חינוך ילדים (פרשת שבוע - וירא)

כיצד מלמדת אותנו פרשת וירא את החשיבות של דוגמה אישית בחינוך הילדים? וכיצד לקבל החלטות חינוכיות ולבצעם מבלי ליצור התנגדות אצל הילדים?

חינוך מזורז

בפרשתנו מסופר על אברהם אבינו ע"ה שהיה ביום השלישי למילתו ובהיותו כואב מסר נפשו והזדרז במצוות הכנסת אורחים. והנה כתוב "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ " (יח, ז). ופירש רש"י ויתן אל הנער, זה ישמעאל , כדי לחנכו במצוות . עד כאן לשונו. ומקורו של רש"י במדרש חז"ל, וזה לשון המדרש, ויתן אל הנער, זה ישמעאל, בשביל לזרזו במצוות (מדרש רבה, מ"ח,י"ג). ויש להבין מדוע שינה רש"י את לשון המדרש .

ונראה לומר כי רש"י בא ללמדנו כי חינוך היינו זירוז. וכמו שמצינו בלשון חז"ל ש"כהנים זריזים הם", וישנם שני פירושים בעניין, האחד, זריזים מלשון חרוצים ומהירים במעשיהם . השני, בקיאים בדינים ובהלכות (בכל הנוגע לבית המקדש ובכלל). ומשמעות זריזים בפירוש השני, היינו חדים ומהירים בשכלם, ולכן בקיאים בהלכות (ובמאמר מוסגר, יש ילדים שהזריזות המעשית מביאה אותם לזריזות השכלית, ויש להיפך. השאלה הזו רלוונטית להחלטה מהיכן להתחיל להניע ולהביא מוטיבציה אצל הילד).

דוגמא אישית

מהפסוק ניתן לראות כיצד חינך אברהם אבינו את ישמעאל בנו לזריזות, שהרי כתוב "ואל הבקר רץ אברהם..." ואח"כ כתוב "ויתן אל הנער" . כלומר, קודם כל הראה אברהם אבינו דוגמא אישית לישמעאל, ורק אח"כ נתן לו את הבקר.

חשוב לדעת כי דוגמא אישית אינה הצגה, דוגמא אישית זה פשוט אני. אברהם אבינו רץ אל הבקר לא כהצגה להראות לבן שלו איך לתנהג, אלא זו הייתה תכונתו. וכמו שכותב הרמב"ן (שם) שהטעם שכתבה התורה ואל הבקר רץ אברהם כדי להגיד רוב חשקו בנדיבות, כי היו לו 318 אנשי חיל בביתו, ועוד שהיה זקן וחולה ממילתו, ובכל זאת רץ הוא בעצמו אל הבקר . עד כאן לשונו.

אי אפשר לתת דוגמא אישית לילד אם ההורה הוא לא כזה באמת. כיצד תדרוש מהבן לקום בזמן כאשר אתה קם מאוחר? כיצד תדרוש מהבן להשקיע בלימודים כאשר אתה לא קבוע ומתמיד בלימודך? וכן על זה הדרך עוד דוגמאות לרוב . ולסיכום, דוגמא אישית היא בעצם הבלטה כלפי חוץ של מה שאני באמת, ומזה הבן ילמד באמת.

מהירות מאוזנת

סדר אמירת הדברים חשוב מאוד ומשפיע ישירות על מקבל ההוראה. "וימהר אברהם...ויאמר מהרי שלש סאים קמח לושי ועשי עוגות" , ומסביר האלשיך הק' כי הקדים אברהם אבינו את המילה מהרי לציווי הלישה כדי שקודם כל תשים נגד פניה להיות זריזה ומהירה, ורק אח"כ אמר את הציווי. עד כאן דבריו. כלומר המילה 'מהר' גורמת התפעלות הנפש ודריכות לקראת הציווי העומד להגיע.

חשוב לציין כי הטון בו נאמרת המילה 'מהר' לא יהיה מלחיץ ומפחיד, ומאידך לא נינוח ושליו, אלא מתון ומאוזן המביא לזריזות הנדרשת. אימא צועקת בבוקר 'מהההררררר אתה מפספס את ההסעה' – זה מלחיץ ומפחיד. אימא לוחשת בבוקר 'מוישששי עוד דקה מתחילים לימודים' – זה רגוע מידי, מוישי פשוט יתהפך לצד השני וימשיך לחלום הבא. אך אם בשעה 7:00 אימא אומרת בטון חד וברור 'מהר מוישי, קום, התלבש והתארגן –מצוין.

חינוך למצוות – עד כאן !

