• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

חזרה בתשובה מתחת לאף

 

חזרה בתשובה - כיצד טיול של אחרי צבא בהודו הוביל אותי (האתאיסט) בחזרה ליהדות? 

 

אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את המושג “אלוקים”. היה זה בבית הספר בירושלים, בכיתה ב’, כשלמדנו תורה לראשונה. התחלנו לקרוא בספר בראשית, והמורה הסבירה שלפי התורה יש בורא ומנהיג לעולם ושמו “אלוקים”. בתום השיעור חבריי לכיתה דברו בהתרגשות על המושג החדש. כל אחד סיפר מהמנהגים שמקיימים בביתו לכבוד האלוקים. אחד סיפר שאביו עושה קידוש בשבת. אחר סיפר שאביו הולך כל יום לבית הכנסת להתפלל לאלוקים. המושגים שהם הזכירו – אלוקים, קידוש, תפילה, היו חדשים לי. לא זכור לי ששמעתי אותם בבית. למחרת השמעתי גם אני את דעתי בנידון. אמרתי להם: “צר לי לאכזב אתכם, אבל מהבירור שעשיתי אתמול בבית, מתברר שאין דבר כזה אלוקים. העולם נוצר לפני כשלוש עשרה מיליארד שנה כתוצאה מפיצוץ עצום שנקרא “המפץ הגדול”...”

 

השנים חלפו להן, אבל דעתי בנושא לא השתנתה. לא היתה לי שום סיבה לשנות את דעתי. אני מעדיף לתת למציאות הסבר טבעי שתואם למנהג העולם, על פני הסבר מיסטי על בורא “רואה ואינו נראה”.

 

 

לקראת גיל שש עשרה, ביני לבין עצמי, התחלתי להיות מוטרד בנוגע לחיי. מצד אחד - החיים הם מתנה נפלאה: העולם כל כך גדול, נראה כמו חידה סתומה, והחיים מרגשים אותי מאוד. מצד שני – בתוך תוכי אני סובל לעיתים קרובות, ואני לא מבין מדוע! הרי לא חסר לי דבר בחיים: יש לי בריאות טובה, המצב הכלכלי בבית טוב, כמעט כל מה שאני רוצה אני מקבל, בכל תחום שאני עוסק אני מצליח, אז למה בתוך תוכי אני סובל?! אני מרגיש שמשהו חסר לי, ולא ברור לי מה!  לעיתים רחוקות אני מרגיש טוב ושלם עם עצמי. אני מרגיש שיש בתוכי טוב. אני רוצה שהטוב הזה יצא החוצה, אבל אני לא יודע איך מוציאים אותו. אולי הבעיה בי? אולי הבעיה בעולם? אני לא יודע. החלטתי שאיני מוכן להמשיך כך ולחיות בסתירה הפנימית הזאת, ולכן אני חייב להשיג “הוראות הפעלה” למתנה הנפלאה הזאת – החיים.

 

התחלתי להתעניין בכל מי שדיבר בנושא הזה, ובלבד שלא יהיה קשור לדת. הסביבה שבה גדלתי חינכה אותי לחשוב בצורה ביקורתית - מותר ורצוי להביע דעה כמעט על כל דבר, ועל כן היו לי סיבות רבות מדוע להוציא את הדת מחוץ לתחום. כל המלחמות שהיו מאז ומעולם תמיד קשורות לדת. מאז ומתמיד עמים הורגים זה את זה כדי שהדת שלהם תהיה שולטת. גם לגבי התורה שלנו הייתה לי ביקורת – מדוע אלוקים מצווה את עבדיו להרוג אחרים? מדוע אי אפשר לחיות בשלום?! וחוץ מזה, הדת שלנו נראית כמו משטר קשוח – היא מיוסדת על המון חוקים קפדניים, וזה לא מסתבר שעל ידי קיומה אשיג את מבוקשי.  אימרות כגון “דת זה אופיום להמונים” תאמו להשקפתי. כל הדתות הן טעות נושנה וככל הנראה - בקרוב יחלפו מן העולם.

