חנוך לנער

כיצד מתקשר חג חנוכה (ח.נ.ך) לפסוק המפורסם "חנוך לנער על פי דרכו"?

ימי החנוכה מזוהים אצלנו עם מספר נושאים נכבדים. הניסים, המלחמות... אך מעולם לא שמענו שחנוכה קשור בעניין החינוך. המילה "חנוכה" כוללת בתוכה את השורש ח.נ.ך וה"חנוכה" כולל בתוכו את עניין החינוך. את מי חינכו בחנוכה?

מפורסמים ביותר דברי חז"ל: כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים (מסכת שבת דף כא עמוד ב).

פחות מפורסמים דברי חז"ל במגילת תענית, כשנכנסו יונים בהיכל טמאו כל הכלים ולא היה במה להדליק. וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שפודי ברזל וחפום בעץ והתחילו להדליק. וכן על המזבח כתוב (שם), נכנסו בני חשמונאי להיכל ובנו את המזבח וסדוהו בסיד. הרי לנו שבחנוכה חינכו את המנורה וחינכו את המזבח.

הם התחילו לחנך את עצמם לקדושה. וכשראו (ברוח קודשם) שהחינוך הזה נקבע בליבם לעולמים אז, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה (סיום דברי הגמ' במסכת שבת הנ"ל).

הקשר בין "קביעות" ל"חינוך" איננו אקראי. קיבוע החינוך בלב החניך הוא תנאי מהותי בשלמות החינוך. וזאת למדנו מהחכם באדם שלמה המלך בפסוק הכ"כ מפורסם שמהווה את יסוד החינוך, "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ"ב, ו'). תהליך החינוך מתחיל בימי הנעורים אך תכליתו שיקבע ויחזיק עד ש"לא יסור". וכיצד ?

נראה כאן שתי נקודות מבט. הראשונה, על פי דברי רבנו הגאון מוילנא בביאורו על הפסוק. דרכו של הנער זה טבעו. זו הדרך הטבעית שהיה הולך בה לולא המחנך שלו. אסור לתת לו ללכת בדרך הזו אך אסור גם "לשבור דרכו הרעה כלומר אי אפשר שישבור מזלו שנולד בו". "חנוך לנער על פי דרכו" - צריך ללכת עם הדרך שלו וכביכול לחנך אותה בהתאם לדרך התורה, הדרך הנכונה. הדרך הנכונה כוללת את המסלול של כל אחד. מוליכים אותו בדרך הנכונה כאשר הוא כולל את הדרך שלו. כלל העולה מכאן הוא שמחובת החינוך להתעמק בכל יחיד ולחקות על דרכו וטבעו. מילת המפתח כאן תהיה בחירה חופשית. להשתמש בכוח הבחירה של האדם. הוא יישאר בתוך הטבע שלו, הוא לא יצטרך לשבור את טבעו אך יבחר לחבר אותו עם דרך המלך. ואז "גם כי יזקין לא יסור ממנה" משום שמאז ומעולם הוא הולך בדרכו ואין לו סיבה לסור ממנה ימין ושמאל. מה שאין כן אם היה מוכרח לשבר טבעו אל דרך חדשה היה מנסה לסור ממנה.

רש"י הניח את יסוד החינוך במקום אחר (לכן הקדמנו בדברי הגאון אף שהיה מאוחר מרש"י בכ-700 שנה). על הפסוק בפרשת לך לך (בראשית י"ד,י"ד) "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" הוא מפרש, חניכיו - חניכו כתיב (ומשמעותו חניך אחד), זה אליעזר (עבדו) שחנכו למצות והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לַאוּמַנוּת שהוא עתיד לעמוד בה וכן "חנוך לנער" (משלי כ"ב) "חנכת המזבח" (במדבר ז') "חנכת הבית" (תהלים ל').

על הפסוק במשלי רש"י לא הרחיב אבל על פי מה שכתב כאן נפרש את הפסוק כך: "חנוך לנער" - זה צריך להתחיל מיד בתחילתו, בצעירותו. "על פי דרכו"- תכשיר אותו לתפקיד המיועד לו. כמו שאפשר לקחת כלי דומם ולחנך אותו כך אפשר לקחת נער ולהפוך אותו להיות כלי. אלא שעל המנורה חל שם "מנורה" ע"י הפעם הראשונה שמדליקים בה. ברגע שמשתמשים בכלי בפעם הראשונה באופן השייך והמיועד לו אז נקבע התפקיד שלו. אולם האדם הוא בעל בחירה חופשית ולכן הפעם הראשונה לא מספיקה, צריך לחזור על הפעולה בזריזות ובעקביות עד שהדבר יקבע בליבו ואז "גם כי יזקין לא יסור ממנה" מדרגת המדבר מתעלה להיות כלי לקבלת השפע האלוקי.

למדנו כאן יסודות גדולים בחינוך. אך השאלה מיד עולה. מה יעשה אדם שלא התקיים בו "חנוך לנער" ? לא עמדו מספיק על טבעו (הגר"א) או שלא כיוונו אותו מספיק לתכליתו (רש"י), אולי לא ידעו, אולי חשבו שידעו אך טעו. אפשר לומר שנקודת ההתחלה שלו היא "גם כי יזקין" (גם אם הוא צעיר בגילו). האם שלמה המלך ע"ה דיבר בפסוק דווקא על נער שקיבל חינוך למופת?

