לא תשנא - ואהבת
מהי שִׂנאה ֎ סיבת השִׂנאה והחיוב הנובע ממנה ֎ על זה חרב ביתנו ֎ החלק המעשי של השִׂנאה ֎ הקשר בין שִׂנאה לחורבן ֎ התיקון לשִׂנאה
בפרשת קדושים מובאת מצוות לא תעשה שהזהירנו משׂנוא קצתנו לקצתנו[1], שנאמר (שם יט, יז) "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". הפסוק מורכב משני חלקים, מצות לא תעשה לשׂנוא אחיך. ומצוות עשה להוכיח אותו. ויש כמה דברים שצריך לבאר. הראשון, מהי ההגדרה של שִׂנאה. ומהי השִׂנאה האסורה בתורה. השני, מיהו "אָחִיךָ", ולמה התורה ציינה את האיסור דווקא בו. השלישי, למה התורה נצרכה להדגיש שאיסור השִׂנאה הוא " בִּלְבָבֶךָ".
החלק השני בפסוק הוא מצוה נוס', שהתורה סמכה אותה לאיסור שִׂנאה, והיא מצות התוכחה. וצריך לבאר את הקשר שלה למצות לא תעשה של "לא תשׂנא".
הפסוק הסמוך למצוות אלו מדבר על איסור נקימה ונטירה, שנ' "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". וצריך לבאר מעט את גדריו והקשר ללאו ד"לא תִשׂנא". ובע"ה נחתום בביאור סוף פסוק זה שמדבר על מצוות עשה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", מה הציווי הנכלל בפסוק זה, ואיך זה קשור לכל מה שדובר.
מהי שִׂנאה
החלק הראשון הוא מצות לא תעשה של "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ", וננסה לבאר מעט מהי שִׂנאה. בפרשת מסעי התורה מביאה את ההלכה של איך לנהוג עם אדם שהכה חברו בשגגה והרגו. וההוראה היא שישב בעיר מקלט עד מות הכהן הגדול. ובתיאור ההריגה בשגגה כתוב "...בְכָל אֶבֶן אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ [ימות הנרצח ע"י הכאת הרוצח] בְּלֹא רְאוֹת [בלי שראה הרוצח את הנרצח, היינו שלא ידע שהוא שם]...וַיָּמֹת וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ [הרוצח אינו אויב לנרצח]", ההורג הרג בלי כוונה, ואין ההורג אויב לנהרג.
התרגום אונקלוס מבאר את המילים "והוא לא אויב לו", "והוא לא שַׂני ליה". וכן בפר' ואתחנן שהתורה חוזרת ושונה את המצווה הזו היא מוסיפה ביאור והעמקה בקשר הרוצח והנרצח ואומרת "אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שֹׂנֵא לוֹ".
מכאן נבין את הצד ההופכי, מיהו הרוצח שכן חייב ברצח ובמידה וימצא אשם יהיה נידון באחת מארבע מיתות בי"ד, זה שהוא אויב לחברו ושונאו והרגו בידיעה. ז"א שהאויב הוא שׂונא, או ליתר דיוק השונא הוא אויב כלפי האדם אותו הוא שונא. פירוש הדבר שרצון האויב, השונא, הוא ברעת חברו. עד כדי שהוא רוצה לבטל מציאותו של חברו. וזה יכול להיות בשיעור מופרז כ"כ שרוצה גם להורגו. וז"ל ר' שמשון הירש, שהשונא "דוחה את חברו ומרחיקו מעליו וכו' והוא מבקש להרחיקו ולנוונו, עד כדי ביטול עצם קיומו".
וראיה לדברי הרש"ר הירש ממסכת כלה רבתי (כלה רבתי, ה, א), וז"ל "תנו רבנן, כל השונא לחבירו, כאלו הורגו, שנאמר וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת, הא אילו היה ספק [יכולת] בידו, היה הורגו". השונא בעצם היה רוצה לבטל קיומו של חברו ולהורגו אם היתה לו האפשרות, ומגלים חז"ל שהרוצה בכך נחשב כאילו הורגו בפועל.
