מהי התכלית במלחמות ישראל עם אומות העולם (פרשת שבוע - בלק)

ננסה לראות נקודה קטנה מהפרשה בה העם המואבי ממשיל את עם ישראל לשור... ננסה להבין מה המשל ומה הנמשל. אבל הכי הכי חשוב, להשתדל להתבונן ולראות איך דברים אלו נראים בחיינו. 

שליחי מואב מגיעים למדין להתייעץ עימם מה לעשות בישראל הבאים לקראתם, שקירבת ישראל לאדמתם מעוררת חשש גדול לקיומם. והם ממשילים את החשש שלהם מישראל במשל הבא "וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל [הם ישראל] אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וכו'".

רש"י שם מבאר מה מואב רצו להדגיש בכך שקראו לישראל שור שמלחך ירק, וזה לשונו, "כל מה שהשור מלחך אין בו ברכה". ונרחיב מעט את ביאורו, כאשר השור אוכל את הירק המחובר לקרקע הוא לא חותך את הירק בשיניו אלא מושך אותו עם שפתיו, שזה לשון מלחך. אז בעצם יוצא שהוא עוקר את הירק עם שורשו. לכן אין בירק זה ברכה (היינו ריבוי), כיון שנעקר עם שורשו הוא לא עתיד לחזור ולגדול שוב. ראינו שהחידוש שמשמיעים מואב במשל של עם ישראל לשור המלחך ירק זה שהשור עוקר את הירק עם שורשו, ובזה מונע מהירק להתפתח שוב.

לפי זה צריך להבין מה הנמשל במשל של מואב. מיהו הירק? מיהו השורש? ואיך בא לידי מה שהם רמזו ש"אין ברכה" במה שמלחכים?

נקדים הקדמה אחת והיא לבאר בכללויות את ענין הקליפה הטמאה ואיך היא באה לידי ביטוי בנפש האדם. צריך לדעת, שהמציאות האמיתית היא ש"מלוא כל הארץ כבודו", ואם היה לנו שכל ולב טהורים וקדושים היינו רואים בכל רגע איך שהשם מנהיג את כל הבריאה בדקדוק רב, ואיך שכל הנהגת העולם הזה, כולל מה שאנחנו קוראים טבע, זה בעצם הנהגתו הבלעדית של הבורא. אך ככל שמתגברת המציאות של הקליפה הטמאה כך מסתלק לו השכל האמיתי ונסתם הלב, ואנחנו כבר לא רואים את הנהגת הבורא אלא רק הנהגה של טבע, מה שנראה כחוקיות גמורה ועצמאית שאיננה תלויה בכלום. מציאות זו היא הסתרת האמת, הסתרת הנהגת הבורא את עולמו. וזו התגברות הקליפה.

וכל זה בנפשנו, אלא שזה גם צורת ההנהגה של הקליפה בביטוי שלה אצל אומות העולם. זאת אומרת, שכאשר אומות העולם הולכים נגד רצון הבורא ונגד ישראל עמו, משמעות הדבר שבמעשיהם הם מנסים להראות במעשיהם (ולפעמים מצליחים לזמן מוגבל) שהם השליטים והקובעים, ובזה כביכול מראים שאין בעולם את הנהגתו של הבורא. כל זה מחבר ומקשר אותם לקליפות הטמאות ביותר. ומעשיהם גם מרבים את כוח אותה קלי' להסתיר את המציאות האמיתית של הקדושה בעולם. אך בני אותה אומה יכולים לבחור להיות גם קליפה שיש בה צד חיובי, שהיא כמשל לקליפה ששומרת על הפרי, והפרי תמיד זה ישראל, שהם תכלית בריאת העולם כידוע[1].

אך לעומת הגויים, כאשר ישראל שעושים את רצון הבורא, מקיימים מצוותיו ולומדים את תורתו, הם מראים לכולם ש"אין עוד מלבדו", שהוא המלך היחיד, מלך מלכי המלכים, המנהיג וחורץ את גורל עולמו. לפי זה, כשעם ישראל נלחם בעם כלשהו [שאותו עם מנסה להסתיר את גילוי הבורא בעולמו], ומלחמה זו נעשית על פי דרך התורה והנהגת חכמי ישראל, וכאשר מנצחים יודעים שכל ניצחון המלחמה הוא רק מהנהגת מלך המלכים, ועוד שנלווים לאותה מלחמה ניסים גלויים[2], אז לבד מה שישראל הורגים פיזית את אותו עם גויי גם מתגלה כבוד שמים ויחוד הנהגת הבורא באותו נצחון. וממילא מתבטל כוח אותה קליפה טמאה שריבתה אותה אומה גויים.

לפי"ז נחזור למה שהמשילו מואב את ישראל. השור הוא כמובן ישראל. והעשב אותו השור מלחך מעל פני הקרקע זה העם המואבי. ושורש העשב הנעקר כאשר השור מלחך את גוף העשב, זה שורש העם המואבי, היינו שורשם בקלי' הטמ'. אז כאשר עם ישראל מלחך את העשב, הורג את העם המואבי, בכך הוא גם עוקר את שורשו הרוחני, היינו הקלי' הטמאה, ומבטל את שניהם יחד. ובכך מתגלה ומתגדל שמו של מלך מלכי המלכים בעולם.

יהי רצון שנזכה עוד בימינו לראות את כבוד מלכנו.

[1] וכמו שאנו רואים בימים אלו בצורה חדה וברורה, את האומות שהם קלי' מצד הטומ', ואומות שזכו להיות קלי' השומרת על הפרי

[2] וזה כמובן שייך גם במלחמות של ימינו, כפי שראו עיננו