ערבוב המחשבות (פרשת קרח)

ידוע ומפורסם מחלוקתו של קורח, ובעקבותיה נקבע איסור תורה להיות חלק ממחלוקת (שהיא לא לשם שמים כמובן). ברצוננו להכנס מעט יותר לנפש הפועלת, לפי ערכנו המועט, ולנסות להבין מעט יותר מה קרה שם, ואולי על ידי זה להבין מהו שורש כל המחלוקות שהם לא לשם שמים. ואם נזכה אולי גם להבין איך ניתן להנצל ממחלוקת שכזו.

קרח התחיל במחלוקת על משה, כאשר מינה משה את אליצפן בן עוזיאל נשיא על בני קהת (רש"י במדבר טז, א). ואח"כ הגדיל וחלק על מינויו של אהרון לכהן גדול (רש"י טז, ג). ולבסוף חלק גם על מינויו של משה (רש"י טז, יט). והרי כל עם ישראל ידע שמינוים אלו נעשו על פי ה' ביד משה. ועוד שקורח ראה ברוח הקודש שיוצאת ממנו שושלת משפחתית גדולה וחשובה (רש"י טז, ז), וכפי שלימד אותנו הרמח"ל (לפי משנתו של רבי פנחס בן יאיר) שמדרגת רוח הקודש היא מדרגה אחת לפני המדרגה האחרונה בסולם העבודה של מסילת ישרים[1], זאת אומרת שקרח ודאי היה תלמיד חכם וצדיק במעלות הגבוהות ביותר של העבודה, א"כ במה טעה קורח?

ננסה לברר את הענין הזה דרך דוד המלך ומשם נחזור לענייננו. דוד המלך אומר בתהלים "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי"(תהלים קיט, צז). שיחה היא חילופי מילים בין אנשים בענייני חולין. א"כ מה הקשר בין אהבת התורה של דוד לשיחות שלו בנושאי חולין, איך "היא" התורה יכולה להיות "שיחתי"? שהרי דיבורים של תורה הם לא חולין. אלא שכידוע דוד היה קם בחצות לילה לעסוק בתורה (רות רבה ו, א), שנא' (תהלים קיט, סב) "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ". ובבוקר היו מגיעים אליו מכל הממלכה להכריע בעניינים הלכתיים[2] וגם בכל ענייני ניהול העם והמדינה[3]. ובכל זה היו גם הרבה חילופי דברים ואף שיחות ודיונים על ענייני חולין עם כל הבאים אליו. ועל כל אלו אומר דוד "מה אהבתי תורתך", אין קץ לאהבתי ודבקותי בתורתך ולכן "היא שיחתי", שבאים אלי להתייעץ בענייני חולין שכלי וליבי דבוקים בתורתך שלמדתי, והיא זו שמנחה את כל שיחתי, ולא שום דבר אחר[4].

דוג' לכך, כשברח דוד מאבשלום בנו הוא פגש בדרך את שמעי בן גרא, ובראות שמעי את דוד "וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ", ולא זו בלבד אלא גם שפתח את פיו ואמר לדוד "צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל:  הֵשִׁיב עָלֶיךָ יְקֹוָק כָּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תחתו תַּחְתָּיו וַיִּתֵּן ה' אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה". כל אדם רגיל שהיה רואה את האבנים מתעופפות לעברו ושומע את דבריו "הריחניים" של שמעי, לא היה שותק, לפחות כועס בליבו, ובמקרים גרועים יותר גם מגיב עד כדי... ועוד שדוד מלך ישראל ועל פי דין חייב להרגו, שהרי דינו של שימעי דין מורד במלכות. ואכן אבישי בן צרוי'ה, מצבאו של דוד, לקח את הדברים לליבו, "וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ" (שמואל ב ,טז, ט). אך דוד שמע ואמר "כֹּה יְקַלֵּל כִּי ה' אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד... הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה'...  אוּלַי יִרְאֶה ה' בְּעֵינִי וְהֵשִׁיב ה' לִי טוֹבָה תַּחַת קִלְלָתוֹ..." (שמואל ב, טז, י-יב), השם שלח אותו לקללני, ואולי קללתו תעמוד לי לזכות ולטובה (ככפרה לעוונות או תוספת זיכוך וכדו'). 