 

פניתי לפילוסופיה. הפילוסופיה יותר דיברה אל ליבי. הושפעתי מהפילוסוף ניטשה, ופילוסופיה אקסיסטנציאליסטית. גם הם פסלו את הדתות. אני לא לבד. על כל פנים, רק שאבתי מהם רעיונות, אבל דרך ברורה לא הצלחתי לקבל משם. לכן, בעל כרחי, במשך כל ימי הבגרות ניסיתי לעצב בעצמי את השקפת העולם שלי. השקפה שקוראת תגר על אורח חיינו. השקפה שמיוסדת על ביקורת, שבירת מוסכמות ורצון לתקן את העולם ואת ה”אני”, על מנת שאוכל לחיות כמו שצריך. לא אכפת לי מה אומרים עלי, חשבתי לעצמי. התכלית שלי היא למצות את החיים עד תומם, ואלך באש ובמים כדי להבין כיצד אפיק את המקסימום מהמתנה הנפלאה הזאת שמונחת תחת אפי.

 

מאורעות שונים בחיים גרמו לכך שמידי פעם הייתי מוצא טעויות בהשקפות שטרחתי עליהן, ונאלצתי לחזור בי ולתקן את ההשקפה. לצערי, לא היתה לי דרך ברורה במשך כל אותה תקופה. תמיד חיפשתי וחיפשתי איזו נקודת אחיזה בחיים, איזה רעיון טוב שיכוון ויביא אותי למיצוי החיים, אבל לא הצלחתי להשיג את מבוקשי.

 

אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי לחסוך כסף לקראת ה”טיול שאחרי הצבא”. היעד – הודו. חשבתי שטיול יעשה לי טוב. שם יהיה לי הרבה זמן איכות עם עצמי ואוכל להתקדם בחיפוש אחר משמעות החיים.

 

באותה תקופה חבר טוב שלי חזר בתשובה. עזב את עולם ההיי-טק הזוהר ונכנס לישיבה לחוזרים בתשובה בלב שכונה חרדית בירושלים. כשנפגשתי איתו בפעם הראשונה אחרי השינוי בחייו, שאלתי אותו – “מה גרם לך לעשות את הצעד הזה?”

הוא ענה לי: “לא עלה על דעתך שאולי אנחנו חיים לא נכון? אנחנו רואים את החיים דרך התפיסה שלנו. דרך ה”משקפיים” שלנו. אבל יתכן שהראיה שלנו מעוותת, ואין לנו מושג כיצד נראה העולם! הכרתי אדם, הרב שלי, שהראיה שלו תקינה!”.

שמחתי לשמוע את דבריו. אני לא לבד בחיפושים. אמרתי לו שאני מסכים שהעולם עקום, אבל לא צריך חזרה בתשובה כדי לתקן אותו! כמובן, טענותי לא עשו עליו רושם, אבל על כל פנים, הייתה לנו שיחה טובה והרגשתי שאנחנו מבינים אחד לליבו של השני.

 

הוא הזמין אותי לבקר בישיבה שלו, ולהכיר את החבר’ה החדשים שלו. הסכמתי לבוא, אבל רק מתוך סקרנות, בשביל החוויה התרבותית. שמעתי שהוא ניסה להביא לשם הרבה מהחברים המשותפים שלנו, אבל הם לא נענו להזמנה. כנראה שהם חששו שמא הביקור ישפיע עליהם, ואולי בעקבותיו ירגישו מחויבות לשנות את אורח החיים שהם אוהבים, ולכן העדיפו שלא לבוא. אני, לעומתם, הייתי כל כך חסר אמונה, עד שלא היה לי ספק שלא תהיה לביקור שום השפעה עליי.

 

