האחדות מגלה את כתר המלך

אחדות מגלה את כתר המלך

יחד שבטי יִשְׂרָאֵל

חבורתא בלימוד תורה צריך להיות גם חבר טוב. וחבר טוב זה שיש קשר וחיבור פנימי, בדעת ובלב, בין שנים.

זוכרים את הקורונה? אז החברותא שלי נכנס למעגל חולי הקורונה. אחרי שקיבל הודעת "חיובי" הוא נשלח ל"כפר גורן", כפר נופש בצפון שבו ריכזו כמה מאות חולי קורונה במצב קל.

מהרגע שהודיעו על הפינוי שלו התכוננתי לכך ששיחות הטלפון הבאות ביננו יהיו סביב הקושי והעצבות ששוררים באותו מקום מרוחק. אבל להפתעתי, כבר מהשיחה הראשונה היתה הרגשה שאני מדבר עם אדם אחר ממה שחשבתי, הוא היה שמח, עם לב פתוח, מקשיב וחווה. אחרי קצת בירורים על מה ולמה, ואיך העצבות של הקורונה הפכה לשמחה קורנת, הוא סיפר שבמקום בו הוא נמצא יש מפגש מאוד מיוחד של אנשים שונים מכל מיני סוגים. שביום רגיל גם אם כבר היה יוצא לדבר איתם זה היה מתוך ריחוק פנימי, של אני זה אני ואתה זה אתה ואין ביננו הרבה קשר, והתקשורת היחידה היא באופן שמוציאים את החלק החיצוני של השפתיים מתוך העולם הפנימי כדי להעביר כמה נתוני מידע הכרחיים ולא לפרוש מדרך ארץ. אבל פה בצפון, בצל הקורונה, נפלו כל המחיצות החיצוניות, והתגלה לב חם ומיוחד במינו אצל כל אחד ואחד. וממילא הלבבות התחברו והקשרים בין האנשים התהדקו... ובאחד מלילי שבת הגיעו לשמחה גדולה ואחוה עצומה, עם ריקודים עד לב השמים.

כך נוצרה קבוצה מאוחדת של אנשים שונים מאוד, בו כל אחד עובד את ה' באופי ואופן המיוחד שלו, אבל זה לא יוצר פירוד ושונות, אלא אדרבה, זה מייחד את היחודיות ובכך מתאפשר חיבור אמיתי ופנימי יותר. וכל זה לא בדמיון אלא במציאות הגשמית שלנו, פה בארץ חֵמדה.

נפשי הוטרדה מהשינוי לטובה, ובעל כורחי מחשבתי נדדה, לחפש אחר ההתחלה והתוצאה. מאיפה הכל מתחיל. בנפש, בהיסטוריה ובתורה... ולמה ב"כפר גורן" זוכים, למה שאנחנו ממנו כ"כ רחוקים.

ה"חפץ חיים"[1] מבאר שכחלק ממצות "ואהבת לרעך כמוך" שהאדם מחויב לאהוב את רעו, ישראל, כמו שהוא אוהב את גופו. אם האדם לפעמים מחפש נוחות לגופו, או אם כשגופו כואב הוא רוצה להסיר את צערו, ולפעמים מוכן להגיע עד כליון ממונו כדי להשיג מטרתו, כך עליו לנהוג עם חברו. וכמובן שאין הכוונה למצוות אנשים מלומדה, שבה הידיים זזות ומעניקות, והפה מוציא מילים של הזדהות, אבל הלב נמצא במקום אחר, אלא שהמעשים שעושה ישראל לרעו הם רק ביטוי חיצוני לקשר והחיבור שמכיר אליו בדעתו ומרגיש בליבו. וקצת מזה ראינו ב"כפר גורן".

