• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

אלוקים ממבט של ילד

April 30, 2017

 

אלוקים זה הטבע! איך ילדים מסתכלים על העולם? האם אחרי כל הדברים הנראים לעין יש דבר מה גדול יותר?

 

חלק א

 

בוקר אביבי שמש מלטפת מעירה את העולם, בצמרת העץ המלבלב, ציפורים מצייצות מדלגות בין העלים ובשמים הכחולים ענן קטן מטייל לו לאט, לא ממהר לשום מקום.

 

אבי התעורר במצב רוח מרומם. כשיחזור מבית הספר יש לו חוג לנגרות! אז כל היום נראה אחרת ממש מרגע שקמים..

סנדויץ עם שוקולד ושקית קורנפלקס ישר לתוך התיק וחיש יוצאים לדרך בשביל היורד לתחנה.

 

 

השביל מאוד ברור, אי-אפשר להתבלבל. מכאן שורה של אבנים וגם מכאן, האספלט השחור חלק וגם יציב.

אך בצד השביל, קצת אחרי הגדר של הגינה, משהו שם מושך לאבי את העיניים. זאת הגבעה, הגבעה הירוקה..

כל כך יפה ובמיוחד ביום כזה! עשב רך מכסה את כולה פרחים בשלל צבעים פרפרים מרחפים רוח חמימה שמנשבת ושמים כחולים גדולים.

אבל אבי מתגבר.. שומר על מבטו קדימה, רק ישר בשביל האספלט.. רק תביט ישר.. ישר לתחנה!

והנה היא כבר לא רחוקה וכל ילדי השכונה שם סביבה ממתינים להסעה.

קוקו-ריקו!!! קרא בקול תרנגול גדול, שם מעבר לגדר ואבי בלי לשים לב הפנה אליו מבט סקרן. והנה היא שוב.. למול עיניו.. הגבעה! ירוקה רעננה כמו ציור נפלא! מאחוריה האגם כל כך צלול! אפשר לשכשך בו את הרגלים ולראות דגיגים קטנים.

והנה שוב זה קרה.. לא בבחירה.. הרגלים פשוט דלגו להם.. עזבו את שביל האספלט הישר, חצו במהרה את שורת האבנים קפצו על הגדר ושוב לעבר השני והנה אבי באחו מדלג אל הגבעה מוקף בעשב הירוק הכל כך רך ורענן, פרפרים צבעונים, חופשי ומאושר.

“אבי! אבי! האוטובוס הגיע! אבי שוב תאחר! בא אבי! בא!” נשמעו קולות הילדים עמומים ורחוקים, נבלעים בין העלים.

 

שעה קלה עברה, אבי הרים ראשו מתוך העשב והביט לתחנה. אף לא ילד אחד.. ממש ריקה ושוממה. שוב איחרתי חשב.

השעון הראה תשע. בכיתה שיעור טבע בדיוק מתחיל. אבל אבי רחוק כל כך מבית הספר..

אין ברירה אבי קרא, אם הכיתה רחוקה השיעור יהיה בשמש ממש פה על ראש הגבעה. אפילו שהאוטובוס לא חיכה לי, אני לא אתעצל!

מיד הוציא מחברת טבע והביט סביב, הנה! קרא באושר והתיישב ליד פרח קטן, אותך אני אחקור ראשון! מה אתה אומר? אתה מוכן?..

 

אחרי מאמץ רב של התבוננות וגם מחקר, שלף אבי עפרון מחודד מהקלמר. ועל דף חדש כתב:

פרח:

יש לו עלי כותרת אדומים - למשוך אליו חרקים קטנים כדי שישתו צוף מתוק ויתחככו באבקנים.

ויש לו עלים ירוקים פרוסים לשמים ממש כמו ידיים! להתחמם מהשמש הנעימה כדי לגדול ולהתחזק.

ושורשים דקים וארוכים עמוק באדמה להגיע עד למים וגם להחזיק חזק שהרוח לא תעיף...

גם גבעול ארוך וחזק שמגביה אותו מעל העשב ועליו קוצים קטנים שאף רעב לא יתקרב!

 

אבי הביט בפתק מרוצה. ושוב בפרח, ושוב בפתק ושוב בפרח. היי! קרא אבי, אתה ממש חכם! אתה סתם נראה כזה קטן ולא מבין אבל באמת אתה לא כזה תמים!

 

אבי הביט בפתק שכתב, הנה ממה שחקרתי אותך עכשיו - אתה ממש מבין בחרקים! אתה יודע שהם אוהבים צוף מתוק ללחך ואפילו שצבע אדום אותם מושך!

ואתה גם מבין בכוכבים! ויודע שהשמש שגבוה בשמים יכולה לתת הרבה כח - אם פורסים אליה עלים ירוקים כמו ידיים!

ואתה אפילו יודע שאפשר לראות מרחוק רק את מי שהוא כזה גבוה על גבעול ארוך מעל לעשב הירוק!

וגם אתה כל כך חכם ומבין בחיות שאתה יודע שיש כאלו שאוהבות לאכול דווקא פרחים - אך לא יעיזו להתקרב לקוצים!

וגם.. וגם.. אתה מבין במזג-האוויר ויודע שיש רוח חזקה שיכולה ממש להעיף אם לא מחזיקים חזק באדמה!

איזה יופי אתה ממש חכם! קרא אבי מאושר מהתגלית.

אך הפרח הקטן שתק.

פרחים לא מדברים עם כל אחד. וגם ככה הוא לא ידע ממש איך להגיב.

אז איפה אתה מחביא את כל החכמה שלך? המשיך אבי בסקרנות, בגבעול או בעלים או אולי מאחורי האבקנים? אבי הביט בפרח הקטן מכל הכוונים, שום מקום לא נראה לו מתאים. באמת תעלומה.

 

פרפר קטן התיישב לו בדיוק על הפרח שאבי חקר. אבי כמעט שגירש אותו הרי הוא ממש בשיא המחקר! אך רעיון הבזיק בראשו ודף חדש מיד תלש. לא תצליח להפריע אמר, כי אותך אחקור עכשיו!

אבי התבונן בפרפר מכל הכוונים, וכשהחליט שיש כבר מסקנות מיד בעיפרון כתב:

פרפר

 

יש לו שני מחושים ארוכים!

