של אומות העולם. שהרי אצל אומות העולם הרבה דברים נחשבים לישרים, מה שאצלנו לא יעלה על הדעת. לדוג', אדם שנשא אישה והתגרשו. אצל הישמעאלים, היא צריכה להינשא לאדם אחר ורק אז תהיה מותרת לבעלה שוב, ועוד שבמשפט שאומר לה בעלה היא כבר מגורשת (והרי הכעס היא מידה שהאדם מרבה להשתמש בה בקלות) . מה שאין כן אצלנו, הגירושים זה תהליך עם עדים כשרים וכתיבת גט לשמה מול הדיינים, ובדרך מנסים לעשות שלום שאין אנו חפצים ברוב הגירושים. ועוד, יש אצלנו מצווה להחזיר את גרושתו בכבוד, ואדם מקבל עליה שכר נוסף.

שכל של תורה מקבלים רק על ידי לימוד תורה בצורה נכונה המסורה לנו מדורי דורות עד למשה רבנו שקיבל את התורה מהבורא. אחד מקנייני התורה זה בינת הלב, להבין ולהפנים את הלימוד שלמדת. שאדם מסגל לו הרבה שנים של לימוד באופן הנכון ובשימוש חכמים הנכון הוא יוכל גם לייצג את התורה ולהקרות "דעת תורה" (כמובן בנוסף ליראת שמים).

חיים של תורה זה חיים שדורשים כל הזמן חשבון ומחשבה, ושוללים הרגשות זרות ושיפוט מציאות מהרחוב בחוץ, ואדרבה, יש דרישה מתמדת להתבוננות נכונה ונקיה על כל המציאות שיש לנו בחיים, לכל פרט מהו המשקל הנכון שצריך לתת לו.

סיפר לי חבר שעלה מרוסיה, שאביו גוי ואימו יהודיה שהסתירה את יהדותה לגמרי. אך למרות שהסתירה, הסבתא הגויה הרגישה בה תמיד ואמרה לבנה (היינו לבעלה של היהודיה) שהיא ודאי יהודיה. שהחבר שלי היה בן 12 אימו נפטרה צעירה ממחלה, והאב אחרי כמה שנים נשא אישה גויה כמוהו. יום אחד אותו אבא גוי יושב ובידיו שתי אלבומי תמונות של שתי נשיו, והוא מתחיל להבין איזה הבדל יש בין שתי נשיו, ומתחיל לספר לבנו בטלפון על כמה שאימו הייתה מיוחדת. אחד הדברים שמספר לו זה שכאשר בשנות ה-90 (למני') היה מצב כלכלי קשה ברוסיה, הרבה בתים היו נתונים ברעב, אותה אם יהודיה הייתה לוקחת מהכסף שהיא ובעלה מרוויחים וקונה לאותה סבתא זקנה (אם בעלה) מצרכי מזון, וממש נותנת לה חיים. אך לאותה סבתא זקנה הייתה בת שנשואה לגוי, ובכל ביקור שהייתה באה לאמא הייתה לוקחת איתה את כל תכולת המזון שהייתה בבית הסבתא הזקנה, ממש בלי רחמים. אך אותה אמא יהודיה הייתה שוב פעם קונה מצרכים מהכסף שהיא ובעלה הרוויחו, ונותנים לסבתא הזקנה, ושוב פעם הדבר חזר על עצמו עם הבת כמה פעמים.

דרך הסיפור הזה אולי נבין אחד מהשורשים שיש לנו כעם יהודי לעומת העם הגויי, והוא הרחמנות הטבועה בנו עוד מאברהם אבינו. זה כ"כ עוצמתי אצלנו עד שזה עובר מדור דור, ממש בגנים, לפעמים בלי שיהודי ידע מה זה בכלל להיות יהודי ועם יהודי. וזה אחד התנאים כדי לזכות לראות מה זה חיים של ברכה ומה זה חיים של קללה, פשוט להיות יהודי עם לב של יהודי.

ראיית הלב הזו שאנו מדברים עליה (התבוננות עם שכל ישר) מלווה אותנו בכל המצוות הרבות שיש בפרשת ראה. אחת מהם היא המצווה של מאכלות אסורות (ראה יד פסו' ג-ח) "לא תאכל כל תועבה... זאת הבהמה אשר תאכלו וכו'... אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה, את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה ופרסה לא הפריסו טמאים הם לכם, ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה טמא הוא לכם וכו'...". בואו נתבונן בדברים אלו, משה רבנו נמצא במדבר ומוסר לעם ישראל את תורת השם, מה אוכלים ומה לא אוכלים, ולפי המבואר בתורה (ויקרא יא) יש עשרה מינים טהורים, המעלים גרה ומפריסים פרסה, שלשה מיני בהמה ושבעה מיני חיה, הם ומיניהם כשרים וכן יש שלשה מינים המעלים גרה אך אינם מפריסים פרסה, גמל ארנבת ושפן, ולכן הם טמאים. וכן יש מין אחד בלבד המפריס פרסה אך אינו מעלה גרה, והוא החזיר בלבד, והוא טמא.

הגמרא במסכת חולין (דף ס עמוד ב) שואלת, וכי משה רבנו קניגי היה או בליסטרי היה? הכוונה וכי משה רבנו היה צייד? ומנין היה בקי בחיות הללו, היינו שאין אדם בעולם שיכול להעיז ולקבוע בבירור כה מוחלט שבכל מרחבי הבריאה אין יותר מאשר עשרה מינים טהורים שהם מעלי גרה ומפריסי פרסה, ואחד בלבד שמפריס פרסה שאינו מעלה גרה. ואם חס ושלום משה רבינו הוא זה שנתן את התורה, היה צריך לחשוש שמא יצא שקרן אם יתגלו מינים נוספים במרחבי הבריאה (ובפרט בדורות האחרונים שנתגלו יבשות חדשות, כמו באוסטרליה ואמריקה, ונתרבו אנשי המדע והחוקרים).ובספר בשם "כרם פתחיה" (עמוד קיח) כתב , והנה נדרש במאה שעברה , החוקר הנוסע המפורסם קאך, מאת ממשלתו האנגלית, בצאתו לתור את כל כדור הארץ, לחקור ולדרוש אחרי בהמה חמישית שיש לה רק סימן אחד של טהרה, משני הסימנים, אבל אחרי כל עמלו לחפש בכל כדור הארץ בכל מושבות בעלי חיים, לא מצא את אשר לא חשב משה רבנו, לשוא יגע. והלא יש לשאול, ומאין ידע משה כי רק ד' בהמות אלו נמצאות בתבל, הן לא תר את כל כדור הארץ?.ע"כ. (ג' בהמות טהורות ואחד טמאה עם סימן טהרה אחד)

ומכאן שרק השם יתברך הבורא, הוא יודע בדיוק מה שברא ויצר, ולכן התורה קבעה עובדות מוצקות אלה. ומכאן לתורה מן השמיים. (ורק להזכיר לנו שלפני כמה "עשרות שנים" אנשים האמינו ב"עבמים" ועוד הראו לנו תמונות וכו' ומי זוכר איך הרגשנו לפני השקר ואיך הרגשנו לאחר השקר. ובדרך אגב לאותיות של המילה שקר אין רגליים הם לא מוצבות ארצה, לכן שקר זה דבר שתמיד מתמוטט בסוף).

יהי רצון מלפני אבינו שבשמיים שנזכה להתחיל לראות ראייה אמיתית על עצמנו , מהותנו , תקופת חיינו , משפחתנו , חברינו ועמנו ונשתנה באמת לדרך חיים של ברכה.