אבל באמת הקשר והחיבור הזה בין יהודי ליהודי הוא קשר רוחני בסיסי ושורשי, וקיים מאליו מעצם היותנו יהודים ובנים לקב"ה. ודוג' לכך רואה כל מי שנסע לחו"ל ונפגש עם יהודים, תמיד הלב נפתח מיד זה לזה, מחייכים, שמחים, מדברים, כאילו מכירים שנים. ומוכנים לדאוג אחד לשני כאילו הם אחים. ומי שרגיל בטיולים בחו"ל יודע שאת זה אי אפשר למצוא אצל הגוים. וזו הנק' היסודית והבסיסית של יהודי שמתגלה גם במצבים חריגים של מלחמות ומיני צרות ל"ע. ואל הנקודה הזו יהודי מחויב להתחבר כדי לקיים מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". ש-אהב"ה גימ' אח"ד.

אך מה מונע אותנו מקשר כזה? מה מונע מכל ישראל להיות כמו ב"כפר גורן"? יסוד הענין כתוב בַּמִשנה במסכת אבות (פ"ה מ"י), "ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום". "מידה" פירושו הנהגה פנימית (בשיעור מסוים, ועל כן המילה מידה) שבאה לידי ביטוי בהתנהגות של האדם. במידה המדוברת שלנו נהגו אנשי סדום הידועים שחיו בדור אברהם אבינו ע"ה, על כן נקראת "מידת סדום".

ומהי אותה מידה? ואיך היא באה לידי ביטוי בהתנהגות? לביאור שאלה מפנה הגאון מוילנא לגמרא במסכת סנהדרין. שם, בפרק חֵלֵק (קט.) מובא שאנשי סדום ניתגאו בגלל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא. ומהי אותה טובה? שכתוב על ארצם שהיתה "ארץ ממנה יצא לחם ותחתיה נהפך כמו אש", "מקום ספיר אבניה ועפרת זהב לו" "נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה", "לא הדריכוהו בני שחץ לא עדה עליו שחל". לא רק שהושפעו בשפע גדול של הטבה, אדמה פוריה ומחצבים של אבנים טובות וזהב, אלא גם שרעה לא עברה בארצם, כגון חיות רעות (עיט, איה, שחל...) וכד'.

עם ריבוי השפע התרוממה רוחם וגבה ליבם של אנשי סדום והם התכנסו יחד והחליטו, וכי מאחר שמארצנו יוצא לחם, אבנים טובות וזהב, למה לנו עוברי דרכים, שאין באים אלינו אלא לחסר ממוננו, בואו ונמנע את רגלי אחרים מארצנו. וכך נאמר עליהם "פרץ נחל מעם גר, הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו" (איוב כח , ד). אנשי סדום נקראו "הנשכחים מני רגל", שמנעו רגלי אחרים מארצם וממילא הפכו אנשי סדום להיות נשכחים מבני אדם. ועל זה נענשו ופרצו בהם נחלי גפרית ואש, כמו שנאמר שם "פרץ נחל מעם גר".

כיון שהקב"ה השפיע להם טובה גדולה מאוד (כגון מזון, ממון ושמירה) עד כדי כך שכבר לא נצרכו לאף אחד, גבה ליבם. הם לא התבוננו לראות מי באמת בעל הכוחות כולם ומי משפיע להם את כל ההטבה הזו, ולכן חשבו שמכוחם וזכותם הגיע להם השפע. ולכן הסיקו במחשבתם שאינם זקוקים יותר לאיש, כמו שאמר ישעיה הנביא "...וַתֹּאמְרִי בְלִבֵּךְ אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד" (ישעיה מז, י). ועל כן כילו רגל עוברי דרכים מארצם.