ובפה מן חדק ארוך כזה, שמתגלגל ומתקפל כדי להגיע עמוק לצוף המתוק.

ושתי כנפיים צהובות גדולות וגם קלילות שאותו בקלות באוויר מעלות.

ועליהן שני עיגולים כמו עיניים שמי שיחשוב אותו לאכול יבהל אחת ושתים!

 

אבי הביט בפתק מרוצה. ושוב בפרפר ושוב בפתק ושוב בפרפר.. היי! קרא אבי, אתה ממש חכם! אתה יודע שעם כאלו כנפיים גדולות וקלילות אפשר ממש עד השמים לעלות! ואתה ממש מבין בשממיות וציפורים ויודע ששתי עיניים כאלו גדולות על הכנפיים יגרשו אותן מיד אחת ושתים!

איזה יופי! שמח אבי כמה שאתה חכם!

אם אתה אומר.. השיב הפרפר באדישות והתעופף לו לפרח אחר.

רגע! קרא אבי ומיהר אחריו, מה זאת אומרת “אם אתה אומר”? ואתה בעצמך לא אומר?! הפרפר משך בכתפיו, לא. אני לא אומר כך.

זה באמת נחמד שכך אתה חושב עלי אך נראה לי שטעית..

אז מה פתאום יש לך עיגולים על הכנפיים כאלו מפחידים ממש כמו עיניים? הוא שוב משך בכתפיו, לא יודע. תמיד היה לי כך. ככה נולדתי.

מה.. וזה לא סקרן אותך אף פעם מה זה עושה לך על הגב? פרפרים לא שואלים שאלות אמר בקוצר והתעופף אל מאחורי הגדר. אבל אם אתה מחפש מישהו חכם אז לך לדגיג הלבן שבאגם - הוא הרבה יותר חכם!

 

אבי לא התעכב מיד זינק לדרך אל מעבר לגבעה, שם למטה האגם, המחקר עוד לא הושלם.

משקפת ושנורקל שלף מהכיס, נשען על סלע עגלגל ורק ראשו אל המים הצלולים הכניס.

 

איזה יופי!  התפעל, עולם שלם יש פה! אלמוגים צבעונים ודגים כל כך רבים!

להקת דגי זהב חלפו ממש לנגד עיניו והמשיכו הלאה אט אט בעומק האגם. ופתאום צל גדול הופיע במים.. כריש ענק הגיע! פתח פה גדול ובלע כמה דגיגי זהב... אבי נבהל, אך לא נרתע. הוא לא יעזוב באמצע המחקר. רק הביט דרוך בכריש הגדול שלפתע עצר והתחיל משתעל.. שיעול ועוד שיעול הרבה בועות וקצף, עד שמגרונו פלט שבלול לבן חלק!

הצטמרר הכריש בפרצוף חמוץ והתרחק משם מהר.

כנראה שהוא ממש לא טעים לכריש השבלול הקטן, חשב אבי והמשיך להתבונן ולחפש אחר דגיג לבן.

והנה! מבין האלמוגים מופיע לו דגיג קטן, ארוך, דק, ישר וגם.. לבן! ממש כמו סרגל, במים הצלולים התחיל לטייל. אבי מתרגש ודף חדש מיד תולש והעיפרון מוכן ביד.

אבי מתבונן ומתבונן, דקה עוברת עוד דקה אך שום דבר לא קורה. עוד דקות רבות עוברות ואבי כבר נאנח, הוא לא נראה כזה חכם הדג הזה, אפילו לא מוצלח.

 

אך לפתע שוב! צל גדול נראה במים - הכריש חזר! ומתקרב במהירות לעבר הדגיג.. אוי לא! הוא יאכל לי את המחקר! קפץ אבי, אך נותר במקומו לא מעיז לעשות דבר..

ופתאום.. משהו מוזר קרה.. הדגיג הלבן הארוך והישר - ברגע התקפל! התגלגל כמו שבלול - במקום להיות סרגל. אפילו לא טרח לברוח..

והכריש.. נראה שהתבלבל.. מצמץ עיניים והצטמרר, עשה פרצוף חמוץ והתרחק לו חיש מהר.

 

אבי הביט נפעם מה קרה פה הרגע?!

איך ויתר הכריש הענק על חטיף לבן ודק?

ומה קרה לו לדגיג שבמקום לברוח התגלגל כמו שבלול!

אבי חשב וחשב אך לא ידע מה יכתוב בדף.

עד שלפתע הבין! הרי הדגיג הלבן, בזמן שהתקפל, היה נראה בדיוק כמו אותו שבלול לבן שפלט הכריש בפרצוף חמוץ! הוא פשוט התחפש - הדגיג הקטן! התחפש לו לשבלול לבן! והרי שבלולים לבנים לכריש ממש לא טעימים!

יש! הבנתי! קרא אבי ומיד כתב:

דגיג הלבן

יש לו שתי עיניים קטנות בשני הצדדים שמזהות ממרחק כרישים מפחידים!

וגוף ארוך ודק כמו סרגל שיכול בקלות להתקפל.

וכשהכריש הגדול מגיע אותו לאכול - להתחפש הוא מחיש, לדבר שהכי לא טעים לכריש..

 

אבי הביט בפתק מרוצה. ושוב בדגיג ושוב בפתק ושוב בדגיג.. איזה יופי! קרא אבי, אתה כל כך חכם! אתה יודע שיש כריש גדול בים, שאוהב דגיגים לבנים כמוך לאכול!

ואתה גם ממש מבין בכרישים ויודע ששבלולים לבנים הם ממש לא אוהבים!

ואתה אפילו יודע שכשאתה מתקפל וכך מתגלגל, אתה נראה בדיוק כמו אותו שבלול לבן וחלק.. ושאם תעשה כך זה יגרום לכריש להתבלבל ואז משיניו החדות תינצל!

איזה יופי! שמח אבי כמה שאתה חכם!

אם אתה אומר.. אמר הדגיג והמשיך לטייל. מה?! ואתה לא אומר? התפלא אבי,  אני?.. אני בכלל לא מבין את כל מה שהסברת.. אני לא כל כך חכם כמו שזה אולי נראה.. אני גם בכלל לא מכיר שבלול לבן וגם לא יודע מה כרישים אוהבים לאכול...

