• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

ימי בין המצרים

July 19, 2017

 

ימי בין המצרים, מהם הדברים שרצוי לתת עליהם את הדעת בימים אלו?

 

"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והועמד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר..."(מסכת תענית).

 

ימי בין המצרים

 

תחילת החורבן היה כידוע בי''ז בתמוז, זה היום שבו הובקעה העיר וסופו בשריפת ביהמ''ק בט' באב. כמו שכתוב במגילת איכה :"כל רודפיה השיגוה בין המצרים". ישנם שני חטאים כבדים שרובצים עלינו לאורך כל הדורות ואלו הם המצרים שלנו. שני החטאים שלוחצים אותנו, לא נותנים לנו מנוח. חטא העגל  וחטא המרגלים. מכח שניהם כל מה שהיה לנו חרב, אין לנו. חטא העגל הביא לשבירת הלוחות, שם נמצא השורש, חטא המרגלים הביא לחורבן הבית, זהו החותם של כל החורבנות.

 

 

חורבן

 

המילה חורבן מתייחסת לפעולה שנעשית כלפי בנין. דהיינו חורבן היא פעולה שחלה על דבר שחובר. דבר שחובר נחרב. בנין מורכב מהרבה חלקים שחוברו יחד. חורבן מפרק את החיבור הזה ומחזיר אותם למצב שהיו קודם שחוברו. חורבן איננו כליה. חורבן מחריב את מה שנעשה יחד, את מה שהצטרף. כשמשהו נשרף, אז הדבר כלה ואיננו. חורבן לא מכלה, רק מפריד את הקשר והחיבור בין החלקים. כליה הוא מצב בלתי הפיך, חורבן משאיר מקום לחיבור מחדש.

"צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי..."(זכריה)

הצומות האלו כבר מופעים בנבואת זכריה, אבל חז''ל מצאו לנכון לצרף לדברים שהם מונים כסיבת התענית בימים האלה, גם דברים שקרו הרבה אחרי שכבר התחילו להתענות בימים האלה. שריפת התורה ע''י אפוסטומוס הייתה בימי הרומאים, זה אחרי נבואת זכריה שהתנבא בתחילת ימי בית שני. חורבן בית''ר שאותו חז''ל מצרפים לדברים שקרו בט' באב , קרה הרבה אחרי חורבן הבית, בזמן בית''ר כבר התענו בט' באב. ז''א שחז''ל מצרפים גם דברים שהם לא יכולים להיות סיבת התענית. צרפו כאן חמשה דברים שמהווים יחד את כללות כל החורבנות שלנו .

 

נשתברו הלוחות

 

בתורה גם הלב נקרא לוח. "כתבם על לוח ליבך". כשהלוחות נשתברו - פירוש הדבר שבירה של עצם נקודת החיים. "מכל משמר נצור ליבך כי ממנו תוצאות חיים". ממנו-מהלב  מגיעים החיים.

"מכתב אלוקים חרות על הלוחות" (שמות ל''ב)

"והלוחת מעשה אלוקים המה והמכתב מכתב אלוקים חרות על הלוחות..."

חרות על הלוחות – ההבדל בין כתוב על גבי לבין חרות על: המכתב דהיינו הכתב  מתחבר עם הלוח עצמו. נחקק בו, הוא חלק ממנו  ממש. הלוח עם הכתב, והכתב עם הלוח. "כתבם על לוח ליבך"- כשהיו הלוחות הראשונים, התקיימו הדברים בשלמות. כביכול זוהי תורה שנכתבת על הלב והופכת להיות חרותה על הלוחות.

הלוחות הראשונים

הם עצמם מעשה אלוקים. בשונה מהלוחות השניים שבהם אמר הקב''ה למשה "פסל לך שני לוחות אבנים". הכתב הוא עדיין כתב אלוקים,  אבל הוא כתוב על לוחות שעשה משה.