לאחר ביקורי הראשון שם, שבתי וביקרתי פעמים נוספות. אדרבה, היו לי הרבה סיבות טובות לא לחזור לשם: מה יש לחילוני עם שיער ארוך ובגדים צבעוניים להסתובב בין ציבור אנשים כל כך שונים ממני? אנשים שלא שינו את סגנון לבושם העתיק וכולם דומים זה לזה? אנשים שסדר יומם ועיסוקם כל כך זר לי? הרגשתי שונה, לא הרגשתי בנוח. הסיבה שבכל זאת חזרתי היתה בגלל היחס הטוב שחבריו העניקו לי. כולם מאוד מאירי פנים, נחמדים מאוד. היה לי חיבור טוב איתם. היו שם חבר’ה מכל הסוגים: אנשים כמוני שהשתחררו מהצבא וטיילו בעולם כמו שרציתי אני לעשות (חלק אפילו יעצו לי לאיזה מקומות כדאי לי להגיע בהודו), היו שם בוגרי אקדמיה, היו שם אומנים – ציירים, נגנים. היה מכנה משותף לכולם שגרם לי להתפעל – כולם החליטו לשנות את אורח חייהם, ויש מהם שוויתרו על קריירה מצליחה, הכול - בשביל להיכנס לישיבה. כנראה הם מרגישים שיש בדת הזאת משהו עוצמתי, שלצערי איני מרגיש. נהניתי מאוד בחברתם. היינו יושבים ביחד, מנגנים, שרים, אוכלים ומדברים שיחות עמוקות ומרתקות. היו לנו גם כמה ויכוחים בהשקפת העולם, אבל כאמור, הייתי תקיף מאוד בדעותי ואי אפשר היה להזיז אותי מהן. בתוך לבי קינאתי בהם, על החיים הפשוטים והנעימים שבחרו לעצמם. רחוקים מכל הבלי העולם. לא מבקשים גדוּלה לעצמם. הם חיו את החיים שביקשתי לעצמי – חיים של חיפוש אחר משמעות ועומק. לצערי לא יכולתי לראות את עצמי שם. אני כל כך רחוק מהמקום שלהם. אפילו איני מאמין שיש בורא לעולם.

 

סוף סוף, בגיל עשרים ושלוש, הגיע הרגע המיוחל. הרגע לו חיכיתי. השיער שלי כבר ארך מאוד ועוד מעט ואוכל לעשות קוקו. הגיע הזמן לטוס להודו. עכשיו החיים באמת מתחילים. נגמרו כל המסגרות שהייתי בהם במשך כל חיי, הגיע הזמן שלי לגלות את עצמי. בלי הורים. בלי להיות מוקף בחברים כל הזמן. אוכל להיות לבד ולהבין מה אני רוצה מעצמי ומהחיים.

 

רוב התרמילאים ממקדים את שהותם בעיקר בחופים היפים של גואה, ובכפרים שלווים בהרי ההימלאיה, אבל כדי להגיע לשם - חייבים קודם לעבור דרך הערים הגדולות. הכינו אותי מראש שהודו זו מדינה  קשה מבחינת העוני והצפיפות  ובפרט בערים הגדולות, אבל לא נתתי את ליבי על כך. אני הרי ראיתי דברים קשים מאוד בצבא, ואנחנו ישראלים מחוספסים, מה כבר יכול להיות?

 

לא הערכתי נכון, אני מודה שאכן חטפתי קצת הלם כשהגעתי להודו. אני זוכר את התמונה הראשונה שזעזעה אותי סמוך לנחיתה. נסעתי במונית משדה התעופה בבומביי לכיוון המלון. השעה הייתה בערך שלוש לפנות בוקר ובחוץ היה קר. ראיתי ילד כבן שלוש יושב כפוף לבדו באמצע הרחוב מול מדורה ומחמם את ידיו וגופו. מה קורה כאן? מדוע אף אחד לא דואג לו ואוסף אותו לביתו? שאלתי את עצמי. בהמשך הנסיעה הבנתי שהילד הזה אינו יחיד. ישנן משפחות שלימות שגרות ברחובות. בתור אדם עם השקפת עולם וחשיבה מערבית שגדל בבית חם ואוהב התמלאתי רחמים כשראיתי את רמת חייהם. הורגלתי לחברה סוציאלית שדואגת לנזקקים, והנה כאן - עוני מחפיר, צפיפות נוראית, אנשים חיים ברחוב. ישנים ברחוב. עושים צרכים ומתרחצים לעיני כל. גם התרבות ההודית היתה זרה לי מאוד. מכל פינה מבצבצים פסלים שונים ומשונים, והרחובות מלאים במקדשים שבהם מתפללים אליהם, רוחצים ומאכילים אותם. אני לא האמנתי אפילו שיש בורא לעולם, אבל לחשוב שהפסל ברא את העולם? יש גבול!