אז איך אתה יודע להתגלגל כך?!

לא יודע.. אמר הדגיג, אני פשוט מתגלגל ומיד אחרי זה הכריש מתבלבל.. זה די פשוט.

אבל אתה! קרא הדגיג הלבן, אתה שחשבת על כל זה – אתה דווקא ממש חכם!..

הדגיג הביט בעיניו הבולטות באבי ואפילו קצת התקרב. הביט עוד רגע ארוך ואמר, כן! אתה נראה ממש חכם! הרבה הרבה יותר ממני! יש לך שתי צוותות כאלו שנראות ממש משוכללות וגם שתי רגלים שיכולות על האדמה לעלות!  אני למשל, לא יכול לצאת החוצה.. ואתה.. יכול להיכנס מתחת למים ולעשות מחקר ממש! אמר הדגיג בקול נרגש.. אז איפה נמצאת החכמה שלך? שאל את אבי, מסוקרן.

אבי הרגיש ממש חשוב, הצביע עם היד על ראשו ואמר בגאווה הנה כאן! בתוך הראש - יש לי שכל!

הלוואי שגם לי היה שכל כזה... אמר הדגיג, הייתי עושה לי גם רגלים כאלו משוכללות ויוצא החוצה! שם אין בכלל כרישים!

 

אבי שתק וחשב רגע ארוך.

רגע.. אמר, אבל זה לא השכל שלי שעשה לי רגלים כאלו.. וגם לא ידיים..

לא?! התפלא הדגיג..

זה לא החכמה שנמצאת בתוך הראש שלי.. אמר אבי קצת מבולבל ומאוכזב.

אז עם איזו חכמה עשית לך כאלו רגלים וגם כאלו צוותות משוכללות? ממי לקחת אותה?

אני לא יודע.. אמר אבי. ככה נולדתי..

הא.. אמר הדגיג, אני מבין.. משך בכתפיו ושחה לו משם לבין האלמוגים.

 

אבי נשאר לו לבד.

עם שלושה פתקים, המון מחשבות ועפרון מחודד.

 

מה קורה פה?! התפלא, משהו פה כלל לא מובן!

בהתחלה - הפרח הזה שרק נראה תמים אך מכיר את העולם מכל הכיוונים! ובכלל לא מצאתי איפה החכמה שלו נמצאת..

ואחר כך הפרפר - עם כנפיים כאלו משוכללות אך טוען שהוא לא מבין שום דבר..

ועכשיו הדגיג הלבן הזה.. שחייב להבין כל כך הרבה דברים בשביל מה שהוא עושה! אך את מסקנת המחקר הוא לא מקבל ודווקא מהחכמה שבגוף שלי מתפעל...

ואני - שיודע לחקור קצת בטבע, לבנות בלגו וגם לצייר, עם החכמה שלי, שיש לי בראש.. אבל של מי החכמה שעשתה לי ידיים ורגלים משוכללות ושכל שיכול לחשוב מחשבות? הרי זה לא מהחכמה שבראש שלי..

 

עכשיו אני מוכרח להגיע לבית הספר! החליט אבי.

המורה לטבע הוא פרופסור כזה, יודע הכל, הוא בטח יסביר לי איפה מסתתרת כל החכמה הזו!

 

אבי הגיע נרגש לפרופסור וסיפר בהתרגשות על המחקר. על פרח קטן, על דגיג לבן ועל פרפר.

 

חיפשתי את החכמה בכל מקום ולא מצאתי! איזה מן דבר זה?! שאל אבי קצת ברוגז.

ילדון מצחיק.. איפה הייתה היום בשיעור!

הרי זה לא חכמה זה טבע! זה ממש מפורסם וידוע!

כן.. פרופסור השיב אבי, בטח שבטבע! שם ראיתי אותה! אבל לא מצאתי אותה בשום מקום!

ילד! לא שמעת אותי - אמרתי שזה טבע! טבע ולא חכמה! אתה מבין?

אבי עצר וחשב על המילים שהפרופסור אמר.

למה הפרופסור אומר לי כזה דבר? לֵמה הוא מתכון “זה לא חכמה”?.. מה.. הוא אף פעם לא היה בגינה?! רגע.. אולי התבלבלתי..? אולי אני שצריך משקפיים? ואולי אני בכלל משתמש במילה לא נכונה. כנראה שלא הבנתי בכלל מה זאת - חכמה..

 

סליחה אמר אבי לפרופסור בשקט, כנראה שהתבלבלתי. אולי תוכל להסביר לי בדיוק מה זאת חכמה?

הפרופסור חייך והתרווח בכיסאו. בוודאי ילד, בא נפתח את הספר - תמיד כדאי ללמוד מהמקור, שהדברים יהיו מדויקים - זה חשוב לזכור.

הנה.. דפדף הפרופסור במילון, הנה.. ערך “חכמה”.. בבקשה, בא תשמע, “החכמה היא תכונה שבאה לידי ביטוי בפעולה עקבית שחוזרת על עצמה. פעולה הבאה מתוך התבוננות רחבה במציאות והתחשבות בהבנת הקשרים הקיימים בין בני אדם, עצמים ואירועים”.

 

הפרופסור הקריא לאט וברור, אך בכל זאת אבי הספיק להתבלבל. תקריא לי שוב בבקשה.. ביקש אבי, והתאמץ בכל כוחו להקשיב ולהבין.

הפרופסור שוב הקריא וכשסיים אמר, אתן לך משל!

תחשוב על מפקד צבא, ממש בשדה המלחמה. שנותר עם כמה חיילים לבד בשטח למספר ימים. לחיל אחד נתן פקודה להקים את אוהל המפקדה - שיהיה מחסה מהשמש ביום, ובלילה מרוחות וקור איום. לחיל השני נתן פקודה למתוח גדר תיל סביב,  ולשלישי להגביה דגל גדול ירוק שמטוס החילוץ יזהה מרחוק.

זה המשל, אמר הפרופסור והנמשל הוא לחכמה! המפקד נקט בפעולה מתוך התבוננות גדולה, הוא הבין את המציאות סביב והתחשב בהבנת הקשרים - תנאי מזג האוויר, אויבים שעלולים לצוץ וגם לתת סימן לצוות החילוץ. וכך דאג לעשות בכל יום בעקביות והתמדה.

