• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

תשובה בתוך מועדון ריקודים

August 4, 2017

 

 

רפאל חי במדינת בוסטון שבארה”ב. תכלית חייו היתה היציאה הקבועה במוצ”ש אל מועדון ריקודים מפורסם שנקרא ה”רוקסי”. מה קרה לרפאל שהתהפך ב360 מעלות וחזר בתשובה?

 

סיפורו האישי של רפאל אזולאי: 

נכנסים למועדון ריקודים, פרצופים מוכרים, מוסיקה בווליום מטורף, לייזרים בכל פינה, מאות אנשים. כמובן שהתחנה הראשונית להתחיל בה את הבילוי הנכסף היא בר המשקאות, כל אחד קונה לעצמו את המשקה האהוב עליו, ורק אחרי ש”מתדלקים” נכנסים לרקוד. המוסיקה זורקת אותך לשכוח מכל הקשיים, פשוט לא לחשוב! העובדה שאתה בן עשרים ושמונה, ועדיין לא חושב על בית, משפחה ופרנסה טובה לא מדאיגה כלל, היא אפילו לא בכיוון. כהרגלי בקודש, נהגתי לרקוד כמעט ללא הפסקה, אך הפעם בשונה מפעמים קודמות אני מוצא עצמי מטפס אל עבר הקומה השנייה במועדון, כאילו כוח מושך אותי ואני כנוע...

 

 

מוצ”ש, לפני כ- 12 שנים, אני שוכר דירה עם עוד שני חברים בעיר בוסטון אשר בארה”ב , כ-5 שעות נסיעה צפונית לעיר ניו-יורק. אנו, כבכל מוצ”ש בזמנו מתארגנים לבילוי במועדון ריקודים ה”רוקסי”, המפורסם שבין מועדוני העיר. ריחות הבשמים ממלאים את הדירה, טלפונים לחברים, מתלבשים במיטב הסטייל, חולצות צמודות המבליטות שרירים, פרי עמלם של שעות בחדר הכושר ומכנסיים מחויטות. סיכום הטלפונים, ישנם עוד שישה חברים שרוצים להצטרף, עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה נדחסו תשעה חברה במכונית הוולוו שלי ואף אחד חלילה לא מתלונן על הצפיפות הנוראה, שהרי נראה כאילו כל השבוע אנו עובדים כדי להגיע לרגע שנוסעים לבלות, וזה מה שנותן את החשק והדחף להמשיך לעבוד עוד שבוע, וככה שבוע אחר שבוע.

החשש מפני שוטר שיעצור אותנו בכלל לא עלה בחשבון, אל מחוג המהירות לא מתייחסים, בקיצור המטרה מקדשת את האמצעים, כולנו בלב אחד כאיש אחד במטרה אחת להגיע למועדון ולהתפרק.

 

מועדון ריקודים - נכנסים למועדון, פרצופים מוכרים, מוסיקה בווליום מטורף, לייזרים בכל פינה, מאות אנשים. כמובן שהתחנה הראשונה להתחיל בה את הבילוי הנכסף היא בר המשקאות, כל אחד קונה לעצמו את המשקה האהוב עליו, ורק אחרי ש”מתדלקים” נכנסים לרקוד. המוסיקה זורקת אותך לשכוח מכל הקשיים, פשוט לא לחשוב! העובדה שאתה בן עשרים ושמונה, ועדיין לא חושב על בית, משפחה ופרנסה טובה לא מדאיגה כלל, היא אפילו לא בכיוון. כהרגלי בקודש, נהגתי לרקוד כמעט ללא הפסקה, אך הפעם בשונה מפעמים קודמות אני מוצא את עצמי מטפס אל עבר הקומה השנייה במועדון, כאילו כוח מושך אותי ואני כנוע. אני מביט אל עבר רחבת הריקודים המוכרת ופתאום מציפה אותי מעין הרגשה של הארה, כאילו עיניים פנימיות נפתחו בתוכי ואפשרו לי להתבונן, אך הפעם אל תוך עצמי. מצאתי את עצמי חושב בקול, מה? זה מה שאני אעשה כל חיי? בשביל זה אני חי? מה עם משפחה? מה עם ילדים? תחושה של ריקנות הציפה את כולי והחלטתי שלכאן אני לא חוזר. מחשבה על דת וחזרה בתשובה כלל לא עלתה בראשי. לבית הכנסת זה שנים שלא הלכתי, ואת התפילין שקיבלתי כמתנת בר מצווה לא הנחתי מגיל 15. כך נמשכתי אחרי הסביבה הסוחפת, אחרי הבלי הזמן והנאות הגוף. אלו הגיעו לשיאם עם נסיעתי לארה”ב, שם הפיתויים גדולים ואין גבולות.

 

במהלך שהותי בחו”ל, התבשרתי כי אבי קיבל התקף לב ונמצא בקומה, היה חשש רב לחייו. החלטתי שאני חוזר לארץ על מנת לראותו. כיוון ששהיתי באופן לא חוקי הסתכנתי שארה”ב תסגור בפניי את שעריה ולא יהיה לי לאן לחזור, וכך אני עלול אף לאבד את הכנסתי שהייתה גבוהה.