 

"לב חדש"

 

"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר". הדבר הזה נכתב בנבואת יחזקאל, זוהי נבואה על העתיד לבוא. אך הדבר הזה כבר התקיים פעם אחת בזמן מתן תורה, ועתיד לחזור שנית. כביכול הקב''ה לקח מאיתנו את הלב הישן ונתן לנו לב חדש שהוא מעשה אלוקים. זהו לב שמוכן להתחבר עם מה שנכתב עליו. זה לא נכתב עליו, זה נכתב בו. הלב והכתב אחד. כך היו נראים הלוחות הראשונים דהיינו הלב עצמו.

 

"אלוקים אתם"

 

כתוב בגמ' שבזמן מתן תורה הגיעו למדרגה של "אלוקים אתם ובני עליון כולכם". פסקה אותה זוהמת נחש שהוטלה באדם לאחר חטא האדם הראשון, והייתה אפשרות לחזרה למדרגת אדם הראשון קודם החטא. זה מה שהיה קורה בפועל אם היו ניתנים הלוחות. האדם הראשון קודם החטא נברא כדי לחיות לנצח. הוא לא נברא כדי למות. מיתה היא גזירה שנגזרה בעקבות החטא. אז אותה תורה שהיא נצחית הופכת את כל מי שמתחבר אליה, חיבור אמיתי , לנצחי. התורה והלב הופכים לאחד. התורה  היא תורת חיים. והיא ניתנה בליבנו. בתוך הלב שממנו תוצאות חיים. ואותו לב הופך ל"חיי עולם נטע בקרבנו".

 

שבירת החיות

 

כשהלוחות נשברו, הפסדנו חיי עולם. הפסדנו את "מעשה אלוקים המה והמכתב חרות על הלוחות". כשהחיות עצמה הייתה מעשה אלוקים ממילא היו לנו חיי עולם. שבירת הלוחות היא שבירה של עצם החיים. זהו החורבן הראשון וזוהי נקודת המרכז. כל אחד מבין שההבדל בין חיי עולם לחיי שעה, זה לא הבדל של פרקי זמן. אלא שתי מציאויות קיום שונות בתכלית. ההבדל בין חיים שמתחילים ונגמרים כאן, חיים שאין להם המשך, ובין חיי תכלית חיים שהולכים אל. עצם הדבר נלקח מאיתנו. זאת ההתחלה שכוללת בתוכה את הכל. למעשה זה החורבן של צורת אדם.

 

"קרבן התמיד"

 

מצוות קורבן התמיד מתקיימת פעמיים ביום. תמיד של בוקר ותמיד של בין הערביים-ערב. תמיד של בוקר היה מכפר לכל עם ישראל על כל העבירות שנעשו בלילה. ותמיד של בן הערביים על כל העבירות שנעשו ביום.

 

תמיד אין פירושו כל יום. תמיד זה תמיד. אם  מפסיקים יום אחד, אפשר למחרת להמשיך להקריב כל יום, אבל תמיד זה כבר לא יהיה לעולם.                                                    

 

מיום הקמת המשכן, כל משך זמן קיומו – ארבעים שנה במדבר, ארבעה עשרה שנה בגלגל, שלוש מאות שישים ותשע שנים בשילה, חמישים ושבע שנים בנוב וגבעון. הקריבו תמיד כל יום. אחרי כן משהוקם בית המקדש בירושלים - ארבע מאות ועשר שנים, הקריבו תמיד יום יום. עד י''ז בתמוז, ג' שבועות קודם החורבן, בוטל התמיד. זה לא שהפסיקו להקריב לזמן מסויים. ברגע שהפסיקו להקריב,, עניין התמיד בוטל. בבית שני חזרו להקריב, אבל זה כבר לא תמיד.