אתה מבין ילדון - זו חכמה! לעשות פעולה מתוך הבנת המציאות ולהתחשב בכל מה שסביב וכך להתמיד בה בעקביות!

 

אבי שתק רגע ארוך.

הוא הביט בפרופסור ואחר כך בשלושת פתקי המחקר ושוב בפרופסור ושוב בפתקי המחקר ושוב בפרופסור.. וחשב עוד רגע ארוך.

אבל הפרופסור.. אמר אבי לבסוף, גם פרח המחקר שלי הוא כמו מפקד הצבא! גם הוא פועל מתוך התבוננות רחבה במציאות! - לשמש הוא פורס עלים כמו ידיים, וכנגד הרוח הוא מחזיק באדמה בשורשיו וגם בשביל למצוא לו מים! כנגד האויבים הוא שולף קוצים שמכאיבים וכדי שיזהו אותו מרחוק החרקים - הוא מגביה עלי כותרת צבעוניים! בלילה כשכולם הולכים לישון גם הוא נסגר ובבוקר שוב נפתח ומאושר. וכך כל יום בעקביות והתמדה!

אז גם הפרח שלי חכם! קרא אבי נרגש, ממש כמו מה שהקראת בספר! ואולי אפילו.. אולי אפילו יותר מהמפקד של הצבא! אבי שתק לרגע ומיד הוסיף, אבל לא מהדגיג הלבן כי הוא הרבה יותר חכם!

הפרופסור הרים שתי גבות, ילדון טיפשון! אתה אמנם נבון אבל אל לך להתבלבל.. זה לא חכמה מה שראית! הרי ככה זה בטבע - כך הוא מתנהל!

אבי הביט בפרופסור בהשתוממות. הרי זו בדיוק אותה התנהגות!?

למה אצל הפרח זה לא חכמה, רק טבע.. ואצל מפקד הצבא זה נחשבת חכמה רבה???

ובכלל אני חושב.. חזר אבי ואמר, שהמפקד הזה לקח את הרעיונות שלו - מפרח המחקר!..

 

ילדון מצחיק! על מה אתה מדבר - הרי אין לו שכל!

אתה בעצמך אמרת שחיפשת וחיפשת ולא מצאת!

 

אבי חשב רגע ארוך בשקט והשפיל את פניו. סליחה.. לא ידעתי ש”חכמה” זה “שכל”.. אמר לפרופסור במבוכה. בכלל לא ידעתי שזה אותו הדבר..

 

הפרופסור שתק לרגע ואחרי גירוד חזק באמצע הקרחת חיכך בגרונו ואמר, בעקרון אתה צודק.. זה שני דברים שונים, חכמה ושכל. חכמה היא באמת תכונה ושכל הוא איבר בגוף..

הפרופסור הרהר עוד רגע ואמר אבל הרי זה ברור שלא יכולה להיות חכמה בלי שכל! ולכן - אם אין שכל זה לא חכמה!

תשמע ילדון אמר, אני רואה שיש פה קצת בלבול.. אפילו שלא היית בשיעור אתן לך הסבר ברור.

תבין, לחכמי העולם יש מטרה גדולה וחשובה לאנושות – להבין ולהסביר בעולם את כל ההתנהלות.

חלק מזה זה להסביר איך נהיה כל הטבע הזה שרואים בעולם - בשמים, בארץ גם בעומק הים.

אמנם זה נכון, המשיך הפרופסור, שכשמסתכלים בטבע רואים שיש בכל פרט כמו חכמה גדולה – תהליכים מורכבים ומדויקים להפליא, המוני שלבים מסודרים של פעילות והתחדשות ואמנם הכל מתאים להגדרה של “חכמה”.. ואפילו עוד אומר - שאילו היו מגדירים כך את הטבע כ”חכמה”, אז באמת היה הכלל, שכל תא בגוף היה נחשב חכם - יותר מתחנת חלל!..

אבל מה לעשות - יש הנחת יסוד.

והיא, שלחכמה צריך להיות מקור! מקום ששם נוצרת, שממנו מגיעה! והרי לא רואים בעולם שום מקום כזה!

לא מצאו בכל תבל משהו שאולי דומה ל”שכל”, שכל כמו של בני אדם שיתכן שהחכמה מגיע משם.. וכיון שלא מצאו, הניחו שזו לא באמת חכמה.

והרי צריך להתקדם! למצוא הגיון והבנה ולהסביר הכל באופן שלם!

וכך אמצו חכמי העולם הרבה מאוד את שכלם ובמשך שנים העלו השערות וגם סברות הפרכות ותיאוריות, והמקובלת מביניהם היום היא תיאוריית ה...אבי את הפרופסור בתמיה קטע והיה נראה ממש מופתע, מה?! בגלל שלא מצאו.. אז אומרים שאין חכמה..? אבל רואים אותה כל כך ברור ממש בכל פינה! 

עם כל הכבוד ילדון, יש סדר לדברים! אם אין שכל אין חכמה כי לחכמה צריך מקור!

 

אבי משך בכתפיו והמשיך, הרי יש המון דברים שאני רואה שיש בהם הרבה חכמה, אבל אני בכלל לא רואה את השכל שעשה אותם... אפשר לראות חכמה גם בלי להראות את השכל שעשה אותה..

למשל.. האופנים שלי! וגם השעון.. ואפילו - העיפרון!

הפרופסור כבר התרגז, שאלות של ילדים יכולות ממש לעצבן! הכל צריך להסביר להם גם דברים כל כך פשוטים!

ילד! אמר הפרופסור והגביה את הקול, כשאתה מסתכל על האופנים שלך - זה ברור שמישהו תכנן אותם! זה ברור שישב מהנדס שחשב ותכנן כל חלק ופרט! וגם בשעון שלך וגם בעפרון! זה ברור! אז איפה אתה כל כך מתבלבל?!

אבי נבהל מקולו החזק של הפרופסור והרכין את ראשו, תחב את שתי ידיו לכיסי מכנסיו ונשאר לעמוד לו בשקט. ממשש באצבעותיו בשלושת פתקי המחקר.