נזדקק כאן לפסוק נוסף. בפרשת בראשית התורה מספרת על השתלשלות הדורות מאדם הראשון: אָדָם, שֵׁת, אֱנוֹשׁ, קֵינָן, מַהֲלַלְאֵל, יֶרֶד, חֲנוֹךְ. "וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים" (ה',כ"ג-כ"ד). שלמה המלך אמר חנוך לנער. היה גם אדם כזה שקראו לו חנוך. וכתוב בזוהר (את מה שוודאי לא היינו מעיזים לומר מדעתנו) וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים והוא הנער כדכתיב "חנוך לנער על פי דרכו". הזוהר אומר ששלמה המלך מתכוון (בסוד הפסוק) לחנוך.

ובדברי חז"ל ורבותינו הראשונים אנו מוצאים לכאורה סתירה לגבי אישיותו של חנוך. רש"י על הפסוק מביא את דברי חז"ל במדרש. ויתהלך חנוך - צדיק היה וקל (ובנוסחאות שבספרים אחרים: וקיבל) בדעתו לשוב להרשיע לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו. ובמקומות אחרים בחז"ל כתוב שחנוך הוא המלאך מטטרו"ן ונקרא "שר עולם". כיצד הפך אדם שהוא קל בדעתו ואולי אפילו קיבל וגמר בדעתו לחטוא, למלאך? ותמוה עוד יותר שהרי במפורש אמרה התורה שהיה בן 365 שנה והזוהר קורא לו "נער". נער זקן שבגיל 365 עומד להרשיע הופך להיות המלאך מט"ט. מהו הכוח הזה? מהי הייחודיות שהפכה אותו למלאך?

הדברים עמוקים עד למאוד וצריכים תלמוד. נאמר רק את היסוד העולה מכאן לענייננו וכתשובה לשאלתנו.

נכון! ככל שהחניך צעיר יותר, השפעת המחנך גדולה יותר וככל שיש יותר בחירה ביד החניך, כך קְטֶנַה השפעת המחנך. לכן בשלבים המוקדמים יש יותר אפשרות לחינוך. אבל... כוח הנעורים הוא הנותן לכל אדם באשר הוא, בכל גיל, גם לעת זקנה כשהקיבעון המחשבתי והנפשי (וגם הפיזי) מתגברים, לשוב לבחינת "נער". להשתמש בבחירה החופשית שניתנה לו ולחזור למצב של "תחילת כלי". לא כלי סביל אלא פעיל, כלי משתוקק ומבקש. הכוח לבחור להיות מקבל מכל מי שהוא בבחינת מחנך כלפיו, מורה דרכו.

וזה מה שלצד שיא גדלותו של משה רבנו ע"ה, כשנאמר בו "וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" הדגישה התורה (באותו פסוק ממש) את שיבחו של תלמידו המובהק (שכבר לא היה נער) "וּמְשָׁרֲתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות ל"ג,י"א).

ובמקביל למה שהוא מקבל מאחרים הוא גם מחנך את עצמו. בכוח הנערות הוא מכיר ומגדיר מחדש שלש בחינות: א' הכרת עצמו. ב' הכרה והגדרה של זהותו. ג' הגדרה של תכליתו.

הכרת עצמו שייך לעבר. כולל הכרת החטא וסיבותיו, תכונותיו וחולשותיו. זהותו מתחילה בהכרת עצמו והמשכה בהגדרה עם מה הוא מזדהה, מה רוצה לשנות, מה רוצה לסלק ומה לחזק. תכליתו, בהמשך לשתי היסודות הקודמים הוא מגדיר לעצמו מהן שאיפותיו, היעדים שאליהם חותר והמדרגות שרוצה לעלות בכל שלב.

ע"י האיזון הנכון בין מה שמתחנך ע"י אחרים ומה שמחנך עצמו ישנה אפשרות עקרונית ביד כל אדם, לא משנה באיזה בי"ס למד ומי היה המחנך לבנות אישיות חדשה. ולפי דברים אלו התחדש כאן פירוש נוסף בפסוק. "גם כי יזקין לא יסור" לא רק מהחינוך אלא גם מבחינת הנערות. אם משהו מהחינוך סר ממנו סימן שצריך לחזק את כח הנעורים.

בנוסח "על הניסים" הנאמר בתפילות בימי החנוכה כתוב: "כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ". מלחמה שמטרתה עקירת התורה ומצוותיה, עקירת קדושת עם ישראל. על תקופה כזו, שכנסת ישראל מתפלשת בעפר של גזירות יוון, אמר הנביא "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי" (ישעיהו נ"ב,ב'). אז עמד שם מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, הזקן שבדור שהיה גם ה"נער" שבדור ואמר כנגד זה, עכשיו מתחילים מחדש. עכשיו מכינים את הכלים לקדושה ולטהרה. הם חינכו קודם כל את הכלים של עצמם להתחיל מחדש. זה מה שהביא לניסי החנוכה ולחנוכת כלי המקדש שפתחנו בהם. ומשנקבע בליבם נקבע גם לדורות. גם לנו. "לשנה אחרת קבעום" ומאז ניתנה לנו האפשרות, דרך הימים האלו, להתחבר למעיין הנעורים.