• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

ניתוח שלאחר המוות ביהדות

 

ניתוח שלאחר המוות - מהו היחס לניתוחים שלאחר המוות לפי היהדות?

 

תל אביב – אוגוסט 2013

 

הכותרות בעיתון כתבו, “גופתו של המוזיקאי התל אביבי המוערך סביב ה-40 לחייו נמצאה בדירתו” נסיבות המוות אינן ידועות, אך ישנו חשש להתאבדות עקב היסטוריה ידועה של מחלות נפש, דיכאונות תכופים, לקיחת תרופות פסיכאטריות. המשטרה וחבריו המוזיקאים של הזמר מעוניינים לקחת את הגופה למכון הפתולוגי באבו כביר לביצוע ניתוח שלאחר המוות לבירור הנסיבות. אך משפחת המוזיקאי, שהינה משפחה דתית המתגוררת מחוץ לעיר, מתנגדת ודורשת לקבור את הגופה ללא שום נתיחה. המשטרה מקבלת את בקשת המשפחה, אך חבריו המוזיקאים ממשיכים למחות ורוצים לדעת מה קרה לחברם הטוב, אך ללא הועיל.

 

 

טענת המשטרה והחברים נשמעת כמאוד צודקת, מדוע ישנה בעיה לעשות נתיחה בגופה לצורך השגת ידע פלילי, המת כבר מת וזה לא מפריע לו, ועוד שאולי יכול להיות שישנו איזשהו גורם פלילי אינו ידוע שהיה מעורב במותו. כך שהתנגדות המשפחה לכאורה אינה מובנת. ויותר מכך, נשאלת שאלה כללית מדוע ישנה בעיה מבחינת התורה בניתוחן של גופות לשאר צרכים כגון צרכי לימוד רפואה, ניסויים רפואיים, השגת מידע פלילי ובטחוני, זיהוי גופות לצורך קבורה כגון במקרה של הרוגי מלחמה או חטופים ועוד.

 

בני ברק הקדומה, מתישהו בחצי השני של המאה הראשונה לספירה (היתה עיר באזור המרכז, נזכרת בספר יהושע, וישנה כיום מחלוקת היכן היא נמצאית. יש אומרים שעתיקות הנמצאות באזור צומת מסובים, הינן שאריות של בני ברק העתיקה. ידוע שבתקופת התנאים היתה זו עיר שוקקת, ומוזכרת בהגדה של פסח במעשה ברבי אליעזר, רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה).

 

פולמוס גדול נפל בעיר, בן יחיד יתום ממשפחה מוכרת בעיר, מכר את הירושה שירש מאביו לשכנו, ולאחר מכן נפטר גם הוא. זמן לא ארוך לאחר הלוויה הגיע דודו, שבתור הקרוב היחידי שעודו בחיים, הוא כעת היורש של נכסי המשפחה וגילה שהנכסים נמצאים אצל השכן. הדוד התפלא מאוד וטען כלפי השכן איך יכול להיות שהוא קנה מאחיינו את הירושה, שכיון שהבן היה צעיר מאוד, עוד לא הגיע לגיל שבו ע”פ התורה הוא זכאי למכור את ירושתו, כך יוצא שהוא קנה את הירושה שלא כדין ולכן עליו להחזיר לו אותה. השכן ענה לו ברוגז שאמנם הוא היה צעיר, אך ודאי הגיע לגיל שהתורה מאפשרת למכור בנכסים אלו. הויכוח הגיע לטונים גבוהים מאוד, אך נרגע בכך שהחליטו שלמחרת בבוקר ילכו לדון בכך אצל רבה של העיר – רבי עקיבא.