 

לא התכוונתי להעליב, אמר הפרופסור, הרי חשוב לי שתבין! לכן יש לי הצעה - אעשה איתך לפנים משורת הדין.. שיעור פרטי רק אני ואתה, אסביר לך בקיצור ודקדוק את התיאוריה המקובלת שלימדתי בכיתה!...אבי שוב הפסיק את הפרופסור, רגע.. רגע.. אמר, יש סדר לדברים אתה בעצמך אמרת..

הפרופסור הביט באבי במבט משתומם, בוודאי שיש סדר ילד אמר בקול - זה דבר ראשון לפני הכל!

אבי תלש מהמחברת דף נוסף, זה בשביל הסדר אמר, אני רוצה להיות בטוח שאני מבין עד כאן. ובעיפרון מחודד כתב אבי שלב אחר שלב:

1. בשלב הראשון, התבוננו בעולם וראו שהכל בו בחכמה וסדר גדולים.

2. בשלב השני, חפשו את המקור של כל החכמה הזו בכל מקום שאפשר.

3. וכשלא מצאו, עברו לשלב השלישי - שבו הסיקו שזו לא חכמה, שהרי לא ראו בעיניים שום מקור מתאים, אלא שזה כנראה סוג של מקרה.

4. בשלב הרביעי העלו השערות.

5. ובשלב החמישי ביססו תיאוריות.

 

הפרופסור התרשם - ילד אתה קולט נפלא! ממש מסודר וחד! אולי גם אתה תהיה פרופסור יום אחד... אז עכשיו נתחיל אמר הפרופסור בחיוך,  נסביר את התיאוריה המקובלת היום - תקשיב טוב שלא תתבלבל, התיאוריה נקראת...רגע! רגע! אבי שוב קרא ומשך בכתפיו יש סדר לדברים פרופסור!..

אתה רוצה להתחיל ללמד אותי את השלב החמישי ואני בכלל לא הבנתי למה הגיעו לשלישי...

הפרופסור התפלא, מה לא הבנת?! הרי כתבת אותו כל כך ברור!

כתבתי את מה שהפרופסור הסביר.. אמר אבי בשקט, אבל אצלי בלב, בלב של אבי, זה לא מובן..

הרי בין השלב השני, שראו החכמים חכמה גדולה וחפשו לה מקור, לבין השלב השלישי שהסיקו שהכל זה מן סוג של מקרה - יש עוד שלב.. שנראה לי שפשוט דלגו עליו!

שלב ממש ברור ומתבקש.. לומר בפשטות כפי שהעיניים רואות - שהכל מלא חכמה, רק שעוד לא נמצא אותו מקור וזו נותרה תעלומה!

זה שהחכמים רוצים שהכל יהיה מוסבר ולכל תהיה סיבה - בשבילי זה לא מספיק כדי לעבור לשלב הבא..

הרי העולם כל כך גדול.. חשב אבי והביט גבוה גבוה לשמים ובכלל.. יש בו המון דברים שלא רואים סתם בעיניים! והם קיימים, אפילו הרבה יותר מאלו שממש רואים.

ואולי חכמה יכולה לבוא גם לא משכל כמו שלי?.. מי אמר שהמקור הזה הנעלם, מוכרח להיות דומה לשל בני אדם?!

 

ילד מצחיק קרא הפרופסור בקול רם, אז מה.. אתה רוצה לחלוק על רוב חכמי העולם!

אני..? לחלוק..? גמגם אבי, מה פתאום.. אני רק ילד... רק שהם בשלב החמישי - שם גבוה ורחוק!

אבל אני.. עוד לא ממש הבנתי את השני..

 

אתה מבין.. פרופסור, בינתיים אין לי לאן למהר, אני עוד ילד..

יש לי שלושה פתקי מחקר ועכשיו עוד אחד והם ממש חשובים! ואני לא רוצה לקפוץ סתם שלבים.

 

לאבי היית הרגשה חזקה שבפרח המחקר שלו, בפרפר ובדגיג הלבן יש הרבה יותר חכמה מאשר באופנים שלו ויותר מבשעון שלו!

אז מה אם הוא לא יודע איפה נמצאת החכמה הזאת, אולי פעם הוא כן ידע...

הרי הוא לא זקן כל כך כמו הפרופסור.

 

ובכלל.. הוא ילד! הוא עוד לא איש גדול..

אז מותר לו להגיד שהוא עדיין לא יודע הכל...

 

חלק ב'

 

נשארה שאלה אחת חשובה שהטרידה את אבי, והוא עוד לא מצא לה תשובה. זו לא היתה שאלה רגילה. לא שאלה לפרופסורים. זו היתה שאלה שיכולה להשמע מוזר ואולי אפילו להרגיז, אבל בלב של אבי זו היתה שאלה אמיתית..

 

יום ועוד יום עברו ואבי המשיך לחקור במסירות גדולה את העולם.

בין כל פתקי המחקר הרבים שהצטברו בכיסו היה פתק אחד שעליו שמר במיוחד.

לא הייתה כתובה בו תגלית מופלאה וגם לא השערה או תיאוריה מחוכמת. אלא הייתה כתובה בו שאלה. שאלה אחת חשובה שהטרידה את אבי ביותר. והוא עוד לא מצא לה תשובה.

לכן הפתק הזה היה חשוב לו יותר מכולם..

זו לא הייתה שאלה רגילה. לא שאלה לפרופסורים. זו הייתה שאלה שיכולה אולי להישמע מוזר ואולי אפילו להרגיז, אבל בלב של אבי זו הייתה שאלה אמיתית.

וכך היה כתוב בפתק:

 

למה זה ככה שיש לבני אדם

כל כך הרבה שאלות ???

 

ממה שאבי הספיק לחקור, לא היה נראה לו שיש עוד בעל-חיים כזה כמו האדם, שיש לו שאלות או תמיהות או קושיות..

ולא היה נראה לו שזה בגלל שהאדם כזה חכם ויודע המון, כי אפשר לדעת המון דברים גם בלי שיהיו שאלות. כמו מחשב שמלא בידע ואין לו שום שאלה..