 

במהלך הטיול ניסיתי להכיר את ההודים קצת יותר מקרוב. מהשיחות שלי איתם ועם מטיילים אחרים קבלתי רושם שמדובר באומה לא כל כך בריאה בשכלה. הבנתי שהם סוברים שהאדם אינו טוב יותר מן הבהמה. גם האדם הוא בעל חיים. סיפר לי חבר שהמאסר על הריגת הפרה, המקודשת להודים, רב יותר מהמאסר על הריגת אדם (לאחרונה אמר לי הודי שאני מכיר שזה לא נכון). עוד נודע לי שם שכל אדם בהודו משתייך ל”קאסטה”. קאסטה זה המקצוע של האדם, והמעמד שלו. הקאסטה נקבעת לפי ההורים, ואינה ניתנת להחלפה. הקאסטה נקבעת לפי המקום שאליו יש לאדם שייכות בגוף האליל. למשל: יש קאסטה של מנקי ביבין ששייכים לחלקו הנמוך של האליל – כפות רגליו, יש נהגי ריקשה ששייכים למקום קצת יותר גבוה, יש לוחמים ששיכים לזרועות של האליל, יש אנשים שעוסקים בחכמה – ששיכים לראש של האליל. לא הבנתי מה ההיגיון שעומד מאחורי המערכת הזאת. מדוע שחיי האדם ייקבעו בלי בחירתו? מדוע אין לאדם אפשרות להגשים את שאיפותיו? כנראה שלהודים אין יותר מדי שאיפות.

אנשים שם חיים ב”שאנטי”. לא חושבים רחוק. אם יש להודי אוכל לאותו יום – הוא יכול לשבת ולהתבטל. הם לא מחפשים להשתפר, הם לא מחפשים קצת  רווחה, הם פשוט לא רוצים לקדם את עצמם!

 

במשך כל הטיול לעגתי עליהם. אומה כל כך חסרת הגיון לא ראיתי מימי. אבל מאידך הייתה לי פליאה גדולה - הרי אפשר לדבר עם ההודים, יש להם שכל. כיצד ייתכן שטעו כל כך? כך דרכו של עולם, עניתי לעצמי. הרי ישנם שבטים נידחים באפריקה שמצבם הרבה יותר גרוע.

 

שבועיים לפני הטיסה חזרה לארץ, נסעתי עם חבר באוטובוס מרישיקש לאלמורה. נסיעה של שתים עשרה שעות. הצטרף אלינו קיבוצניק ישראלי בן שלושים. ישבנו שלושתנו על גג האוטובוס, תחת כיפת השמיים, ודיברנו. ביקשנו ממנו שיספר לנו קצת על עצמו. הוא סיפר לנו בקיצור את מהלך חייו. הוא גדל בקיבוץ בצפון הארץ. עשה את אותו מסלול חיים כמו כל חבריו – בית ספר יסודי, חטיבה, תיכון, שירות לאומי, שירות צבאי ביחידה מובחרת, טיול אחרי הצבא, המסלול הרגיל שכולם עושים. עכשיו הוא נמצא לקראת סיום תואר ראשון באוניברסיטה במסלול למצטיינים, והוא החליט לעזוב הכל. מדוע? כי החברה מכתיבה לנו את החיים. כולם הולכים באותו מסלול ואינם עוצרים לשאול את עצמם – האם זה באמת טוב? האם אלו החיים שאנחנו רוצים לעצמינו? על כן הוא החליט שאורח החיים הזה לא מתאים לו, וקנה כרטיס טיסה בכיוון אחד להודו, כשהשאיפה שלו היא לפתוח שם עסק קטן, ולא לחזור לארץ. כעת הוא מטייל בהודו כבר למעלה משנה. במהלך הטיול הוא נצמד ל”גורו” אחד (מדריך רוחני הודי) כדי שילמד אותו קצת על אורח החיים בהודו ועל חכמת המזרח. הוא למד לאכול בידיים כמו הודי, הוא שותה מהבארות שלהם (לא כמו תיירים שקונים מים מינרלים) ומנסה לחיות כמו הודי מהשורה, על אף מראהו שמעיד שאינו מקומי.

 

הופתעתי מאוד לשמע דבריו. “איך אתה יכול לרצות לגור בתוך אומה חסרת הגיון כמותם?” שאלתי אותו. התחלתי לפרט בפניו את כל התמיהות שיש לי על ההודים מתחילת הטיול.

הוא לא התרגש מדבריי, והתחיל להסביר לי בטוב טעם את החכמה שעומדת מאחורי המנהגים שלהם.

 

“הודו זה ההיפך מהעולם המערבי” השיב לי. “התרבות המערבית שעליה גדלנו מחנכת אותנו להצלחה, לגדולה, לעושר, לכוח, לנוחיות וסיפוק צרכינו. בתרבות המערבית מרכז החיים זה האדם. עובדים את האדם ודואגים למלא את חסרונותיו. האדם הוא האלוהים. הוא צריך למלא את עצמו בגאווה כדי שהרגשתו תהיה טובה. הוא צריך להגיע להישגים ולעשות לו שֵם כשם הגדולים. הוא צריך לקבל כבוד ולהרגיש חשוב. הוא מבקש לכפות בני אדם אחרים ואת הטבע שיעשו את רצונו. הוא מבקש לתת פורקן לטבע העכור שלו ומכנה זאת בשמות מושכים כמו ‘קידמה’, ‘השכלה’.