אבל צריך להבין, שהרי אם אותם משאבי טבע שהקב"ה השפיע הם אכן שלהם, אז מה הבעיה שכילו רגל מארצם? שהרי אף אחד שהוא שפוי בדעתו לא יפתח דלת ביתו ויתן לעוברי אורח לקחת מה שברצונם, ישאיר את פרטי חשבון הבנק שלו גלויים ויאפשר לכל אחד למשוך כסף כאוות נפשו. אם כן מה היתה הטענה נגדם? אלא שמה שנתגאו ובעקבות כך מנעו רגל מארצם, זה היה שורש חטאם אבל עדיין לא סיבת עונשם. ומה שנענשו עליו היה ממה שכתוב אח"כ בגמרא שהיו חומסים, גוזלים וגונבים ממון אחרים. וזה מה שכתוב אחר כך בפסוק "דלו מאנוש נעו", כיון שהרימו [דלו] ממון בני אדם אחרים [מאנוש], נעו ממקומם.[2] וכאשר ניגזר דינם לכליה ויצאה מידת הדין להוציא דינם לפועל, אופן קיום גזר הדין היה מיועד להיפרע גם ממעשיהם הרעים אבל גם משורש החטא, היינו גאותם. וזה היה נחלי הגפרית והאש[3].

אך למרות שנענשו רק מהרגע שעשו מעשים האסורים על כל בני האדם, כגזל וחמס וכו', כבר מאותה החלטה ראשונית להפסיק רגל מארצם נקרא שנהגו ב"מידת סדום". כאשר אותה החלטה נבעה בשורשה מגבהות ליבם. והיא המחשבה שאני טוב מהאחר. ואין אני צריך לאף אחד אחר מלבד עצמי (ועדתי/משפחתי/בני ישיבתי/מפלגתי, וכל שאר הקיטלוגים המפרידים). וממילא אם אינני זקוק לאותם אחרים אני גם לא צריך ולא רוצה להשתתף איתם. עד שאיני רוצה להשתתף איתם בכלום.

ומכאן אומר התנא במסכת אבות שכל מקרה בו החילוק והפירוד בין אדם לחברו מגיע לביטוי מעשי בו אדם אומר כבר (בפיו או בליבו) "שלי שלי שלך שלך" יש בו כבר את שיעור ההנהגה המספיק להקרא "מידת סדום". ז"א שכל פעם שאדם עושה חילוק ופילוג בינו לבין רעו (ספרדי אשכנזי, מפלגה א' ו-ב' וכד'), בין אם זה במחשבה, בין אם זה בדיבור, ובין אם זה במעשה הוא שייך במשהו ל"מידת סדום". אין הכוונה שכל בנ"א צריכים להיות דומים אבל כן הכוונה שהשונות ביניהם לא צריכה לפלג ולחלק בכלל, וראה דוג' "מכפר גורן".

ואחרי שהדברים קצת יותר מבוארים אפשר לראות את המעשה המפורסם דרך המשקפיים הללו, מעשה שהובא במסכת גיטין "אמר רבי יוחנן על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים...". אותו איש שהיה אוהב את קמצא ובעל ריבו של בר קמצא, עשה יום אחד סעודה. אמר לעוזרו "לך והבא לסעודה את קמצא". הלך והביא את בר קמצא. ראהו אותו האיש ואמר לבר קמצא "הרי אתה בעל ריבי, למה באת לפה? קום צא!". אמר לו בר קמצא לאותו איש "הואיל ובאתי כבר, הנח לי להישאר ואתן לך דמי אכילתי". ענה לו אותו איש "בשום פנים ואופן!". אמר לו בר קמצא "אתן לך דמי חצי הסעודה לכל המוזמנים". ושוב סירב אותו האיש. אמר לו בר קמצא "אתן לך דמי כל הסעודה". אמר לו אותו האיש "לא!" ולקח את בר קמצא בידו, העמידו על רגליו הוציאו מביתו. וזו ממש "מידת סדום", ואולי אף באופן היותר חמור שלה, ממה שראינו אצל אנשי סדום עצמם. וגם ע"ז אמר ירמיה בנבואתו לדורות "וַיִּגְדַּל עֲוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה וכו'" (איכה ד, ו)

ננסה עוד קצת לחזור ולחדד מהי "מידת סדום" שקשורה אלינו. יש פה שתי מערכות בגוף ונפש האדם שמאפשרות את קיום המידה הזו. הסיבה השורשית בנפשו שחותך חיתוך חד בינו לבין חברו הוא משום שמכוננת בו מידת הגאוה, ואז ממילא אינו רואה את עצמו כחלק מחברו, ולכן אינו צריך לו, "אני ואפסי עוד" כאמור. ובסיוע לכך שליבו זונה ומטעה, העיניים רואות שונות בין אנשים, ואז הראש מחלק, מקטלג ומסווג. ואז זנות הלב ומראה העיניים משתלבים יחד והתוצאה היא פירוד.