 

עד שפעם אחת פגש אבי סבא אחד, שהיה נראה לו די נחמד וגם די חכם. מה יש לי להפסיד.. חשב אבי, והחליט להתקרב אליו ולשאול את השאלה החשובה שלו.

 

סבא הביט באבי בעיניים גדולות ומלאות פליאה כשסיים אבי את השאלה שלו.

איך קוראים לך בן? שאל את אבי בקולו הרך.

אבי השיב בביישנות, אבי..

אבי.. אתה שואל שאלה חכמה מאוד! אמר סבא בקול נרגש ומלא התפעלות. הוא הביט בפניו של אבי רגע ארוך ושאל, אבי, ראית פעם אמא חתולה שצדה עכבר לארוחת צהרים? אבי חייך והקשיב, כשלעכבר הזה עוד נשאר קצת כח היא מביאה אותו לגורים שלה שישחקו איתו.. זה קצת אכזרי עבורו אבל החיים של הגורים האלו תלויים במשחק הזה - הם לומדים את האומנות שהחיים שלהם תלויים בה -  להיות ציידים.

ככה זה בטבע, כל בעל חיים מתרגל מקטנותו לאומנות שחייו תלויים בה.

הגוזל מתרגל לנפנף בכנפיו עד שילמד לעוף, גור הנמרים מתחבא בעשב ומזנק על אימו הנמרה עד שיתרגל באומנות ההסוואה והטרף. וכך כל אחד ואחד באומנותו.

 

סבא שתק רגע והביט באבי עוד רגע ארוך.

ומה האומנות של האדם? אבי, זו שהוא מתרגל אליה מקטנות? שאל.

אבי חשב. הרבה רעיונות עלו לו בראש, אך אף אחד מהם לא היה נראה לו מתאים. אולי לאכול או לזחול או אולי להרכיב דברים בידיים.. אף אחד מהם לא היה נראה לו מיוחד דווקא לאדם.

לא יודע אמר ומשך בכתפיו.

שמעת פעם ילד שואל למה?, שאל סבא את אבי בחיוך. בטח! אמר אבי, מלא פעמים!

ומה קרה כשהוא קיבל תשובה?

אבי נזכר באחיו הקטן.. הוא שוב שואל למה! ושוב למה? ושוב למה? כל הזמן למה? למה? למה? קרא אבי וצחק. הוא רואה שלולית בחוץ ושואל “למה יש פה מים?” ואבא אומר לו “כי ירד גשם!” אז הוא שואל “למה ירד גשם?” ואבא אומר “כי עכשיו חורף ויש עננים!” ושוב הוא שואל “למה יש חורף?” ואבא אומר “ככה זה בעולם” והוא ממשיך “למה זה ככה בעולם?” ולמה, ולמה, ולמה! על כל דבר הוא שואל למה! אמר אבי בקול צוהל.

 

כל הילדים הקטנים מתנהגים כך, נכון אבי.. אמר סבא. אתה יודע למה?..

הם מתרגלים לאומנות שלהם, לאומנות של בני האדם.

 

אבי שתק וקימט את מצחו.

איזו מן אומנות זו לשאול שאלות?! קרא בתמיהה.

ואם זה ככה, המשיך,  אז השאלה שלי בפתק הרבה יותר גדולה! ממש ענקית! ובכלל לא נתת לי תשובה...

ובכלל זה לא מובן המשיך אבי, הרי אמרת שהאומנות של כל בעל חיים היא במה שהחיים שלו תלויים בו, החתול חייב ללמוד לצוד והציפור חייבת ללמוד לעוף - החיים שלהם תלויים בזה! ומה כל כך חשוב לאדם בלשאול שאלות?! מה זה קשור לחיים שלו? מה אי אפשר לחיות בלי לשאול שאלות???

 

אספר לך סיפור, אבי, אמר סבא. סיפור על עם אחד. עם ששנים רבות היה תחת שלטון אכזר. מאות שנים. משועבד בעבודות קשות בבוץ ואבן ובעינויים איומים. שקוע ומכוסה בתוך החומר של העולם. כמעט בלא רוח חיים.

עד שמתוך החשכה הזו, כשכבר לא יכול היה לשאת יותר את גודל הסבל, הוא הרים עיניו למרום וקרא בלב נשבר לאלוקי אבותיו. אלוקים, למלך מלכי המלכים. שיושיע אותו. כי הגיעו מים עד נפש.

והאלוקים שמע. וידע. וזכר את עמו ואת בריתו שכרת עם אבותיהם. את ההבטחה שהבטיח להם.

וירד להציל את בניו. להעלותם מאפלת שיעבוד החומר, אל גבהי מרומים. לגעת ברוח שמחיה את הכל. לחסות בצילו.

היי! קרא אבי, אני מכיר את הסיפור הזה! זה הסיפור על עם ישראל במצרים!

אבל למה אתה מספר לי אותו? מה הסיפור הזה קשור לשאלות?

סבא חייך. נכון אבי.. זה הסיפור של עם ישראל. ועוד רגע תבין איך הוא קשור לשאלה הגדולה שלך.

הסיפור הזה הוא על חושך ועל אור. על גלות וגאולה.

גלות של חומר וגאולה של רוח.

הוא התרחש במצרים לפני יותר משלושת אלפים שנה. ובכל שנה ושנה אנחנו מספרים אותו אב לבן מדור לדור. כי באמת הסיפור הזה שייך ממש אלינו - כל אדם מיום שנולד עד יומו האחרון הוא בתוך הסיפור הזה, בין גלות של חומר לגאולה של רוח.. וכל פרט במה שמספרת לנו התורה מלמד אותנו איך לצאת מגלות החומר לגאולת הרוח, שלנו, כל אחד בכל דור.

אף פעם התורה לא מספרת לנו סתם מה שקרה פעם.

 

בתוך כל הסיפור הזה אבי, שאתה דיי מכיר אותו, יש רגע קטן, רגע אחד, שבו הכל השתנה. שבו הכל התהפך. שבו נדלק והניץ אור הגאולה בתוך חושך השעבוד. בפעם הראשונה.. רגע חשוב כל כך שהכל עומד עליו!

הרגע שבו דיבר ה’ אל משה מתוך הסנה ושלח אותו להוציא את ישראל ממצרים. בו התחילה הגאולה.