 

הליכה אל תכלית

 

אדם נברא לתכלית מסויימת והוא חייב להתקדם אליה בלי הפסק. עצם החיים הוא הליכה תמידית אל עבר תכלית. אין הפסקה בחיים. ביטול התמיד הוא עוד פן בצד הפנים של צורת אדם. אותו תמיד שנברא כדי שהאדם יגיע אליו, ישיג אותו, יחיה בו  תמיד - זה התבטל. נחרב הכח שמעמיד את האדם על המציאות האמיתית שלו. אלינו זה התגלה באופן של ביטול התמיד. אבל בשורשם של דברים זה הפירוש, איבדנו את המהלך. רואים את זה בחוש אם נתבונן סביבנו, היום אנחנו כבר לא הולכים, לא מתקדמים. אפשר גם לעשות הליכה על גבי הליכון בבית, אבל זה לא מוביל לשום מקום.

 

 "רשות הרבים"

 

האדם נברא כדי לחיות את חייו ברשות היחיד שלו. רשות הרבים היא מקום שכל אחד יכול להיכנס אליו. אדם שחי ברשות הרבים הוא אף פעם לא הוא עצמו. הוא אף פעם לא חי את חייו שלו. הוא נמצא במעבר. במקום שכל מי שחפץ נכנס לשם. צורת אדם מצריכה מקום שמאפשר לאדם להיות הוא עצמו. להגדיר את עצמו במנותק מהסובב אותו.

 

הופקעה העיר

 

כשאדם חי ברשות  הרבים, הוא בסה''כ אוסף של דעות ושמועות של הדברים אותם הוא קלט וקיבץ מסביבו. מי שמספיק בקיא יכול לדעת מיד על איזה עיתון הוא מנוי או לאיזה תחנה הוא מאזין. רואים את זה היום מאוד. היום אין לנו שום רשות יחיד. קשה מאוד למצוא מציאות שאדם מבטא את עצמו. לרוב הוא בכלל לא מכיר את עצמו באמת. קשה מאוד להגדיר איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. אם בכלל הוא מתחיל איפשהו. בני''א היום הם בסה''כ צינור שדרכו מעבירים את כל הרשת . הופקעה העיר.

 

זה חורבן איום ונורא של צורת אדם.

 

ירושלים

 

הגמרא אומרת: " אמר רבי יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים". ז''א אומרת שירושלים באמת אמורה להיות רה''ר –אבל דלתותיה ננעלות בלילה. כל לילה היא חוזרת לעצמה, מתכנסת. חוזרת להיות היא. זה מה שמונע ממנה להפוך לרשות הרבים גמורה. 

כתוב ברמב''ם: "אין אדם קונה רוב חכמתו אלא בלילה".

מה ז''א, הרי רואים מנוהג שבעולם, שלילה זה לא בדיוק זמן לימוד. זה לא זמן בית מדרש. לומדים גם בלילה. אבל ודאי לא כמו שלומדים  ביום. לילה זה זמן חושך. שינה. זה הזמן שבו אדם קונה רוב חכמתו? כל היום הוא יושב ולומד בבהמ''ד, ואת רוב חכמתו הוא קונה בזמן הקצר של הלילה? הפירוש: עם כל החכמה שאדם רכש במשך היום, אדם חייב לחזור לעצמו. שם הוא קונה את רוב חכמתו. מעט מאוד אדם קונה בזמן שהוא  בין רבים. לקנות פירושו לחבר את הדבר לעצמו. אדם מחבר את הדברים אליו כשהוא עם עצמו.

 

"מציון תצא תורה"

 

ירושלים-ציון, מקום שממנו יוצאת תורה לעולם כולו, אותה תורה שאדם יכול לקנות רק כשהוא עם עצמו. החומה הופקעה, ירושלים הפכה לרשות הרבים. זה השורש, שם ההתחלה של מה שאנחנו רואים היום. היום כבר אין דבר כזה רשות היחיד. רשות היחיד אינה קיימת. נסתכל סביבנו ונראה, כמה רגעים ישנם שבהם אדם נמצא רק עם עצמו. שהוא מרשה לעצמו להתנתק מהכל. ואם נאמר שבאיזה שהוא אופן נכפה עלינו מצב כזה. אנחנו בכלל יודעים מה לעשות עם זה? אנחנו בכלל מכירים את הדרך חזרה הביתה? את הדרך חזרה אלינו. יש בכלל כזה דבר –"עצמו". אם כבר נגיע ונדפוק בדלת, מי יפתח לנו?