אבל ר' חיים בן עטר (פירוש "אור החיים" על הפסוק) מדקדק שהשִׂנאה הנאסרת היא שנאת אחיך, שנא' "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ", והיינו כערך מה שאדם הוא אח לאחיו כך מה שפחות מזה נכלל כבר בגדר השנאה, ובכך הוא מרחיב את היריעה על ידי העמקת הגדרתה. וביאור דבריו, שאויב או שׂונא הוא בעצם ההיפך מאוהב, יש מדרגות של שִׂנאה ולעומת זאת מדרגות של אהבה. אם אהבה היא אחדות אז אויבות ושִׂנאה זה בעצם פירוד. כי כל אדם מגדיר לעצמו מיהו ומהו מקומו בעולם, שזה בעצם המקום הכי נכון ואמיתי מבחינתו, וכל מי שלא נכלל בתוך הגדרת המקום שלו ממילא אין לו קיום בעולמו. ואם נתאמץ לחשוב על זה יותר אז בעצם זה מעט הסכמה שאין לו קיום בכלל בעולם. ומצב זה בו האדם מגדיר את מקומו באופן שהאחר לא נכלל באותה הגדרת מקום, הוא בעצם מפריד ומחלק בינו לבין האחר. ואע"ג שלא יוצאים ממנו ביטויים או התנהגויות חריגות של איבה כלפי האחר, שורש הפירוד הזה הוא יסוד השִׂנאה. וכפי שנראה בהמשך, גם אם יש בין השׂונא לחברו התנהלות תקינה בדרך ארץ, מחייכים אחד לשני, מראים פנים, לכאורה חברים טובים, שכנים טובים, מנהלים את החיים כרגיל, אבל בעצם זה שנאה עצומה שאני בכלל לא מכיר אותו. אין כזה מקום במקרה שבו יהיה חיכוך והתנגשות ביניהם אז השִׂנאה השקטה הזו שכוננה בליבו בהסתר תקבל ביטוי רחב מימדים.
לפיכך גם אם השׂונא, האויב לחברו, מרחיק את חברו מליבו, בכך שמגדירו כאינו שייך וקשור אליו ואל מקומו, כערך האח אל אחיו, עובר על לא תִשׂנא. וז"ל ר' חיים ב"ע "...לומר כי השערת השִׂנאה אשר יצוה השם עלי'ה היא הנרגשת בערך אח, ושיעור זה ככל שירחיקהו מליבו קצת הנה הוא יורד ממדרגת אח והרי הוא עובר משום לא תִשׂנא".
ונ"ל שראיה לדבריו זה מרחל ולאה. לאחר שנשא יעקב גם את רחל כתוב "וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה", ומיד אח"כ "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה". "וירא ה' כי שׂנואה", השם ידע את שבלב יעקב. והרמב"ן מביא מחז"ל שיעקב שׂנא את לאה כיון שרמתה להתחתן עימו. לכן יעקב אוהב את רחל מלאה, אז הפחיתות הזו של לאה מאהבתו של יעקב כבר נקרא שִׂנאה. הריחוק מאחדות זה הפירוד.
רמז ליסוד זה נמצא לענ"ד בספר דניאל. שדניאל הושלך לגוב האריות ע"י שרי המלך, הושׂמה על פתח הבור אבן, כדי שהשרים לא יפגעו בו ברצונם. וכתיב " דִּי לָא תִשְׁנֵא צְבוּ בְּדָנִיֵּאל", שלא ישתנה רצונם בדניאל, היינו רצונם של השרים ישתנה וירצו להרגו בידיהם ולא ע"י האריות. מילה "תִשְׁנֵא" בארמית באה לבטא שינוי, וההפרש בין לשון זו לפועל "תִשְׂנָא" זה החילוף בין שי"ן לשׂי"ן. ונראה לי שגם במילה שִׂנאה רמוז ענין השינוי, שהשׂונא מִשתנה, ובמקום שהוא לו לאח וקרוב הוא משתנה להיפך ונהיה לו לרחוק ולפעמים אף לאויב. וכפי שנראה בהמשך זה נקרא דייקא שינוי[2] כיון שדרכו הטבעית באמת של ישראל זה לאהוב את אחיו.