 

עם נחיתתי בארץ, התחוורה לי האמת המרה, אבי נפטר. משפחתי ניסתה לבקש מהחברא קדישא שלא יקברו אותו עד להגעתי, אך ללא הועיל, מאחר ואסור להלין את המת. בכיתי המון אך לא שיערתי בנפשי כי מיתת אבי עתידה לגרום לתפנית חדה בחיי, הרגשתי כי אבי מסר את חייו כדי לתת לי חיים. כבכור הבנים במשפחתי, קיבלתי על עצמי לומר קדיש על אבי במשך כל השנה, קניתי תפילין חדשות והלכתי לבית הכנסת מידי יום, שם שמעתי שיעורי תורה בצמא, לא פספסתי מילה.

 

אחרי כחודש חזרתי לארה”ב. חיפשתי מקום בו אוכל להמשיך להתפלל ולומר קדיש, הפנו אותי לקהילה ספרדית שקיבלה אותי בחום ואהבה, שם התפללתי ושמעתי שיעורי תורה, ובמקביל התחלתי ללמוד יהדות לבד בביתי. בכל מוצ”ש שמעתי איך חבריי מתארגנים ליציאה השבועית, אך לעומתם אני התארגנתי לבית המדרש על מנת לשמוע שיעור מאלף מרב הקהילה שהיה אדם משכמו ומעלה, שתיתי בצמא כל מילה שיצאה מפיו.

 

לאחר כארבע שנים בבוסטון גמלה בליבי החלטה, אני עוזב וחוזר לארץ. הרגשתי שלמרות המשכורת הגבוהה והבונוסים שהובטחו לי, החיים בארה”ב הם בזבוז זמן יקר עבורי. בחרתי ללכת לישיבה, ללמוד תורה, לבנות את ביתי ולהקים משפחה. בבית הכנסת הכרתי יהודי צדיק, שכאשר שמע כי אני עתיד לעזוב את בוסטון ולא לחזור, אמר לי כי הפרשה באותה שבת הייתה “כי תצא”, הוא סיפר לי שהמפרשים על הפרשה אומרים שהכוונה בכתוב “כי תצא למלחמה” על דרך הדרש היא יציאה למלחמה נגד היצר הרע. והפרשה מתחילה באות כ’ ומסתיימת באות ח’, וזה מרמז שצריך הרבה כח בשביל להילחם נגד יצר הרע בחו”ל. אבל אתה מגיע לארץ בפרשת “כי תבא”, שהיא מתחילה
באות ו’ - “והיה כי תבא אל הארץ וכו’” ומסתיימת באות נ’ - “...את כל אשר תעשון”, ובגימטריה האות ו’ ועוד האות נ’ זה חמישים ושש, בדיוק פי שתים מהגימטריה של כח, וזה מלמד שבארץ צריך פי שתים כח בכדי להילחם ביצר הרע, כגודל הקדושה במקום כך גודל היצר הרע. אל הארץ חזרתי יומיים לפני אסון התאומים בניו-יורק. אותם מטוסים שנחטפו יצאו מבוסטון, מאותו שדה תעופה שהמראתי ממנו בדרכי ארצה.

 

טסתי לארץ דרך אנגליה. כשנחתתי באנגליה, חיפשתי בתוך שדה התעופה מקום פנוי, התביישתי להניח תפילין בפני כל העוברים ושבים. היה יום שני בשבוע, והתאריך העברי היה ב’ בחודש אלול. לפי ההלכה תמיד עדיף להתפלל במניין, דהיינו לפחות עשרה אנשים ביחד. ובימי שני וחמישי מוציאים ספר תורה וקוראים בו, וכן יש כאלה שנוהגים במשך כל חודש אלול לתקוע בשופר אחרי התפילה. התחלתי לבכות מכל הלב, ודיברתי עם הקב”ה כאילו הוא היה עומד לפני - “אבא, אני כבר שנה מניח תפילין, לפעמים אפילו הלכתי בקור המקפיא בתוך השלג של בוסטון לפנות בוקר בשביל להתפלל בבית כנסת. אני לא מבקש תפילה בציבור, לא לשמוע את קריאת התורה, ולא לשמוע תקיעת שופר, אני רק מבקש פינה שקטה שאוכל להניח בה תפילין.” הדמעות לא הפסיקו לזלוג מעיני. במהלך חיפושי בטרמינל הגדול אחר פינה שקטה הבחנתי כי מצדה השמאלי של הרחבה נפתחה דלת שממנה יצאו בערך כעשרים אנשים חרדים, אחד מהם פתח מזוודה והוציא סטנדר (מעין שולחן קטן על עמודים). השני הוציא ספר תורה. השלישי הוציא שופר. חשבתי לרגע שאני חולם, הקב”ה פשוט שמע את תחינתי. מבולבל ונרגש מהמחזה הצטרפתי אליהם. הנחתי תפילין, התפללתי במניין, שמעתי קריאת ספר תורה ותקיעת שופר. הרגשתי שאני בידיים טובות.

 

כשהגעתי לארץ החלטתי ללמוד בישיבה ולשלב יחד עם זאת לימודים לטובת הפרנסה. הצטרפתי לישיבת “בנין ציון” ולמדתי רפואה טבעית בה אני עוסק עד היום. כיום, השמחה הגדולה בחיי, היא הידיעה כי יש לי תכלית ומטרה ברורה.

 

אין לי ספק כי מאותה התבוננות חיצונית על רחבת הריקודים החלה ההתבוננות הפנימית אל תוך חיי, שם התחלתי את חשבון נפשי.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081