והתורה מספרת לנו מה קרה שם בסנה. קרה שם משהו מיוחד מאוד.. שרק אחריו דבר ה’ אל משה..

סבא שתק והביט בעיניו של אבי רגע ארוך. אתה זוכר מה קרה שם אבי? שאל.

קצת.. אמר אבי, למדתי על זה מזמן..

אז בא תשמע, הרי משה בכלל לא ידע שה’ בחר בו להושיע את ישראל.. הוא בסך הכל היה רועה את הצאן של יתרו במדבר. ולפתע הוא רואה מחזה מופלא לפניו - שיח קטן בוער באש, אך כלום לא קורה לו, הוא לא נשרף!

מה עשה משה באותו הרגע? אותו רגע חשוב שכל גאולת ישראל עומדת עליו..

הוא אמר: “אסֻרה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה?!”

ומיד מספרת לנו התורה: “וירא ה’ כי סר לראות ויקרא אליו ה’ מתוך הסנה”, באותו רגע שמשה סר לראות, קרא אליו ה’ מתוך הסנה ודיבר אליו.

ה’ חיכה לראות אם משה ירצה להבין. אם הוא ישאל.

אתה מבין אבי, כל סוד גאולת מצרים - היציאה משעבוד החומר לגלות הרוח, נמצא ברגע הקטן הזה. ברגע שראה משה רבנו דבר שלא הבין והחליט להתקרב אליו... לראות מקרוב. להבין למה.

הוא עמד במבחן.

כי השאלה - היא סוד הגאולה! כשמשהו רוצה להבין ומתקרב לשאול - ברגע הזה מתחילה גאולתו. ואפילו אם הוא לא מבין איך ולמה... אלא רק בגלל ששאל באמת. שרצה להבין באמת.

 

למה זה ככה? שאל אבי, למה דווקא שאלה? איך שאלה קשורה לגאולה?!

סבא חייך. אתה שואל שאלות גדולות!..

בישיבה, אמר סבא, לימדתי את התלמידים שלי את זה במשך כמה שיעורים ארוכים.. אך אספר לך משהו מתוך זה.

אבי הנהן בראשו והשתדל להקשיב.

 

לכל אדם יש פָּנים, אבי, פנים שהן גלויות, שכל אחד יכול לראות בברור. הם החיצוניות שלו.

אך מאחוריהם, בתוך הראש, יש לו חכמה. שהיא מכוסה ונסתרת, שאי-אפשר לראות מבחוץ.

אדם יכול להיות טיפש גדול או חכם מופלג אך מי שיראה רק את פניו לא יוכל לדעת..

כי תמיד החכמה היא דבר נסתר..

כך גם העולם אבי, את הפנים שלו כולם יכולים לראות - אדמה, עצים, ימים ונהרות, בעלי חיים, כוכבים ואיתני הטבע - הם החיצוניות שלו. אך מאחוריהם יש חכמה גדולה. היא מכוסה ונסתרת, כמו כל חכמה. אי-אפשר לראות אותה מבחוץ.

כפי שהחכמה של האדם היא לא חומר, כך גם החכמה של העולם. והיא גבוהה ועמוקה ואין סופית.

 

אספר לך משהו ממה שגילו לנו חכמינו על החכמה הנסתרת הזו..

החכמה הזו, ששורשיה גבוה למעלה באין סוף, הולכת ויורדת, מדרגה אחר מדרגה, עד לחומר של העולם.

מרוחניות עליונה, היא הולכת ומתעבה יותר ויותר ככל שיורדת - עד לחומר ממש.

ובכל ירידה וירידה נוצר מסך, מחיצה, שמבדיל ומפריד בין המדרגה היותר עליונה לזו שלמטה.

המסכים האלו נוצרים כדי שהמדרגה העליונה שהיא יותר רוחנית, לא תבטל את זו שמתחתיה שהיא מגושמת ממנה. כי העליונה כוללת את מה שמתחתיה.

וכך משתלשלת החכמה העליונה מהרוח אל החומר.

המחיצות האלו שבין המדרגות מלבד שהן מפרידות הן גם מסתירות. מכסות כל אחת על החכמה שמעליה.

וכשיש מסך לא רואים. וכשלא רואים יש שאלות ויש תמיהות וספיקות וקושיות. וכולם נוצרות בגלל המחיצות האלו.

כך צורת החכמה של העולם.

ואנחנו אבי, בני האדם, קבלנו שני דברים. קבלנו גוף של חומר וקבלנו רוח וחכמה.

רוח וחכמה שאתם אנחנו יכולים להיכנס פנימה, לעומק המציאות. לעבור מבעד למסכים ולמחיצות ולעלות באותן מדרגות, לגעת בשורש, בפְנים, קרוב למקור, לשורשי החיים.

ואת זה רק אנחנו יכולים לעשות, לא שום בעל חיים אחר.

עיקר החיים של כל בעלי החיים הם החיים של הגוף, לאכול ולפרות. אך עיקר החיים שלנו, בני האדם, הם העלייה הזו - עם הרוח והחכמה שבנו, להתעלות ולהתקרב לשורש החיים.

לכן להיות שקוע בחומר העולם, כפי שהיינו במצרים - זו גלות. ולהתעלות משם לרוח - זו גאולה.

את סוד המעבר הזה גלתה לנו התורה בסיפור יציאת מצרים. באותו רגע גורלי באמצע המדבר.

משה רבנו, ראה דבר שלא הבין. והוא בחר שלא להתעלם ולהמשיך בענייניו, אלא להתקרב. להבין למה? מה זה? אותו רגע היה תחילת הגאולה.

אתה מבין אבי, השאלות הן הכלי שלנו לעליה הזו. מהמדרגה שאנחנו נמצאים בה, כל אחד במדרגתו, למקום גבוה יותר. יותר רוחני. לעבור מבעד למסכים ולמחיצות.

כי במקום שכל אדם עומד, יש מעליו מסך, מחיצה. יש הרבה דברים שהוא לא מבין. יש לו הרבה תמיהות, הרבה קושיות על המציאות כפי שהוא תופס אותה במקום שהוא נמצא. כי המחיצות מעליו מסתירות מציאות ברורה יותר.