אדם נושא עימו את כל הלכלוך של רשות הרבים. רשות רבים באופן טבעי זה מקום מלוכלך. זה מקום שכולם משתמשים בו להכל, כולל בע''ח. כשהופקעה העיר,  פקעה צורת אדם, ואדם נהיה רשות הרבים.

 

"שרף אפוסטומוס את התורה"

 

לצערנו שריפת ספרי תורה זה מעשים בכל יום. חז''ל מציינים פה אירוע מיוחד. בעולם שלנו מסתובבים המון שורפי ספרי תורה. אלא שנתפסו ואלה שלא. אלה שכבר עשו ואלה שיעשו מחר. מה מיוחד באפוסטומוס? אז שוב נחזור ליסוד שהסברנו, שפה חז''ל מציינים לנו את נקודת השורש. דהיינו שעד אותו מעשה, הדבר הזה היה בלתי אפשרי. זאת הייתה מציאות בלתי אפשרית. משהו שלא נמצא בכלל סדר העולם הרגיל. האירוע הזה הוא גילוי לכך שמשהו קרה. משהו גרם לכך שהדבר הזה הפך להיות מציאות אפשרית.

 

כבוד ס''ת

 

הרמב''ם בהלכות ס'''ת כותב: "מִצְוָה לְיַחֵד לְסֵפֶר תּוֹרָה מָקוֹם וּלְכַבְּדוֹ וּלְהַדְּרוֹ יוֹתֵר מִדַּאי. דְּבָרִים שֶׁבְּלוּחוֹת הַבְּרִית הֵן הֵן שֶׁבְּכָל סֵפֶר וְסֵפֶר." צריך לכבד ספר תורה בלי גבול, אין לדבר שיעור, בלשון הרמב''ם - "יותר מדאי". דהיינו לעולם לא אומרים די לכבוד ס''ת. דברים שבלוחות הברית הם דברים שבכל ספר. ז''א שכל ספר נושא בתוכו את מתן תורה. אין שום אפשרות שאדם ישליח לאש את דבריו של בורא עולם. איך אפשר להעלות על הדעת לשרוף כזה דבר.

 

"קימחא טחינא טחנת"

 

המעשה הזה פתח פתח, הראה שהדבר הזה אפשרי.                                                                  

בזמן שנבוכדנצר הרשע התגאה בכך שהצליח לשרוף את ביהמ''ק ולהחריב את ירושלים. יצאה בת קול ואמרה:" היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". אילו התורה הייתה נשארת אתנו, נשארת אתנו באופן שעדיין הייתה בוערת בה אותה אש שבערה בזמן מתן תורה. אי אפשר היה לשרוף ספר תורה. האש של הר סיני זוהי אש ששום אש שבעולם אינה יכולה לשלוט בה: "אש אוכלת אש". אבל אחר שכבתה אותה אש... חורבן נוסף. אחרי שבירת הלוחות קיבלנו לוחות שניים. נותר אתנו משהו מהאש של מתן תורה. כשגם האש הזאת כבתה. אז אותו רשע כבר יכול לשרוף ספר תורה. מה שהמעשה הזה מגלה לנו זה בעצם שמה שנותר מהאש של מתן תורה כבה.

דבר אחרון.