 

למחרת בבוקר הגיעו שניהם לבית דינו של רבי עקיבא, וסיפרו לו את הסיפור. אמר להם רבי עקיבא, כיון שטענות שניכם הגיוניות, ואיני יכול לדעת מה היה גילו באמת, אין באפשרותי לעשות כלום והציע להם להתפשר. דוד היתום ושכנו חשבו לעצמם מה יעשו, ולאחר מס’ דקות  באו לר’ עקיבא עם רעיון חדש. “נוציא את גופתו של היתום מהקבר, ונראה בן כמה היה, הרי הגופה נקברה לא מזמן, ואפשר למצוא בה סימנים מזהים”. ישב וחשב ר’ עקיבא מספר דקות. ופנה ראשית אל דודו של היתום ואמר “אין אתה רשאי לנוול גופת אחיינך” לאחר מכן פנה לשכנו של היתום ואמר “גם אם נוציא את גופתו, לאחר מיתה סימני גיל מסוג זה עלולים להשתנות לאחר המיתה ואין בכך ראיה מספקת לכשרות העסקה”. כך דחה ר’ עקיבא את הרעיון של שניהם. ודין הנכסים נותר כמו שהיה.

 

כמעט 2000 שנות גלות מפרידות בין שני הסיפורים, אם נתבונן היטב נראה את הקשר ההדוק בין שניהם. אמנם ראשית עלינו לדעת שני דברים מרכזיים.

 

הדבר הראשון הינו שלפי היהדות גופתו של אדם, אינה גוש בשר גרידא, אלא עדיין יש בה קדושה מסוימת, ויש איסור להשחיתה ולהזניחה ללא סיבה מוצדקת, ומחויבים אנו לקוברה כדת. אמנם זה דבר שמרגיש ונראה נכון, אך אם נתבונן אין זה מובן מאליו, הרי בסופו של דבר מדובר בבשר מת. לוּ היה מדובר בתרנגול או פרה היינו מכינים ממנו שניצלים וסטייקים (כמובן, רק אם נשחטו כדין וכהלכה, כי אם לא הרי הם נבילה) ועורות לנעליים, ולא מתייחסים אליהם בשום קדושה כלל, אם כן מדוע האדם אינו כן?      

                                                    

לאחר שברא הקב”ה את השמים והארץ, הימים והנהרות, ואת כל הצמחים והחיות אמר, “נעשה אדם בצלמנו וכדמותנו”, בצלמנו הכוונה שהקב”ה עשה את האדם בצלם אלוקים וגם השם אלוקים מורה על כך שהוא בעל הכוחות כולם. יש לזה גם רמז בגימטריה של שם אלוקים - שהוא הטבע. כן בדמיון זה, כביכול, ברא הקב”ה את האדם ומסר לו את ההנהגה על העולם. בכך גם מתדמה לבורא העולם בחכמתו, ודעתו. אכן, לעין כל, ניכר שהאדם שונה ומובדל ופלאי יותר משאר הנבראים בעולם. [התכלית המכוונת בכך היא שהאדם, ככוח המשפיע על העולם והבריאה: במעשיו, דיבורו ומחשבתו, יהיה מזיז את העולם, כעין מושך בחוטי המריונטה. וכן, בזכות מעשיו הטובים, דיבורו הנאות ובקיום מצוות ומשפטי התורה משפיע טוב לעולם]. ולהפך, במעשים רעים, דיבורים רעים ומחשבות רעות מקלקל את העולם. עקב כך אי אפשר להתייחס אל גוף האדם בחייו ואף במותו כאל חתיכת בשר, שהרי נברא בצלם ודמות.

 