סיבת השִׂנאה והחיוב הנובע ממנה
המפרשים מגדירים את השִׂינאה האסורה שהיא הנובעת מחמת שחברו עשה לו שלא כרצונו, פגע, הזיק, וכו', כ"א לפי רגישותו. וראי'ה שאיסור שִׂנאה הכתוב בתורה הוא דווקא בשִׂנאה הנובעת מחמת שעשה לו שלא כרצונו זה מסוף הפסוק, שכתוב "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ", התורה מורה לשׂונא להוכיח את עמיתו, ועל מה להוכיחו? על סיבת השִׂנאה כמובן, שאין אפשרות להוכחה אלא במקרה שעשה לשונא שלא כרצונו. ואם השנאה היתה על חינם, ללא סיבה, במה יוכיחו.
התורה מורה שהפתרון לשִׂנאה זה להוכיח את אחיו[3], היינו לומר לו "כך וכך עשית לי...", ולא לכבוש שנאתו בליבו. ובכך שמודיע לחברו שפגע בו מאפשר לו לחזור ממעשיו ולפייסו, או לבאר את סיבת התנהגותו, ובכך להשקיט את שִׂנאת לבו. ויותר מזה, שאם השונא כובש השִׂנאה בליבו הוא כביכול נושא על חבירו חטא, שהחטא שרובץ כעת על ראש אחיו, היינו מה שעשה מעשה לשונא בלא כרצונו, הוא מחמת שהשונא לא אומר לחברו שחטא, שבשתיקתו לא מאפשר לחברו לחזור בתשובה ולתקן מעשיו. ועל זה נאמר מצוות עשה להוכיח חברו משום "ולא תשא עליו חטא".
על זה חרב ביתנו
כאמור ששִׂנאה זו שהתורה אוסרת היא שִׂנאה הנובעת מחמת שהחבר עשה לשׂונא שלא כרצונו. אבל אין הפסוק מדבר כלל על שנאה שאין לה סיבה. אך הגמרא במסכת יומא (ט:) אומרת "מקדש שני וכו' מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שִׂנאת חנם". אז אם השִׂנאה שהתורה אסרה היא כביכול "שִׂנאת שכר", היינו שמתעוררת כתמורה לכך שפגעו בי, שִׂנאת חינם היא שִׂנאה שמתעוררת כביכול בלי סיבה.
וצריך להבין את הדבר יותר, לכאורה אין שִׂנאה שמתעוררת ללא סיבה. לדוגמא אם אדם אינו מכיר את שכנו, יכול להיות שלא יגיד לו שלום ברחוב אבל אין סיבה שתתעורר אצלו שִׂנאה. אלא ששִׂנאת חינם מתעוררת בעקבות תכונה או מעשה וכד' של חברו, שאין בו באמת פגיעה בשׂונא. ואע"ג שכאשר נשאל את השׂונא מה סיבת שִׂנאתו, הוא יוכל לתלות אותה בסיבה, אבל כיון שאין זו סיבה שבאמת פוגעת או מגרעת במשהו מידי השׂונא זו שִׂנאת חינם.
וראה כוחה של שִׂנאת חינם, שאומר התנא "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב וכו", עסקו בתורה, מצוות וגמילות חסדים, אבל שִׂנאת חינם חילחלה ללבבות ומצאה שם את מקום מסתורה, ואין מי ששׂם דעתו לליבו להבחין. עד שהדבר מתפרץ כלפי חוץ ומתגלה מה היה טמון בליבו.
דוג' לכך היה במעשה דקמצא ובר קמצא, שכידוע שאותו אדם הזמין את קמצא אוהבו לסעודה חשובה שערך לנכבדי ירושלים, אך השליח טעה והזמין את בר קמצא אשר בעל הסעודה שונא אותו. וכשהגיע בר קמצא לסעודה והבחין בכך בעל הסעודה וביקש מבר קמצא לעזוב את המקום בפני כל היושבים. בר קמצא ניסה לשכנע את בעל הסעודה להשאירו אפי' בעבור תשלום לסעודתו ובעבור כך אינו גורע כלום מבעל הסעודה, אך בעל הסעודה סירב וסילקו בבושת פנים. ופה רואים איך השנאה הכבושה בלב מתפרצת עד כדי שמתגלגל המעשה לכך שבר קמצא כועס על כל יושבי הסעודה ומגלגל עלילת שקר לקיסר, שגם ממנה מתגלגל בסופו חורבן בית המקדש וירושלים.