 

נפש- כבוד

 

מצינו בכמה מקומות שהנפש החיה נקראת כבוד. היא נקראת כך על שם המקום שממנה חוצבה. בורא עולם אצלה מתחת כסא הכבוד. הנפש מורכבת מהמון כוחות שפועלים באופנים שונים, אבל חז''ל מגלים לנו שאם נרצה להגדיר מהי הנפש עצמה. אם נרצה להגדיר אותה במילה אחת. אז פרוש המילה נפש הוא "השתוקקות". אברהם  אומר לאנשי חברון "אם יש את נפשכם" דהיינו אם ברצונכם. נפש היא רצון. הנפש רוצה, משתוקקת. הבסיס של צורת אדם הוא הנפש. האדם רוצה, כמהה, משתוקק. למה? מהו המבוקש בעצם? א''ז מגלים לנו חז''ל- הדבר המבוקש הוא ערך. כבוד.                                                                                      

אבל כמו בכל הדברים המתעקמים ומשתבשים. מוחלף מטבע אמיתי במטבע מזוייף. דבר בעל ערך אמיתי בצעצוע. בני''א מסתובבים סביב כבוד מדומה. הבלים. הכבוד מסתובב סביב מה יגיד או מה יחשוב עלי פלוני או אלמוני. התשוקה האמיתית היא לערך אמיתי -לכבוד אמת.

"כל מה שברא הקב''ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו".

השם ברא את האדם לכבודו. האדם הוא היצור היחיד שמסוגל להעניק כבוד אמיתי. האדם נושא בקרבו את הרצון לכבוד אמיתי. למה שבורא עולם כביכול שואל מאתנו, מבקש מאתנו. תכוונו את תפיסת הכבוד שלכם אל הכבוד האמיתי. "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם, ויבוא מלך הכבוד".  אנחנו נבראנו בכדי שנעמיד את עצמנו על נק' הכבוד האמיתי. על זה אנחנו מתפללים בימים נוראים: "הינשא על כל הארץ ביקרך" שיתגלה כבודו של הקב''ה בעולם כולו. שידע העולם כולו שאין דבר יותר בעל ערך מכבוד שמיים.

 

הועמד צלם בהיכל

 

החורבן הנורא של העומק הפנימי של הנפש. הועמד צלם בהיכל. אותו היכל שעליו כתוב "ובהיכלו כולו אומר כבוד". זה המקום המיוחד והמיועד לגילוי כבוד שמיים. הכבוד האמיתי נחרב.

לא חיים- נשברו הלוחות שבהם חיי עולם. לא להיות מכוון לתכלית - תמיד .ועם אבדן התמיד מגיע אבדן הקביעות, הופקעה העיר הכל נשאר עראי. אל המרכיבים הראשוניים של צורת אדם: אדם הוא מעשה אלוקים- נטועים בו חיי עולם וזה נשבר עם הלוחות. האדם הוא קבע והוא הפך עראי. האדם הוא רשות היחיד וכעת  כל מילה שלו זה בעצם רשות הרבים שבוקעת מגרונו. התנתקנו מהאש של הר סיני-נשרפה התורה, איבדנו את מושגי הכבוד האמיתי- הועמד צלם בהיכל. אלו חמשת החורבנות שהם בעצם בנין שלם של חורבן צורת אדם.

 

לאסוף את השברים

 

עלינו לזכור שעל אף החורבן הנורא, זהו חורבן. זו לא כליה. יש לנו אפשרות. אם נתבונן היטב נקלוט מה הפסדנו. זה לפחות יעזור לנו להבין מה היינו צריכים להיות, למה אנחנו צריכים לשאוף. למה אנחנו צריכים להתגעגע ולמה אנו צריכים לצפות . החורבן הולך ומעמיק בכל חמשת הנקודות. עד כדי כך שאנחנו כבר לא מתייחסים לזה כחורבן, זה כבר נראה כצורת חיים. כך הם פני הדברים, זוהי דרך העולם. כל מה שחורבן גמור נתפס אצלנו כהתקדמות. הישג.

נקדיש את הימים האלה להתבוננות וחיפוש. לרצון להתחבר לחיי עולם, לאסוף ולקבץ את השברים. לבנות את החומה שלנו שתעזור לנו להגדיר לנו מי אנחנו באמת. מה הכבוד האמיתי, לאן אנחנו צריכים להגיע. 

במהרה בימינו. אמן.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081