הדבר השני הוא שכאשר אנו באים לדון מה עלינו לעשות בכל מצב שעלול להתרחש בחיינו ע”פ התורה, עלינו לעצור ולחשוב תחילה מדוע אנו מקבלים החלטות לפי התורה ולא לפי דבר אחר כגון השקפה אישית או מוסרית, או למשל החלטת רוב, כגון מפלגה או משאל עם, או כל דבר אחר שיתכן ונובע מהאני החושב ובעל הדעה. אך כיון שדברים יכולים להתפרש להרבה כיוונים שונים, ואף משתנים עם הזמן כגון המוסריות המקובלת בחוגי האתיקה, כך שדברים שהיו לפני 50 שנה טאבו של יהרג ובל יעבור כיום נעשים בראש חוצות. ודברים שהיום אינם מתקבלים על הדעת לפני 50 שנה היו מקובלים ומובנים מאליהם. ואם מדובר בהחלטות רוב אנו נתונים להשפעתם של אינטרסים והפעלת לחצים, וכך תופעה של שינוי דעות קיצונית חוזרת על עצמה. לכן אנו זקוקים לאמת אבסולוטית שאינה משתנה עם הזמן, שניתנה ע”י מי שברא את העולם ויצר מציאות שעליה אנו דנים. כך צריך לדעת, שכאשר נפסקת הלכה במקרה מסוים, אין זה עניין של השקפה אישית, מוסרית או פוליטית, אלא אנו בוחנים את המקרה לגופו, ובודקים מה נאמר בתורה על כך או בדומה לכך. וכך לדוגמה במקרה של גופת המוזיקאי התל אביבי, ננסה לראות ע”פ המעשה של ר’ עקיבא בבני ברק דאז, כיצד היה פוסק היום בתל אביב.

 

פראג, אמצע המאה ה-18

 

בביתו של הרב יחזקאל לנדא – מגדולי רבני אירופה דאז, מחבר הספר “נודע ביהודה” בו הוא עונה תשובות לשאלות בנושאים הלכתיים בכל נושאי התורה. הגיע מכתב מאנגליה – בלונדון נפטר יהודי לאחר נסיון ניתוח כושל בחולי כיס המרה. הרופאים שאלו את רבני העיר האם אפשר לנתח את הגופה לצורך לימוד על המחלה, ורבני העיר חלקו בדבר, והבינו שצריך להתייעץ במומחה גדול מהם והחליטו לשלוח מכתב לרבה של פראג. הרב לנדא קרא את המכתב בו פורטו דעות הרבנים לכאן ולכאן בעיון רב, ולאחר שנשא ונתן בדבר השיב להם תשובה. המבוססת על המעשה של רבי עקיבא.

וכך השיב – מהמעשה של ר’ עקיבא ניתן לראות כמה דברים. יש להתבונן מדוע ענה ר’ עקיבא תשובה שונה לכל אחד מהצדדים, לדודו של היתום הוא ענה שאין הוא רשאי לנוולו, לעומת זאת לשכנו של היתום ענה שגם אם יוציאו את גופתו הסימנים משתנים במיתה ואי אפשר להביא מכך ראיה לגילו של היתום.

הרב לנדא הסביר כי התשובה לדוד היתום, הינה שבתור קרוב משפחתו, יש עליו איסור להוציא ולנוול את גופתו, גם אם הדבר יגרום לו לרווח כלכלי, כיון שבתור קרובו הוא מחויב בכבודו. ועוד הסביר הרב לנדא, כי לשכן ענה כמו שענה, כי באמת בתור קונה הירושה, יש לו זכות לבדוק את הגופה, ואין לחשוש בכך לניוול הגופה, כיוון שהיתום עצמו התחייב על העסקה, וצריך היתום להוכיח שהוא אכן בגיל המתאים. אך כיוון שעקב המיתה ישנם שינויים ביולוגיים בגוף, אי אפשר להביא ראיה לדבר ולכן אין תועלת לנתיחה, ומכאן שכאשר אין תועלת ממשית בנתיחה אסור לנתח את הגופה עקב פגיעה בכבוד הנפטר.

 

למסקנה מביא הרב לנדא שני דברים עיקריים, הראשון הוא שקרובי המשפחה מחויבים בכבוד המת, ואין הם רשאים לנוול את גופתו אף לצרכיהם. והשני, הוא שניתן לנתח גופות לצרכים מסוימים, כגון חובות של המת כלפי אנשים אחרים. בנוסף מביא הרב לנדא עוד מעשה מן הגמרא בו מסופר על רוצח שרצו להצילו מעונש מוות ולהוכיח שהאיש שרצח היה גוסס ואז העונש אינו כה חמור, ולעתים אף פטור מעונש. ואמר הדיין שבאמת עקרונית אפשר לנתח את הגופה ולבדוק אם היה גוסס או לא, אך כיוון שהרציחה גרמה להשחתת הגופה, הראיה מניתוח הגופה לא תהיה קבילה בדין, ולכן אין לנתח אותה. ממעשה זה רואים שאפשר לצורך הצלת החשוד ברצח, שזהו פיקוח נפש, לנתח גופות, ואין בדבר פגיעה בכבוד המת. ומוסיף שאפילו להפך, כבוד הוא לו למת שינצלו אנשים על ידו.