אם נסתכל בזכוכית מגדלת על מה שעובר על דויד ברגעים אלו ששמעי זורק עליו אבנים ומקלל ומבזה אותו, קרוב לודאי שעולות לדויד מחשבות שנובעות אולי מתוך כעס, נקמה הרגשת בזיון וכו'. אבל עם זאת הוא גם מבין שכל הרעות שבאות לו הם מאת בורא העולם, וכעת הוא צריך לבחור בדעתו איך להתייחס למצב שלפניו ואיך להגיב לשמעי. דויד בוחר לדחות את המחשבות הנובעות מכעס, קנאה, כבוד וכו', ובוחר לקבל את המחשבה שבזיון זה הגיע לו מבורא עולם[5]. מתוך בליל המחשבות והרגשות שבתוכו הוא בירר את אופן ההתייחסות הזה. ז"א שבמקום לשקוע בבליל הרגשות והמחשבות הוא בחר ברצון בוראו (שהרי מדינו יצא הרעה הזו), והתעלם מהמחשבות והרגשות האישיות שלו. אז רואים שאצל דוד לא רק שיחת החולין שלו נובעת מתורתו אלא אפי' ההתייחסות שלו לצרות שעוברות עליו הם מתוך תורתו, מתוך אמונה וביטחון בבורא והכרעה לפי דעת התורה שבו, ולא מתוך התייחסות של מידות הגאוה, קנאה, כעס, בושה וכו', שהם שייכות לנפש הבהמית, חלק החולין שבו.

ולפי זה יהיה לנו קל יותר להבין מה עבר על קורח. קורח ראה ברוח הקודש שעתידה לצאת ממנו שושלת חשובה, אבל מצד שני אין לו תפקיד חשוב התואם למדרגת צאצאיו. לכן קורח מפתח רגשות קינאה באליצפן שהתמנה לנשיא. מחמת מדרגתו הרמה של קורח קרוב לודאי שלפחות ידע שקינאה היא מידה שלילית ואיננה רצוי'ה לפני השם, עד כדי כך שמוציאה את האדם מן העולם, וגם אם ברגע הקנאה לא חשב על זה. אז או שמחמת עוצמת הקנאה באליצפן לא עלו לו כלל מחשבות על חומר איסור הקנאה וכמה שעליו לדחות מחשבות אלו, או שעלו אבל הוא בחר להתעלם מהם, והתוצאה היא שמסר את ליבו לרגשות הקנאה שפיעמו בו, לקחו ליבו לשקוע במידת הקנאה.

הבחירה המוטעית שמה את הקנאה כערך עיקרי בנפשו, וכעת כל שיקול דעתו מתעוות כדי לקיים ולאמת את רגשות הקנאה. שימו לב לחשבון המוטעה שהיה לו כדי לאמת את הקנאה, אומר רש"י (במדבר טז, א) "אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר (שמות ו, יח) ובני קהת וגו'. עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם". קורח מחשבן שאם הבן הבכור נטל פי שנים בתפקידים אז הבא בתור שצריך ליטול הוא הבן השני, ולא השלישי כפי שעשה משה. אלא שבדיני נחלות שהתורה ציוותה אותנו הבכור נוטל פי שנים בממון בלבד, ואין דין של פי שנים במינוי לתפקידים. א"כ א"א לומר שמשה חילק את התפקידים לפי סדר הילודה של האחים אלא לפי התאמה או על פי דבר ה'[6].

זה נקרא ערבוב הדעת, שדעתו של אדם מעורבבת, מחשבות ורגשות נכונים ואמיתיים ביחד עם רגשות ומחשבות שאינם חלק מרצון הבורא מבוראיו. והסכנה בערבוב הוא כאשר בוחרים לפעול לפי הצד שהוא לא רצון הבורא, ובמקרה הגרוע אפי' מנגד לו. הפתרון לזה הוא עבודה פנימית של בירור אמיתי מה השם רוצה ומה לא, ולאמת את זה מול התורה הכתובה, וכדי לודא שלא סטה מהאמת יש להתייעץ עם רבותיו.

יה"ר שנזכה לדעה זכה ובהירה, לבחור בטוב ולמאוס ברע.

[1] זה לשון המסילת ישרים בהקדמה לפי משנת רב יפנחס בן יאיר "תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקדש, רוח הקודש מביאה לידי תחית המתים"

[2] (ברכות ד, א) כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה.

[3] זה פשוט

[4] וראיה לזה בברכות (שם) "...ולא עוד אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי ואומר לו מפיבשת רבי יפה דנתי יפה חייבתי יפה זכיתי יפה טהרתי יפה טמאתי ולא בושתי", וכמובן שלפני שמתייעץ עם רבו הוא "מתייעץ" עם דעת התורה שבו.

[5] למרות שבבוא העת, לאחר מותו, הוא מצוה את שלמה להוציא לפועל את דינו של שמעי כמורד במלכות, שכך שזה ציווי השם, אבל באותו רגע שבייש וזילזל בו שמעי כך הוא בחר להתנהג. ואולי משום שלא רצה להוציא לפועל את ציווי השם להרוג את המורד במלכות מתוך רגשות כעס וכו'. ודוק'.

[6] והטעות בחשבון הדברים חוזרת שוב בטענתו למשה על טלית שכולה תכלה וכן בדין חיוב מזוזה בבית שיש בו ספר תורה.