ועוד חז"ל מספרים לנו שחשובי העיר שישבו בסעודה שתקו ולא מחו בהתנהגותו של בעל הסעודה לבר קמצא. ואולי אפשר ללמוד משתיקתם שהמעשה שנאה לא היה כ"כ גרוע, עד כדי שיצרכו למחות בבעל הסעודה. זאת אומרת שגם דעתם של יושבי הסעודה היתה מוכשרת להבין ולקבל את הפירוד והמחלוקת שבין הלבבות שהיה אז. וזה מעין פתח הצצה למצב שהיה אז בעם ישראל.
החלק המעשי של השִׂנאה
מעשה זה של קמצא ובר קמצא מקשר אותנו ישירות להמשך הפסוק של "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ". והוא בנוי משלשה ציווים, השנים הראשונים הם "לֹא תִקֹּם" "וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ". לא תיקום, (ע"פ רש"י שם) הוא שאמר ראובן לשמעון השאילני את המקדחה שלך. אמר שמעון לראובן אינני יכול. למחר אמר שמעון לראובן, השאילני שקית חלב. אמר לו אני לא משאיל לך כדרך שלא השאלת לי. ומהי הנטירה, שאמר ראובן לשמעון השאילני מקדחה. אמר שמעון לראובן אינני יכול. למחר אמר שמעון לראובן השאילני שקית חלב. אמר לו ראובן לשמעון קח, ואיני כמותך שלא השאלתני. וכיון שנוטר האיבה בלבו, אף על פי שאינו נוקם, עובר על איסור לא תיטור.
ובעצם שני המצבים האלו, שורשם בשִׂנאת הלב, אלא שזו התגברה כ"כ עד שעברה לשלב של מעשי נקימה ונטירה. וכמו שראינו במעשה של בר קמצא.
הקשר בין שִׂנאה לחורבן
ר' יוחנן (כלה ה, א) מבאר ששנאת חנם חמורה יותר מעבודה זרה. שנא' בהושע הנביא (ד, יז) "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ". ומבאר ר' יוחנן את הפסוק "בזמן שהם מתחברין, ואפילו לעצביהם, הנח להם", היינו שאם הם מאוחדים, אפי' מאוחדים לעבודה זרה, הקב"ה מניח להם מעוונותיהם. אבל "חָלַק לִבָּם, עַתָּה יֶאְשָׁמוּ" (שם י, ב), אם נחלק ליבם זה מזה ישאו בכל אשמותיהם. והענין של "חָלַק לִבָּם" זה ענין השִׂנאה, כמו שהובא לעיל. ובבית שני היתה אף על חינם
ור' חיים בן עטר מבאר את שורש הענין, ש"באמצעות יחוד הלבבות [של עם ישראל זה בזה] מתייחד שמו יתברך [עם שכינתי'ה], להיות שכנסת ישראל הם ענפי שם הוי"ה ב"ה דכתיב (דברים לב) כי חלק ה' עמו". וכשיש ההיפך בין הלבבות כך גם ייחוד שמו יתברך מתרחק ממצבו המתוקן, שאין גילוי לכבודו פה בארץ.
והיות שביהמ"ק הוא המקום בו מתקיים ומתגלה ייחוד הקב"ה עם שכינתו לעם ישראל ולכל העולם, אם אין עם שמוכן לקבל את מלכו אין מלך שמוכן להתגלות בתפארתו. לכן במצב של פירוד הלבבות אין מקום לקיום ביהמ"ק. ולכן כשהחריב טיטוס את בית המקדש נאמר לו קמח טחון טחנת, כי מה ש"טחן" באמת את אבני בית המקדש הוא פירוד הלבבות, עוד לפני כניסתו של הרשע לבית מקדשנו. וזה משום שעם ישראל היו כחיטה אחת שהתנתקה מהגבעול ושורשיו, ונפרדו חלקיה לגרגירי קמח.
התיקון לשִׂנאה
עברנו את שלבי הפירוד בשִׂנאה, החיוב להוכיח על סיבת השינאה, והחלק המעשי של השִׂנאה שבא לידי ביטוי בנקימה ונטירה. סוף התהליך הוא התיקון, וגם את זה התורה מחייבת במצות עשה, שנא' "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'", חיוב לאהוב רעך כמו שאתה אוהב את עצמך.