ולכך לבסוף התיר הרב לנדא לנתח את גופת החולה משום פיקוח נפש, בתנאי שיש אכן חולה עם מחלה דומה בנמצא, כי לא כל ניתוח נחשב צורך פיקוח נפש, אלא רק כאשר ישנם חולים הזקוקים לרפואה הנלמדת מניתוח זה, אך ידיעת רפואה כללית, שניתן להשיג בדרכים אחרות, אין היתר לנתח בשבילה.

 

 

חזרה לתל אביב. מהמעשה של רבי עקיבא, ומהסברו של הרב לנדא על המעשה. למדנו שאכן מותר לנתח את הגופות כל עוד ישנה תועלת של פיקוח נפש, או תשלום חובות המת. וכך גם לצורך תועלת פלילית כגון תפיסת רוצחים או מחבלים, ואין בכך משום ניוול המת. אך במקרה שלנו, בו לא ידוע שלמוזיקאי היו אויבים ששאפו לרצחו, ובנוסף למוזיקאי היתה היסטוריה של מחלות נפש העלולות להביא להתאבדות, ספק אם נתיחה תביא תועלת מסוימת מעבר לסיפוק הסקרנות. בנוסף למדנו מתשובת רבי עקיבא לדודו של היתום, שעל קרובי המשפחה ישנו חיוב בכבוד המת, כך שהמשפחה הדתית של המוזיקאי, לא היתה יכולה להסכים לניתוח אף אם היתה רוצה בכך.

 

גם אם אין בדבר זה תשובה מספקת לטענות המשטרה וחבריו המוזיקאים. אך הדבר מגלה על דעת התורה בנושא, ונותן לנו חלון הצצה כיצד הרבנים וחכמי התורה מקבלים החלטות על פי התורה בדרך לימוד בתורה שבכתב ובתלמוד, ודימוי מקרים המתרחשים במציאות ללימוד זה, כאשר אין הדבר תלוי בהשקפה אישית. כך שכל יהודי באשר הוא יכול לקבל את החלטותיו על פי דברי התורה בכל נושא ובכל עניין, מזמן מתן התורה בסיני ועד ימינו אלו, כאשר הוא מונחה על פי הוראות התורה, דרך חמישה חומשי התורה, נביאים, כתובים, המשנה, התלמוד, וכל שרשרת מסירת התורה שבאה לאחר מכן העוברת מפי רב לתלמיד, והינו מחויב אליה.

 

 

הגהות:

1) רבי עקיבא

רבי עקיבא, בנו של גר צדק. נולד בשנת ג’ אלפים תש”ס (0 לספירה). תמיד היה איש מאמין, ובעל מידות טובות. בצעירותו למד תורה נביאים וכתובים. אך משנה וגמרא לא ידע, בנוסף היה שונא את תלמידי החכמים והרבנים משום שחשב שהם מתגאים על עמי הארצות בתורתם. לאחר מכן מצא עבודה בתור רועה צאן שכיר אצל עשיר בשם כלבא שבוע, והיה רועה מסור שדאג לכל כבשה ועז כאילו היו ילדיו. רחל, בתו של כלבא שבוע, ראתה את מידותיו הטובות, והתנתה שאם שילך ללמוד בישיבה תנשא לו. וכך הם התחתנו בסתר כדי שאביה לא יכעס שהתחתנה עם עני עם הארץ כמוהו. אך לבסוף הוא גילה זאת, וגירש אותם מביתו, ונדר שלא תקבל ממנו כסף. כך הם גרו במחסן של תבן ועקיבא עמד בהבטחתו והלך בגיל 40 ללמוד בישיבה.