וכאשר אדם שם מחיצה פנימית בינו לבין עמיתו, עד כדי כך שאומר שלי שלי ושלך שלך, הוא לא מאפשר לעצמו אפי' להתקרב לגדר זה של "ואהבת", למקום הבסיסי והיסודי אצל כל יהודי, בו כל היהודים הם באמת רעים אהובים. וזוהי "מידת סדום".

ובדיני ממונות, כאשר שני שותפין מגיעים למצב ביניהם בו מתייחסים זה לזה כאותם אנשי סדום במידה חריפה יותר, שאינו מוכן להנות את חברו גם שהוא עצמו איננו חסר, בי"ד כופין ומוציאים אותם מ"הבור" של המידות הרעות. אבל "מידת סדום" הזו שהוזכרה במשנה, היא ההנהגה הראשונית יותר. והיא התחלת הפירוד והפירוק, והיא המסתירה ומעלימה מאיתנו את היכולת שלנו להתקשר, להתחבר, ולאהוב באמת את מי שאנחנו מחויבים.

אבל כאשר עוברים טלטול, שינוי, ומשמים כופין אותנו לצאת מהמסגרת שלנו ומהמקובעות, כאשר מכבים לנו בעל כורחנו את העניים הגשמיות, נוצר חלון הזדמנויות להדליק בלבנו עיניים פנימיות, ואם אנחנו זוכים אז יוצאים מעט מהקופסא, ורואים שמי שנראה כלפי חוץ שונה ומשונה הוא בעצם אדם, יהודי, כמוני, מחפש אמת, מחפש את דרכו, מחפש להגשים את תכליתו.

ובאמת החיבור הזה בין ישראל מושרש עוד בגבהי מרומים, בחלקי הנשמה הגבוהים של ישראל. אך כדי שתהיה אפשרות לביטוי האחדות הרוחנית הזו גם בארץ צריך תנאים מקדימים, ועיקרם הוא שכל ישראל, מתוך התבוננות מעמיקה בתוכי תוכיותו, יוכל למצוא את מקומו האמיתי ברצון ה'. ובאותה מידה צריך להבין, למצוא ולקבל באמת ובלב שלם, שיש מקום שווה גם לשאר ישראל.

וז"ל רב אליהו די ווידאש [4] "אהבת אדם לחבירו הוא ע"י הנפש... ואע"פ שהגופים נחלקים ונפרדים זה מזה, הנפש של זה וזה היא רוחנית, והרוחנית אינו נפרד אלא מיוחד בתכלית היחוד". ובמקום אחר [5] "ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם ב-ה' אחד, רק שהגופים חלוקים, ולכן העושים גופם עיקר [כגון צבע עורם, ארץ מוצאם, מפלגה וכד'[6]] ונפשם טפלה אי אפשר להיות אהבה ואחוה אמיתית ביניהם...".

ועוד "...אין רע בעולם, אלא בחלקי הדברים טרם התחברם להשלמת הדבר [היינו שכאשר הפרטים מחולקים ומופרדים יש קיום לרע], אך אין דבר מושלם [שלם, מחובר, איננו מופרד] שיהיה רע"[7]. קיום הרע הוא בפירוד, אך במקום שלם, בו כל החלקים מתחברים לשלמות אחת, אין רע. "...ונמצא כי במיני הטבע מצד עצמם [מיני הטבע מצד טבעם, דרך עיניים גשמיות שמחלקות ומפרידות], לא מצד התקשרם [התאחדותם יחד], נהיה הביטול וכל ההשפלה וההפסד, אך בהתקשרותם [התאחדותם] נשרש תיקונם [שזה שלמותם] והצלתם מן הרעות"[8]. ובמקום אחר אומר "...כי כשהנשמות יש להם להדבק כולם בשכינה - אז אהבה נמצאת בין זה לזה, ונקראים ישראל 'גוי אחד בארץ', שהרי הם נעשים ממש אחים ורעים, כולם רצים אל ענין אחד. וכשלא יש זה [היינו שאין האחוה והרעות], אלא כל אחד פונה, איש לבצעו מקצהו, אי אפשר להיות כי אם שנאה"[9]. וממילא כשאין אהבת רעים אפשר להבין באיזה מצב אנו נמצאים.