הנצי"ב על הפסוק מבאר איך ענין האהבה מתקן את השִׂנאה, והרצון לנקימה ונטירה. "הנקימה בחבירו דומה לאדם שמחתך בשר ולא נזהר היד שאוחז הסכין והכה בסכינו על ידו השנית, אם תעלה על הדעת לחזור ולהכות את היד החותך ולנקום בה [ואם אנחנו מדברים על שנאה אז האם תעלה על דעתך לשנוא את ידך השניה], כך ואהבת לרעך כמוך אחר לא תקום וגו'... הרי הוא כמו האדם בעצמו, שאע"ג שאין ראוי לאיזה אבר להכות אבר השני, מכל מקום אם כבר הכה אין לנקום מהאבר המכה, כך אין לנקום מחבירו אחר שכבר הזיק אותך [וכן לשנוא], והרי הוא כמוך, שכל ישראל נפש אחת".
יסוד ענין האהבה רמוז בגימטריה של המילה, שאהב"ה מניינה שלש עשרה, גימ' אח"ד. ופירוש הדבר, ככל שאתה רואה את עצמך ורעך כיחידה אחת, כך גדלה האהבה ממך אליו, גדלה תפיסת והרגשת האחדות ביניכם. אם האחדות ביניכם תלוי'ה בדבר זמני, גם האהבה עתידה להפסק שיגמר אותו ענין. אך ככל שתפיסת האחדות ביניכם נובעת מדבר קבוע שאינו בטל כך גם האהבה תהיה חקוקה לנצח. ועל זה אומר הנצי"ב "והרי הוא כמוך, שכל ישראל נפש אחת".
ויותר מזה, שאחדות האדם עם חברו מושרשת בגבהי מרומים. ומבאר הנצי"ב על הפסוק "יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב, ט) שהתורה מתארת את כלל ישראל במעין משל, שכלל ישראל נמשל לחבל מפותל מהרבה חוטים, "כמו חבל עב שיש בו רבבות אלפי חוטים דקים". ובשורשם למעלה החוטים מפותלים יפה, עד כדי שהופכים להיות חבל אחד ממש. והנמשל הוא ששורש עם ישראל הוא הקב"ה, ש"הוא כביכול הוא ית' נשמתא דנשמתין". ומשם משתלשלת הארה שהולכת ומתפצלת לנשמות פרטיות, נשמות ישראל, ש"למטה לכל אחד נשמה בפני עצמו". ולכן "נקראו ישראל גוי אחד, שמאוחדים המה בשרשן למעלה".
אך אהבה זו לכאורה לא יכולה להיות שוה לאהבת עצמך, לכן התורה אמרה "כמוך", כדמיון אליך. ונראה לי שהתורה דקדקה לומר "לרעך", אל רעך, כיון שיצירת האהבה הזו היא תהליך של בנין והעמקה בקשר והאחדות ביניכם, והעמקה זו יכולה להיות עד אין סוף, פשוטו כמשמעו, "שכל ישראל נפש אחת". לעומת זאת אם התורה היתה אומרת "את רעך", החיוב היה מיידי ומוחלט, אבל כיון שאין זה אפשרי לבשר ודם לתפוס אחדות בבת אחת, לכן הציווי הוא "לרעך".
אהבת רעך זו מדריגה, שהדרך אלי'ה משִׂנאה, נקימה ונטירה, דורשת עבודה. ועיקר תיקונה זה ע"י עין טובה. שאדם יחפש ויפשפש במחשבתו דברים טובים שאצל מי שחלוק מליבו, יתמקד בהם ויגביר את משמעותם וטיבם. ירבה בהתבוננותו על הנקודות המשותפות בינו לבין רעו. ועוד יתאמץ להוכיח בהגיונו את שלילת הנקודות המחלקות בינו לבין חברו. כאמור, שאם יש סיבה אמיתית לכך שליבו חלוק מחברו תחילת התהליך זה התוכחה. אבל אם אין סיבה, כשִׂנאת חינם, עליו להוכיח לעצמו שהמחלק בינו לבין חברו הוא דמיון ורעות רוח.
שנזכה לבנין ביהמ"ק במהרה בינינו, בחסד וברחמים.