עוד ניתן ללמוד מפסוק זה כי מחנכים את הילד בזריזות דווקא בשלב העשייה ולא בשלב קבלת ההחלטות. בואו ונשים לב לפסוק, "ואל הבקר רץ אברהם" פירשנו שזו דוגמא אישית. "ויתן אל הנער" פירש"י זה חינוך וזירוז למצוות. אבל באמצע כתוב על אברהם "ויקח בן בקר רך וטוב", הוא בחר בבן הבקר ולא ישמעאל, אברהם אבינו הרבה יותר בקיא מנער בגיל 13 בבחירת בקר משובח מהעדר.

ענין זה בא ללמדנו כי שלב ההכרעה השכלית והבחירה מוטל על האבא, המחנך, ואין בו שיתוף ומקום לדעת המתחנך. הרבה פעמים מנסים ילדנו הן בבית והן בכיתה להתערב בהכרעה הורית ובשיקול דעתם.

• לא הילד יחליט היכן לטייל בבין הזמנים כאשר כרוכה סכנה רוחנית בדבר.

• לא הילד יחליט עד מתי נישאר בבר-מצווה כאשר יש למחרת לימודים.

• לא התלמיד יחליט בשביל הרב האם לתת שיעורי-בית או לא.

• לא התלמיד יחליט בשביל הרב את מי להוכיח ולהעניש ואת מי לא.

[דרך אגב, ישמעאל היה בגיל 13 בזמן הסיפור הנ"ל, אף שאאע"ה לא שמע את דברי המלאך על ישמעאל כי יהיה פרא אדם, כמובן שאת מעשיו ראה, וכמו שאמרה שרה 'לא יירש בן האמה הזאת...' שהיה בו ג' עבירות חמורות. ובכל זאת לא נתייאש אברהם אבינו ממנו וחינכו וזרזו למצוות, וזה מפני שהחינוך למצוות יש בו כח סגולי, ולפעמים מצווה אחת תוציא אותו מבאר שחת. והמבין יבין.]

אלו דוגמאות שהם הרציונאל, אך כשבאים ליישם אותם בשטח, יש להעדיף את הצורה העקיפה ולא להתעמת עם הבן\תלמיד ישירות מי הוא המחליט. את זה ניתן לעשות בכך שניתן לו אפשרות לבחור מתוך מגוון דברים הנמצאים בקשת וטווח ההכרעה . כגון:

• נציע 2-3 אפשרויות לטיול שאינו כרוך בסכנה רוחנית וניתן לו לבחור אחת מהם.

• אנו רוצים לצאת מאולם האירועים ב-22:15, לא נעדכן את בננו בכך, אבל בשעה 22:00 נאמר לו "מה אתה אומר, האם נשאר עוד כמה דקות ונשמח את החתן?"

• המחנך צריך לתת שיעורי-בית, לא נעדכן את התלמיד בכך, ונאמר "תלמידים יקרים, נראה לי שענין זה שלמדנו צריך חיזוק ע"י שאלות לבית, אך גם הענין הקודם חשוב מאוד, מה אתם אומרים?".

• המחנך צריך להעניש את התלמיד, אך לאחר שיסביר לו חומרת מעשיו באופן שיתקבל על ליבו. וייתן לו שתי אפשרויות ענישה מידתית, וישאל אותו מה נראה לו? או לחלופין ישאל הרב את התלמיד "איזה עונש ראוי לך" ?

באופן זה אנו נשארנו המכריעים והמחליטים, לא יצרנו התנגדות אצל הבן או התלמיד, יש לו תחושת שותפות בעניין, ומסרנו מסר עקיף כי ההחלטה היא בידנו.

כאשר הדברים לא נוגעים ישירות לבן\תלמיד, זה לא עת של התמודדות מולו, אז זו הזדמנות טובה להדגיש את ההיררכיה וקבלת ההחלטות של ההורים והמחנכים. אפשר לעשות זאת ע"י סיפור, או מקרה שאירע בכיתה אחרת, או משפחה אחרת וכו'... (לא לשכוח להזהר מלשון הרע...).

אבל כאשר הבן\תלמיד מתערב באופן בוטה או חצוף בקבלת ההחלטות, עליו לשמוע בקול צלול וברור כי אין מקום לדעתו בכך ואינו מוסמך לקבל החלטה בעניין. במה דברים אמורים, בדברים מהותיים, אך אם העניין לא מהותי בתוכנו, זה יהיה מיותר ואף הרסני להשתמש בסמכות ההורית ושררת המחנך ולומר "אתה חייב לעשות מה שאני אומר". כגון, הבן אוהב בסנדוויץ' חביתה, ואתה החלטת שהיום אוכלים ביצה קשה. נו באמת...

יה"ר שנזכה להתחנך ולחנך ללכת בדרכיו ולעבדו בלבב שלם.