ועוד[10] "ובהיות הנפש של חבר אחד מעורר רצונה לאהוב את חבירו גם חבירו יתעורר נפשו ויאהוב אותו ויהיו שני הנפשות אחד.... ומציאות זו שיתקשרו הנפשות זו בזו בהתעוררות ההאבה למדנו שלמה עליו השלום באומרו 'כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם[11]"

הדברים הם גבוהים, ואולי נשמעים קצת מנותקים מהחיים המעשיים. אבל אם אנחנו מבינים שצריך לעשות פה תפנית, אז אפשר לנסות לעשות עוד צעד אחד לסדנא מעשית (מלשון סדן, שהוא כלי לגימור מלאכת אומן). כי יש מקום לכל אחד להתבונן, ולראות ממי שכלו נחלק ועל דברי מי ליבו מתקומם. לקחת כמה דקות, לעצום את העיניים, ומכל המלחמות להרפות. ועכשיו להתבונן ולהבין, שגם אותו אחד שלפניו רוצה את דרכיו להכין. ואפי' אם הוא חס וחלילה בעל עבירות, לדוג' ששפתיו מחתכות מילים לא טובות, ועדיין לא קיבל מעמיתו תוכחות. צריך לזכור שבתוך תוכו שוכנת נשמת ישראל, שרצונה היחיד הוא לעשות רצון א'ל. ועל דרך זה יש עוד אופנים רבים, להסיר את המסכות, הקלי' והלבושים המלוכלכים, החוצצים, המחלקים והמפרידים...

ידוע שכל מה שהאדם לא עשה וקנה ב"יגיע כפיו" אין לו קיום באמת. במידות, תורה וכו'. אז לדבר הרבה על אהבת רעים זה קל, להתרגש ממאמר שקראנו או חידוש שהתחדש זה נחמד ונעים. אבל אם לא היה מאמץ אמיתי ושינוי ניכר, סביר להניח ש"מידת סדום" לפתח רובצת, ואולי אף כובשת ורומסת.

גם להתפלל על בית המקדש ג' פעמים ביום זה כביכול קל, המילים רצות והשפתיים דובבות. אבל גם בית מקדש בלי אנשים ראויים, שעשו שינוי פנימי ואמיתי, אין לו קיום. שהרי על זה הוא כבר חרב. האם עשית כבר שינוי פנימי אמיתי? התרחקת ממידת סדום? משורשי שנאת חינם? האם ראוי להביא עבורך את ביהמ"ק?

יה"ר שיעלה לרצון

[1] שו"ע או"ח קנ"ו

[2] יש מבארים פה שהיה להם במשאבי הטבע הרבה מעבר לכדי צורכם ואעפ"כ לא נתנו לאחרים, ועל זה נענשו. ז"א שמידת אנשי סדום היתה שאמרו שלי שלי וכו' אפי' שלא היה להם חסרון כלל ממה שנהנו העוברים ושבים (ר' עובדיה מברטנורה)

[3] שגם גאוה מיסוד האש

[4] ראשית חכמה, שער האהבה, פ"א

[5] ליקוטי אמרים פל"ב

[6] הסוגריים הם כמובן בכלל ציטוט של הרב

[7] דברי הרמח"ל בדע"ת, סי' קכח

[8] שם

[9] רמח"ל קפ"ח

[10] ראשית חכמה, שם

[11] וראה שם בהמשך דבריו לביאור מורחב של הפסוק וצורת התקשרות הנפשות