 

יום אחד בהיותו בישיבה ראה באר מים, ותהה מדוע האבן שלידה שונה משאר האבנים באזור. אמרו לו שהמים שנופלים עליה בכל יום שחקו אותה. מיד אמר אם כך המים הרכים עושים לאבן הקשה, כך גם התורה תעשה לי על אחת כמה וכמה. וכך למד, התחיל בלימוד האלף בית מחדש אצל מלמדי התינוקות, עד שלמד את כל התורה כולה. ולאחר מכן הלך לישיבתם של רבי אליעזר ורבי יהושע. שם למד גם משנה וגמרא בשקידה, והתלמד אצל גדולי תלמידי החכמים והרבנים. לאחר שישב בישיבה שנים רבות, והתמיד בלימודו נהיה רב גדול בישראל, והקים ישיבה גדולה בבני ברק (של אז) בה למדו אלפי תלמידים. ולבסוף גם חמיו כלבא שבוע חזר בו ושמח על כך שבתו לקחה לבעל תלמיד חכם ורב גדול בישראל. אף היה מקובל גדול, שרבי שמעון בר יוחאי הלך ללמוד אצלו מיד אחר חתונתו, והעיד על עצמו שכל מה שהוא למד בקבלה מרבי עקיבא זהו רק ככלב המלקק מן הים.

 

2)ה“נודע ביהודה”

הרב יחזקאל סג”ל לנדא, חי בשנים תע”ד-תקנ”ג 1713-1793. נולד בפולין בעיר אפטא,  נודע בתור ה”נודע ביהודה” על שם ספרו בו הוא משיב לשואלים בנושאים הלכתיים. בנוסף כתב גם את הספר “ציון לנפש חיה – צל”ח” חידושים על התלמוד. בצעירותו עבר לעיר ברודי באוקראינה, והיה שם דיין כעשר שנים. עד אשר פסק דין אמת כנגד גביר העיירה למרות האיומים עליו, והגביר הבריח אותו ואת שני הדיינים הנוספים מהעיר. היה רבה של העיר יאמפול שבאוקראינה ולאחר מכן עבר לפראג, ושימש כרבה במשך 40 שנה עד יום מותו. בפראג הוא היה הדיין, ואף פתח שם ישיבה והרביץ תורה לתלמידים. בנוסף הנהיג תקנות רבות בציבור, שהמפורסמות בהם היא הגבלת הבזבוזים בארועים ושמחות, כדי לא להגרר לתחרויות ראוותניות בין אנשי הקהילה.

 

כל שנה היה משמש כחזן בבית הכנסת של פראג בראש השנה ויום הכיפורים, והיה אומר הכל במנגינה מיוחדת. פעם אחת, אחד הקבצנים בעיר, החליט שבעזרת חיקוי הרב הנערץ של העיר יוכל להרוויח קצת יותר פרוטות. וכך כשהיה מקבץ מדלת לדלת היה מחקה את החזנות של רב העיר. בהתחלה הוא אכן הרוויח יפה מהדבר, אך נתקל בכמה בעלי בתים שהתייחסו אליו בצורה נוראה בטענה כי בחקויי החזנות הוא מבזה את רבה של העיר, הקבצן מצידו טען ואמר להם שלרב בטח לא אכפת שהוא מחקה אותו ובוודאי אינו מקפיד על כך. עדיין הם כעסו עליו ודרשו ממנו להפסיק. מה עשה? הלך הקבצן לרב לנדא בעצמו, וסיפר לו את הסיפור, כיצד בזכות החיקוי הוא מצליח “להתפרנס” יותר ברווח. שאל אותו הרב מה שמך. “חיים” ענה לו. מיד הוציא הרב לנדא דף מכתבים וכתב לו, “אני יחזקאל לנדא רבה של קהילת פראג נותן רשות לר’ חיים הבדחן לכלכל חייו וחיי בני ביתו על ידי “מכלכל-חיים” (חלק מתפילת יום כיפור) שלי” וחתם לו. כך לימד אותנו ה”נודע ביהודה”, לשבור “מוסכמות”, לתפוס את העיקר ולהוציאו מהטפל.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081