 

ההודים, לעומת זאת, סוברים שהחשיבה המערבית היא הרס העולם והאדם. החשיבה המערבית מחנכת למידות לא טובות, למלחמות, ולאיבוד הקשר של האדם עם הבריאה. זה חלק מהרעיון שעומד מאחורי עניין הקאסטות שלא הבנת: כשנקבע לאדם מראש מה עיסוקו, הוא לא מטריד את עצמו בכל מיני מחשבות על גדולה והישגים. הוא לומד להיות כנוע ולהסתפק במה שקיבל. יש טעם נוסף לקאסטות: ההודים מאמינים בגלגולי נשמות כפי שמאמינים בדתות רבות. אם כן – ייתכן שאדם נולד למעמד נמוך בגלגול הזה, אבל בגלגול הבא הוא יזכה למעמד יותר גבוה. כך, כשלכל אחד יש מעמד שלא הוא עמל עליו - הוא לא מתגאה בו, ויודע שיכול להיות שבגלגול הבא הוא יהיה במעמד נמוך, ולכן המעמדות הגבוהים מכבדים את הנמוכים.

 

האדם שאינו טרוד במרדף אחרי החיים יכול לפנות מזמנו ולהתעסק בעסקי הרוח ולהתבונן בגדלות הבריאה ולהבין מה תכלית חייו.

והנה, גם אתה בעצמך מרגיש את היופי והקסם המיוחד שבהודו. הרגשת העוצמה והטבע, הרגשת הפשטות הטובה. גם אנחנו מרגישים כאן משוחררים מהבלי העולם בהם הורגלנו. אי אפשר להתעלם מזה. ועוד דע לך, שגם ההודים מאמינים שיש בורא אחד לעולם, כמונו - היהודים.”

 

תוך כדי שהוא מדבר איתי ומסביר באריכות על חכמתם לעומת חכמת המערב עליה גדלנו, הקשבתי בשקיקה לדבריו והרגשתי שהמעיים שלי מתהפכים בקרבי. הרי הוא אומר לי כאן דברים של טעם, חשבתי לעצמי. יש כאן חכמה אמיתית ואני לא ראיתי אותה. גם ההודים מבקשים משמעות ועומק לחיים, כמוני. איך יכולתי במשך זמן כה רב להיות כל כך אטום? איך התגאיתי כל הזמן הזה וחשבתי את עצמי חכם ושאני יודע יותר מכולם? מי אני, שבהינף יד אפסול תרבות שלימה, עם שלם, ואומר שכולם טועים?! אם לא ירדתי לעומק הדברים, כנראה שהבעיה אצלי, לא אצלם! אולי אני צריך להכניע את עצמי ולשמוע מה שאחרים אומרים, גם אם זה לא נראה לי בתחילה? הרגשתי שאני כבר לא יודע כלום. שאני צריך לבחון מחדש את כל השקפת העולם שטרחתי עליה. אפילו ההודים מאמינים שיש בורא לעולם, אולי הם צודקים גם בזה? אולי טעיתי כל השנים האלו שחשבתי שאין בורא? אם כן – גם היהודים צודקים? אולי גם התורה אמת?

 

למחרת היום הגענו ליעד, ומצאנו מקום ללון. לאחר שנחתי קצת מיגיעת הדרך, יצאתי לטייל לבדי בטבע. הרגשתי ריקנות מצד אחד – כל השקפת העולם שטרחתי עליה עומדת כרגע בסימן שאלה. ומצד שני הרגשתי טוב. הרגשתי משוחרר. הלב שלי פתוח לשמוע. עכשיו אני יכול לקבל. הסתכלתי על פרח וחשבתי לעצמי – הרי זה כל כך ברור שיש בורא לעולם. כל כך ברור עד שאיני מבין איך לא הבחנתי בזה עד עתה.

חזרתי לארץ עם תובנות חדשות לגבי החיים.