וכשאדם חושב, ומגיע לנקודה שהוא לא מצליח להבין ושם מתעוררות לו שאלות ותמיהות. אם יבחר שלא לוותר ולהתאמץ להבין באמת הוא יגיע לשאלה אמיתית. שאלה חכמה.

שאלה כזו היא השורש לתשובה אמיתית. כי היא נוגעת בשרשי החכמה שלמעלה ממנה, שמעבר למסך שמעליו.

ואז, כשישאל אותה, אפילו רק את עצמו.. תסתלק אותה שאלה ותתבהר הבנתו..

ובמדרגה החדשה שהשיג, שוב יתגלו שאלות שבאות משורש גבוה יותר. ושוב יצטרך לבחור אם להישאר באותו מקום שהשיג ולשמוח בו. או לשאוף לעלות לשורש גבוה יותר המעלים את הכיסוי של השאלה החדשה.

וכך גבוה מעל גבוה, יכול האדם לעלות, ובכל עליה המציאות הולכת ומתבהרת לו, על כל חלקיה, ויותר מתקרב לשלמות שבכחו להשיג.

ולא רק במחשבה הוא מתעלה אלא כולו מתעלה לאותה מציאות גבוהה - כי באמת, האדם נמצא במקום שהמחשבות שלו נמצאות.

אתה מבין אבי, זאת היציאה משעבוד החומר לגאולת הרוח, מהחומריות לרוחניות, להתעלות ולגעת בשורש החיים.

כי בלא העלייה הזו אנחנו לא שונים משאר בעלי חיים.. והרי אנחנו קבלנו רוח וחכמה, ומלא שאלות שממלאות אותנו. ורצון להבין!

לכן השאלות - נוגעות בחיים שלנו.

וזו אומנותנו.. שם הגאולה שלנו באמת.

 

אבי חייך. זה מעניין.. אמר, והביט למעלה מלא מחשבות.

אבל אם זה דבר כל כך חשוב.. אז איפה מלמדים את זה?!

סבא צחק, יותר ממה שמלמדים את זה חיים את זה.. אבי הביט בו בתמיהה.. וסבא הסביר, בכל שנה יש לילה אחד מיוחד, הלילה שבו יצאו בני ישראל ממצרים, הלילה שבו נגאלו..

ליל הסדר! קרא אבי בקול, נכון.. ליל הסדר.

בליל הסדר יש לאבא, שעורך את הסדר כמה מצוות מוזרות מאוד... שתקנו לו חכמנו לעשות - לחלק לילדים ממתקים לפני האוכל במקום לקינוח! להוריד מהשולחן את קערת המצות לפני שאכלו מהם.. לאכול ירקות ולשתות שתי כוסות יין לפני הסעודה! לשבת בהטיה על הצד.. ועוד מצוות מוזרות נוספות. כולן נקראות “שינויים” כי הן משהו שונה מהסדר הרגיל של סעודה.

אתה יודע למה אבי?

זה הכל כדי שהילד הקטן ישאל. שיראה את כל השינויים שאבא עושה ומזה יתמה.. ויתעורר לשאול, “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?!...”

כל כך הרבה פעולות ומאמץ של אבא רק כדי שילד קטן ישאל שאלה קטנה, ודווקא בלילה הזה, בלילה שבני ישראל יצאו ממצרים, כי הכל תלוי בה.

כי הגאולה תלויה בשאלה.

כפי שעשה ה’ למשה בסנה ועורר אותו לתמוה ולשאול - כך אנחנו עושים לילדנו. כי בזה תלויה הגאולה שלהם.

אבל זה רק לילה אחד בשנה מה עם כל השנה אבי? איך חיים את זה בשאר הימים?..

 

למדת פעם גמרא? שאל סבא את אבי. אבי הנהן בשלילה, אבל שמעתי על זה.. כשתלמד פעם גמרא תראה מיד שזה לא לימוד רגיל. לא לומדים ידיעות וחכמה, מבינים, משננים ומתרגלים אותם, כמו סוגי לימוד אחרים. אלא שדרך חכמינו בגמרא היא כמו שחוקרים דבר. שואלים שאלה, ומתרצים תרוץ, ומקשים עליו, ודוחים אותו, ומנסים תרוץ אחר, ושוב מקשים ממקור אחר שסותר או משום שלא מסתבר וכו’. וכך מתוך שאלות ותמיהות, קושיות וראיות, דימוי דבר לדבר ועוד כלי חקירה - מגיעים למסקנה, שהיא ההלכה.

זה לא סתם כך.. היה אפשר לכתוב פשוט את רשימת המסקנות בספר קטן וזהו... אבל חכמינו בגמרא התכוונו במה שעשו לדבר גדול. ללמד אותנו ולהרגיל אותנו באומנות שלנו - לדעת לשאול. ללמוד לשאול באמת. ללמוד איזו שאלה נכון לשאול במקרה כזה או אחר, אם זו תמיהה או קושיה חריפה או רק דחיית ראיה - הלימוד הזה שכל יום עוסקים בו, בונה אצלנו את הכלי הכי יקר וחשוב שיש לנו - את החכמה שבנו. להשתמש בה הכי טוב שאפשר כדי להתעלות בתוך העולם הזה. להגיע לשאלות הכי אמיתיות שניתן, השאלות שנוגעות בשורשי החכמה, לפרוץ מסכים ומחיצות - להגיע קרוב למקום שממנו נחצבה נשמתנו. לשורש החיים.

להתחבר כמה שיש בכחנו לאחדות ולשלמות שמסתתרת מאחורי הכל.

 

סבא נאנח. אבי הביט בו לא מבין.

הדברים האלו אבי, שספרתי לך, הם כמו להביט בציור של ילד שצייר את העולם..

הם כמו טיפה מן הים.

אל תחשוב שזאת התמונה השלמה..

כי מכאן אבי, מהמקום הזה רק מתחילות השאלות באמת.

 

(פיסקא זו נכתבה בתוך צורת פתק בעלון.)* ההסבר על השתלשלות החכמה, על המסכים והמחיצות, על השאלה החַכמה שהיא השורש לתשובה, העלייה במדרגות וכו’ - לקוחים מתוך שיעור מס’ 227 בפרקי אבות, שלימד הרב עמיחי הורוביץ בישיבה לפני כשנתיים.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים: