• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

להיות כמו אברהם אבינו

 

האם הניסיון של אברהם אבינו יכול להיות גם הניסיון שלי?

 

מה אני יכול לעשות כדי לגעת? להראות שיש מעבר, עמוק, פנימי. שזה לא הכל דשא, שיש מתחת מקור מים חיים, מתוקים, שממתינים להרוות נפש צמאה. אבל כרגע זה הכל תחושות ומחשבות.

 

יום חדש

 

כבר עברו כמה חודשים מאז שחזרתי. ההורים לוחצים שאתחיל להראות כמו בנאדם. אמצא עבודה נורמלית, לימודים, אסתפר, ואולי שגם אחליף את בגדי הסחבות. הם רוצים לראות אותי מסודר, מכל הבחינות. אמא מצלצלת כל כמה שעות לבדוק שהכל בסדר, אני לא יודע מה לומר לה, עד כמה אפשר לשתף? אני לא חושב שהיא תבין.

 

 

אני זוכר את הרגע שהגעתי, כמובן שלא סיפרתי להם שאני מגיע, כדי להפתיע. ירדתי מהמטוס ובמהירות רצתי לעבר תחנת המוניות. “מונית!!!” כמעט שצעקתי את זה בהינדו, אחרי כ”כ הרבה זמן העברית מתחילה להפוך למעין מיקס של מילים מכל המדינות והאנשים שפגשת. מיהרתי לעלות למונית וליבי איתי במרוצה.

 

נסיעה לא ארוכה מידי, אך מספיקה כדי לתת זמן למחשבות לרוץ לכל הכיוונים.

לא ראיתי אותם הרבה זמן, אני מתגעגע. עברתי הרבה בדרך, השתנתי, מצאתי משהו אמיתי בחיים, רציתי לצעוק את זה ויותר מכל רציתי לשתף אותם, לפתוח בפניהם את הלב.

 

הגעתי לבית הדירות המפואר, מבצר תל אביבי ששומר על יושביו. אני יורד, מסתכל סביב ומרגיש כמו תייר. כאלו מעולם לא הייתי פה. עולה מהר הביתה, דופק בדלת, למה הם לא עונים? דווקא עכשיו? אני רק רוצה לראות את פניהם, שיראו את פני, להתחבק ולהתרפק אחד על הכתפיים של השני. אני מתגעגע.

 

נזכרתי שנמצא שם במזוודה מפתח שמסתובב בשנה האחרונה בין התיקים, הוא עבר מפינה לפינה ומתיק לתיק, כל פעם לפי הצורך. אני פותח את הדלת ויש אור בבית, אבל אף אחד לא נמצא. מניח את התיקים בחדר הישן, אמא האהובה, שמרה שם על הסדר לרגע שאחזור. התיישבתי על הספה. ספה חדשה, גדולה, ואני יושב וחושב, מצפה...

 

הדלת נפתחת והם נכנסים, פוסעים לכיוון הסלון, אני מסתובב אליהם, הם מסתכלים עלי, אני רואה שהם מבוהלים. רגע עובר, רגע שנראה כמו נצח, הם מבינים שזה הבן וחיוך עולה על פניהם. אני קם ונותן לכ”א חיבוק, מקבל מאמא שתים, חוזר לספה, שיחה קצרה, ולמיטה, סוף סוף אני בבית.

 

יום חדש, חוזרים לשגרה. אולי תלך להרשם ללימודים? עוד מעט מתחילה שנת לימודים חדשה. אתה לא יכול להשאר כך לנצח! איך תחיה? צריך עבודה! איך תקנה בגדים? בית? רכב? איך תפרנס משפחה? שמענו שנפתחה משרה חדשה... מסלול חדש באוניברסיטת... אווווווו...!!

 

מה כבר אפשר לומר?! איך אני אגיד להם שזה כרגע לא בדרכי. כל מה  שהם אומרים הוא נכון אבל איך אפשר לפנות את הראש למשהו אחר שכרגע אני לא מוצא איך לחיות את מי שאני? לא מי שאני בלבוש, בחברה, במקום המגורים, בביה”ס שלמדתי וכו’, מי שאני! מה שבוער בעצמותי, באמת.

 

העולם חוזר אבל אני לא. איך אפשר?! סוף סוף גיליתי משהו אמיתי. אחרי כ”כ הרבה שנים של חיפוש, סוף סוף המציאות מתחילה להתבהר. הלב פועם בחזקה, לא נותן רגע מנוחה, מחפש איך לחיות עם דבר כ”כ לא מוגדר במציאות שאני מכיר. כרגע אין לי תשובות, אני מטייל ממחשבה למחשבה ללא כיוון ויעד ידועים אבל שלם בליבי שאני מוכן לתת הכל, ה-כ-ל! ללכת עם זה עד איפה שצריך כדי למצוא את המקום שבו אוכל לחיות את מה שגיליתי.

 

יום חדש. התחלנו להקים את העסק שתכננו בחו”ל, אֵלִי מטפל בכל הפרטים הרשמיים, שיחות טלפוניות, פגישות עם מנכ”לים, פרסום וכו’, ממש כמו בתכנית. אני מטפל בצד הטכני. הוא מנסה להכניס אותי לעניינים אבל אני כל הזמן מתחמק, אני צריך את הזמן הזה לחשוב, למצוא את הדרך.

 

יום חדש. בנחת והקשבה לכל רגע אני מתארגן ויורד לכיוון המחסן. מעמיס על האופניים הישנות את הציוד, עולה ונוסע. הראש מכוון לעוד יום עבודה ,לכיוון הלקוח הראשון. אבל האופניים נוסעות לבד, לוקחות אותי לחוף הים, לקצה הדרום מערבי של העיר, ממש על גבול יפו, החברים קוראים לזה “חוף התופים”. שם אני יושב וחושב, מחפש בדעתי דרך לחיים.

 

למקום חדש

 

לחזור לאיפה שהייתי, לחברה, לעבודה, לתבנית שכולם שבויים בה, אני כבר לא יכול. ראיתי, הבנתי והרגשתי כבר יותר מידי, את הגבול הזה אי אפשר לחצות אחורה.

 

זה כמו שיתנו לך לטעום שוקולד מעולה, שבכל הזזה של לשון תוך כדי לעיסה ניכר שזה משהו שלא הכרת מעולם. מיד אח”כ יאמרו לך “אתה יודע שאין שום טעם לשוקולד הזה, זה הכל רק בדמיון שלך, במציאות שלנו אין כזה דבר”. ואני מקשיב ומחייך ושואל, אין כזה דבר?! הרי המתיקות עדיין בפי, וליבי בוער מרוב התרגשות. טעם של קירבה גדולה, של אמת צרופה.

 

החלטתי. אני יוצא לדרך, למקום חדש. מקום שהוא לא רק כרים של דשא, למקום בו אמצא מקור מים חיים להרוות את צמאוני. מקום בו כל המחשבות והמילים, מה שבתוך ליבי יתקיים בחיי. אל ארץ חדשה, “הארץ אשר אראך”.

 

מים חיים

 

הימים עברו, עברתי מהפך בחיי ומצאתי מקום חדש. התחברתי למקום שמרווה את נפשי.  הגעתי לישיבה. מקום שתמיד היה נראה לי זר ומנוכר, התגלה כמקום שמלמד ומאפשר לחיות חיים רוחניים, חיים של קדושה וטוב.

במבט לאחור אני מתבונן ושואל, מה באמת נתן לי את הכוח והאומץ לעשות כזה שינוי בחיי? היו שרצו לתת כל מיני הסברים סוציולוגיים, פסיכולוגיים או אנתרופולוגים. אבל אני חושב שההסבר האמיתי נובע מנקודה הרבה יותר פנימית ושורשית..

 

מתחילים מלמטה

 

אם מסתכלים על הטבע, רואים שיש מאות אלפי עופות שנעים למרחקים של עשרות אלפי קלומטרים, רק כדי למצוא מקום להתיישב בו. בקיץ מגיעים למדינה אחת ובחורף למדינה אחרת, נעים במרחבי העולם שכל מטרתם היא רק מציאת מקור מים זמין על פני השטח.

אף אחד לא סיפר להם שאם הן היו נשארות במקומן וחופרות 30 מטר בקרקע הן היו מוצאות מים. אבל באמת הן לא יכולות לחפור ולכן ניזונות רק ממה שנגלה לעיניים, מה שעל פני הקרקע.

הן לא יכולות, אבל אנחנו?

 

בטבענו אנחנו מחפשים יציבות. אותו רצון ליציבות מעורר פחד משינויים ולכן אנחנו עושים מאמצים גדולים לחיות את חיינו בתוך הגדרות ברורות ולא משתנות. מה שנותן מקום לתחושה של בטחון ומחשבה שלא יהיה זעזוע שיערער את אותה יציבות.

 

משום אותו חשש אנחנו מעדיפים לשים את אמונתנו וביטחוננו במה שנראה לעינינו ושכלנו, ומשום כך נאלצים לצאת למסעות נדודים בחיפוש אחר מקורות מים רחוקים. למרות יכולתנו להתבונן ולראות לעומק אנחנו בוחרים לשים את עינינו וליבנו על כרי הדשא ולהתעלם ממקורות המים החבויים. אבל באמת החיים מלאים בכל רגע ובכל פינה, וכל מה שצריך זה רק להשתחרר מהחבלים שכובלים אותנו לאדמה ולהצטייד בכלי חפירה מתאימים.

               

ההסתרה שבתוך ההסתרה

 

מאז בריאת העולם האדם ידע שיש בורא לעולם. אך לאחר כמה מאות שנים, בדורו של אנוש (הנכד של אדם וחוה), העולם עבר הסתרה גדולה. משום שאין לקב”ה גוף ולא דמיון התקשו בני אותו דור ליצור קשר ולבקש בקשות מהקב”ה ולכן חיפשו דרך בה הפניה לבורא העולם תהיה במפגש ממשי.

 

משום שגרמי השמים הם שליחיו של הקב”ה פה בעולם (שמש להאיר את היום וכו’) החליטו בני אותו דור לכבד את אותם שליחים ולהעביר את בקשותיהם דרכם. כדי שאלו יעבירו את הבקשות לקב”ה.  באופן הזה של פניה ממשית דרך גרמי השמים הוקלה עליהם ההתקשרות עם בורא  עולם.

 

לאחר כמה דורות אותו כבוד שניתן הפך לטקסים ומנהגים שונים ומשונים. וההתמקדות בקשר מול גרמי השמים השכיח מליבם את זה שיש בורא ומנהיג לעולם. מתוך חשש מהלא נראה ולא ידוע הם התמקדו רק במה שגלוי ונראה לעיניהם, עד שזה הפך להיות עיקר ולא אמצעי, ונשכחה האמת.

ובדומה לכך, גם אצלנו היום, מתוך חשש מהלא נודע, אנחנו מציירים את חיינו מתחילתם ועד סופם, מתכננים את צעדינו ועתידנו אל תוך מסגרת ברורה. מקבעים את חיינו תוך כדי מניפולציה מחשבתית שצורת חיינו הנוכחית היא הנכונה. עם הזמן אנחנו מתאימים את רצונותינו ועצמיותנו לאותה מסגרת ובכך הופכים את אותה מסגרת לעיקר ואת אותה רגילות למציאות הבלעדית. עם הזמן אנחנו מאבדים את עצמנו, את חיינו ותכליתנו הנשגבה שמשמים מייעדים לנו.

 

שוטטות - אברהם אבינו

 

אז איך יוצאים מתוך החושך?

כמה דורות אחרי דור אנוש, בשנת 1948 לבריאת העולם, נולד אברהם אבינו, לבית משפחת תרח. הוריו של אברהם אבינו היו תוצאה של אותו דור חשוך ולכן גם אביו של אברהם הנהיג את ביתו סביב עבודת האלילים. אבל ליבו של אברהם בער לחפש אחר האמת, וכבר מגיל צעיר היה תמיד משוטט בדעתו.

 

ישנן מדינות שאוסרות שוטטות, ואולי זה מובן, אנשים שהולכים ברחובות ללא כל יעד? ללא כל תכלית ברורה? נשמע מוזר ואולי קצת מפחיד. באמת זה קשה להבין מהי שוטטות, שהרי גם כשאנחנו הולכים לשאוף אויר במרפסת יש לנו יעד ברור. אבל אברהם היה משוטט בדעתו, נע הלוך ושוב משאלה לתשובה, מהבנה להבנה, מעבודת אלילים אחת אל השניה, ללא יעד ברור, ללא מסגרת מתוכננת מראש, כשכל מה שמניע אותו זה הרצון למצוא אמת.

 

בחיפושו הוא לא היה מוכן להיות כבול לחברה, לתרבות, להרגלים שלו ושל הסביבה ואפילו לא לטבע הפיזיקלי. הוא היה מוכן להשתנות באיזה אופן שידרש רק כדי להתחבר לאמת ולגלות את תכלית חייו. היום קוראים לאנשים שרוצים להתנתק ממסגרות ושוללים אחידות “אנרכיסטים” או “פוסט מודרניסטים”, אצלם עצם ביטול המסגרת הוא תכלית אבל אצל אברהם (להבדיל) ההתנתקות זה רק ההתחלה, זה הסולם להתרומם מעל הכל כדי להתחבר ולמצוא אמת.

 

עבר זמן ומקומות רבים בהם אברהם חיפש את מבוקשו. תוך כדי שהוא מסיר מעליו את האבק הישן של התפיסות החברתיות מהן הוא מגיע ומרומם את עצמו מעל אותו דור חשוך, הציץ אליו בעל הבירה. הוא לא נפל בשבי הנראה של כרי הדשא היבשים מצמא ומצא אמת לאמיתה. אברהם גילה שיש בורא ומנהיג לעולם ותכלית נשגבה לכל פרט בבריאה, מקור מים חיים שמחייה את הגוף והנשמה.

 

הבנתָ שיש בורא, התרוממתָ מעל הכל וראית שיש תכלית אבל הקושי הכי גדול מתחיל רק בשלב הבא. שלב ההליכה. אברהם הבין שיש בורא לבריאה אבל ליבו עדיין לא מניח ודעתו לא שקטה, ועכשיו הוא מחפש את מסלול ההליכה לאותה תכלית נשגבה, לצאת מחיים של אפילה לאורה.

 

ניסיון

 

נסיון הוא קושי. מציאות שאתה נכנס אליה, ומבין שאתה צריך להתמודד. להגביר את האמונה ולהעצים את הביטחון, למרות שלא רואים את הסוף, לא ברורה התוצאה. ואולי גם הסטטיסטיקה תראה הפוך, ולמרות הכל להאמין שגם זאת לטובה.

 

הניסיון הראשון שאברהם מתמודד איתו נאמר בפסוק “לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”. “לך לך”!!!. הוא הפסוק הראשון שדרכו התורה מתחילה לתאר לנו את חייו של אברהם, נכון שלא משם התחילו חייו אבל משם התחיל הפרק המרכזי שממנו אנו לומדים.

 

מה הנסיון הכל כך גדול שאברהם צריך לעמוד בו?

 

ממבט שטחי נראה שתחילת הפסוק מורה על עיקר הנסיון. שה’ מורה לאברהם “לך לך מארצך וכו’”. אברהם מתבקש לעזוב את ביתו, משפחתו, החברים, השכנים, ארץ מגוריו וכל שאר חייו הקודמים, לעזוב ולהתחיל חיים חדשים. וזה באמת קושי גדול.

אבל אברהם בשלב הזה כבר יודע שיש מנהיג ובורא לעולם, יודע שיש תכלית לחייו והאמונה ברורה בדעתו ובוערת בליבו. לכן למרות הקושי הגדול ברור לו שאין לו מה לחפש בביתו ובעירו שהרי שם כולם היו עובדי אלילים.

 

גילית אמת? הבנת שחייך שייכים למשהו גדול יותר? נבראת כדי לקיים תכלית מיוחדת וייחודית, חלק מהתכלית של כל העולם? אם במקום שבו אתה נמצא לא ניתן לקיים את תכליתך צריך לקום וללכת. זה ברור. ואולי אצל אברהם הדברים כבר כ”כ ברורים כך שנראה שאין פה בכלל נסיון.

אז באמת עיקר הנסיון מתחיל רק לקראת סוף הפסוק שה’ מורה לאברהם ללכת “אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ”. כי לקום ולעזוב זה אולי קל אבל לאן הולכים מפה?

 

ה’ מורה לאברהם להתחיל ללכת אבל לא נותן לו מסלול, לא תכנית זמנים מסודרת ולא יעד מוגדר מראש. אחרי הקושי לקום ולעזוב את חייו הקודמים הוא מתבקש גם לפסוע אל עבר מקום ועתיד לא ידועים. רגע לפני היציאה למסע אברהם עומד במקום בו עָברו נראה כריק גמור ועתידו חשוך ולא ברור.

 

אברהם מחליט לצאת לדרך תוך כדי התנתקות מוחלטת מכל מסגרות חייו הקודמות עם גמישות ומוכנות לקבל את מה שיקרה בדרכו. ליבו שלם בידיעה שלאן שה’ יוביל את רגליו, איפה שתמצא האמת, שם הוא יהיה. העיניים נשואות מעלה מקווה להכוונה, הרגליים פוסעות בשבילי העפר מתוך חוסר ידיעה לאן הדרך מובילה. הוא משאיר מאחריו את כרי הדשא המטעים את העיניים ויוצא למסע חייו, כדי להישאר מחובר, מחובר למקור החיים, מחובר לה’.

 

נטע בלבנו...

 

לפני כ-3 שנים קיבלתי טלפון בהול - “תגיע מהר אחותך ילדה”. כשהגעתי ראיתי ילדה קטנה מבצבצת מתוך ידיה של ילדה קטנה אחרת. כבר אז העיניים החדשות שראיתי מולי האירו את אותה תמימות שתמיד ראיתי אצל אחותי. עם החודשים שעברו ראיתי איך לאט לאט מתפתחת לפני ילדה שדומה לילדה אחרת שאני מכיר כבר קרוב ל-30 שנה.. אותם תלתלים, אותו חיוך, אותו רצון בוער וכנות שמכניעה את הלב. הבת כמו האם..

 

את אותו כוח שהיה לאברהם אבינו למסור את נפשו לחפש אמת, לצאת מהמסגרת וללכת אל ארץ חדשה, לפלס דרך בתוך מציאות של חושך והסתרה, הוא נטע בלב בניו, בלבנו.. בלבי (מעין תורשה רוחנית). הכוח להתרומם מעבר לטבע, מעבר לכל מסגרת, מעבר לחושך. אל עבר האור. הכוח להפוך ליהודים שתעודת הזהות שלהם זה לא חתיכת נייר ואפילו לא כמה מספרים, אלא מהות פנימית, עמוקה וייחודית ששורשיה מחוברים עד למעלה, עד לה’.

כל מה שנדרש מאיתנו זה להרים את העיניים לשמים, מעל התרבות, מעל החברה, מעל הטבע. להבין שזה הכל תלוי בבחירה, לשחרר את החבלים ולהתחבר, לתת לדרך שאברהם אבינו סלל בחייו להוביל את חיינו. אל ארץ חדשה, ישנה, שלי ושלךָ.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081