 

לאחר שכל כך התפעלתי מחכמת המזרח, רצוני היה להעמיק בה. קראתי כמה ספרים שפתחו לי פתח לעומק חכמה זו, שהייתה מופלאה בעיני. בהתחלה התלהבתי מאוד מה-”תגלית” החדשה. עולם חדש נגלה לעיני. מצד שני, משהו הפריע לי, הרגשתי שאני לא שלם עם המהלך הזה. הרי אם החלטתי שאני מאמין שיש בורא לעולם - זה אומר שיש כאן סדר. לא לחינם הוא שם אותי דווקא כאן, בארץ ישראל, ושם חלקי בעם היהודי, ונתן לי כאן משפחה אוהבת וחברים טובים – אם כן, מדוע אני מבקש לרעות בשדות זרים? אני מכיר את התורה ואת השפה העברית ואני חי כאן כבר עשרים וחמש שנים, האם זה הדבר הנכון לעשות עכשיו, להתחיל מאפס וללמוד תרבות זרה?

 

במהלך הבירור שלי אודות חכמת המזרח קראתי שלפי הבודהיזם - כל הדתות טובות ויש לכל אדם לדבוק בדת שקיבל מאבותיו. אני מכיר באופן אישי יהודים שהלכו ל-”דלהי למה” לקבל ממנו הדרכות בענייני רוח והוא אמר להם -  “אתם יהודים - למה אתם באים אלי?” אם כן, גם לדעתם עלי לדבוק בדת אבותיי.

 

נקודה נוספת שהפריעה לי היא הפער בין המנטליות ההודית לישראלית. דברים שראיתי ושמעתי בהודו גרמו לי להבין שהחשיבה שלנו שונה מאוד. כאמור לעיל, ההודים חיים ומרגישים כמו בעלי חיים, וקשה מאוד ליהודי להיכנס לראש הזה. אפשר להמחיש את העניין על ידי המעשה הבא, שאירע לחבר שלי בעת טיולו. יום אחד הוא נסע בהודו בכביש נידח, וראה ניידת משטרה עומדת בצד. הוא עצר לידם, וביקש לראות מה קרה. הוא תיאר בפני את המראה שנגלה לו: “ראיתי חולצה שטוחה על הכביש”. מה קרה שם? מסתבר שהודי אחד חצה את הכביש בלילה במקום חשוך, ופגע בו רכב והרג אותו. במשך כל הלילה עברו עליו משאיות ומכוניות והביאו אותו למראה הנ”ל. חברי אמר לי שיותר מהמראה המזעזע שחזו עיניו, הזדעזע ליבו מכך שהשוטרים לא טרחו לכסות את הגופה. האם האדם לא נברא בצלם? להם הוא חשוב כמו פגר של חתול. החשיבה שלהם שונה משלנו.

חוץ מזה, חשבתי לעצמי, סוף סוף – גם הדת שלנו וגם שלהם מכוונות לאותו עניין – שהאדם יתנתק מעט מהבלי העולם הזה ויבקש משמעות עמוקה יותר לחיים, אם כן מדוע אני הולך רחוק?

 

הבנתי שכנראה דברים חדשים ולא מוכרים מושכים אותי יותר מהדברים המוכרים שנמצאים תחת אפי, אבל כמו שאני מכיר את עצמי, אם אמשיך להעמיק בחכמת המזרח – בסוף גם זה ימאס עלי. החלטתי שקודם כל עלי להעמיק בלימודי יהדות.

 

כיוון שתמיד התעניינתי בפילוסופיה, החלטתי להירשם ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה העברית. בקורס על הפילוסופיה היוונית למדנו כתבים של הפילוסופים הקדם סוקראטיים. מסתבר שגם הם מודים שיש בורא לעולם, רק שהוא לא אמר לנו מה לעשות. אם כן, חשבתי לעצמי, האם לא עדיף לשמוע מה הוא רוצה מאיתנו? בתום השבוע הראשון ביקשתי לעבור לחוג למחשבת ישראל. למדתי שנה מחשבת ישראל, ובמהלכה פתחתי ספרים רבים של גדולי ישראל וחקרתי את היהדות לעומקה. בתום השנה עברתי לחוג לפיסיקה. גם בשנה זו המשכתי עם הבירורים. לאט לאט ובהדרגה קיבלתי על עצמי חזרה בתשובה ולהתפלל שלוש תפילות, לברך, ולשמור שבת. בסוף השנה הזו נכנסתי לישיבה של חבר שלי.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081