מהם שאיפות של יהודי? (פרשת שבוע - ויחי)

שוחחתי השבוע בטלפון עם חבר שקצת מתקרב לתורה ומצוות, ושאלתי לשלומו. הוא ענה לי: "מתאוששים". "ממה?" שאלתי. ואז הוא ענה בקול מתנצל: "אתה יודע, מהיסורים..." המשכנו בשיחה ודברנו מה שדברנו. אני רוצה קצת להתייחס לאופן שהוא ענה לי. הבנתי שעברה עליו תקופה לא קלה, אבל למה הוא ענה בקול מתנצל? התשובה: ההשקפה הרווחת בתרבות המערבית היא שהתכלית בחיים היא להנות. תצחק! תאכל! תשתה! תבלה! תחייך כל היום! תראה טוב! אם אתה סובל מיסורים ואינך חי כך - פספסת את החיים! זה המסר שמשדרים לנו בדרך ישירה ועקיפה בטלוויזיה ובשאר ערוצי התקשורת. ההשקפה הזאת אינה המצאה של דורינו, זו היא דעתם עתיקת היומין של אומות העולם ובמידה רבה היא הייתה גם דעת היוונים שלחמו נגד ישראל ודעת התורה שחולקת על ההשקפה הזאת, כפי שיבואר.

בואו ונביט כיצד היו נראים החיים של אבותינו הקדושים. הנה לשונו של ילקוט "מעם לועז" על הפסוק בפרשתינו: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וגו', וזה לשונו: "אם תתבוננו יפה בכל מה שכתבנו עד הנה, תווכחו לדעת שכל ימי חייו של יעקב אבינו היו חיי צער. הן מפני עשו שבקש להרגו, ואחר כך כשברח לפדן ארם יצא אליפז באמצע הדרך והפשיטו ערום ולקח ממנו כל מה שהיה לו, ואפילו המזון לדרך, עד שלא השאיר לו אפילו כר כדי להשעין ראשו. אחר כך הלך ללבן ועד לו עשרים שנה והיה רועה את צאנו ביום בחום השמש ובלילה בכפור, כך נדדה שנתו מעיניו ולא היה לבן מכיר לו טובה, ומלבד זה שרימה אותו ונתן לו את לאה במקום רחל, הרי אף בשכירותו רימהו כמה וכמה פעמים ובשינוי התנאים. וכשחזר לבית אביו היה לו צער רב מעשיו שבא להרגו ועמו כמה מאות גבורים. ובלילה בהיותו יחידי בשדה, ראה מלאך שהיה שרו של עשיו והיה נאבק עמו כל הלילה עד שהאיר היום, ונתן לו מכה חזקה זו שנקעה כף ירכו. ואחר כך התאחדו כמה מלכים ועשו עמו מלחמה. וכשחשב שכבר ניצל מכל אותן הפורעניות, ארע לו האסון הגדול של בנו יוסף היקר שנעלם פתאום ולא היה יודע אם הוא חי או מת. והיה באבל עשרים ושתים שנה, בצער רב עד שרעד לב אלו ששמעו בכיו. וכששלח את בניו למצרים לקנות תבואה בימי הרעב היה לו צער כפול, הן מחמת שמעון והן מחמת בנימין שהיה אנוס לשלוח עמהם. הכלל הוא שלא מצא יעקב יום אחד של מנוחה בכל אותן השנים שחי. עכשיו מודיענו הכתוב: וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה – רצונו לומר רק אותן שבע עשרה שנה שהיה יעקב במצרים הוא חי במנוחה והיה שמח, אבל כל אותן שנים שעברו עליו אינן מן המנין". עד כאן לשונו.

יעקב אבינו חי חיים מלאי יסורים יותר מכל האבות הקדושים (ועיין בבראשית פרק מ"ז, פסוק ט' וברמב"ן שם), וכמובן שאף אחד לא מבקש חיים כאלו ולא לזה אנחנו שואפים, אבל האם נאמר שבגלל זה שיעקב אבינו "פספס את החיים" ולא הגיע לתכליתם? הלוואי ונזכה אנחנו לחיים נשגבים כשלו! אלא השאיפה שלנו היא ללכת בדרכי האבות, כמו שכתוב בתנא דבי אליהו (פרק כה): לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי, אברהם יצחק ויעקב.

כדי לעמוד היטב על  דעת תורתינו הקדושה צריך חיבור שלם וכבר עסקו בנושא רבים מחכמי ישראל, ואין כאן המקום לכך. אבל בכל זאת רצוני לסיים עם מעט מלשונו של הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים", שבמילותיו הקצרות והקולעות הטיב לבאר את דעת התורה, וממילא תובן הטעות של החולקים. הנה לשונו: "וכשתסתכל בדבר תראה כי השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך... ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה, או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה. ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון, (תהלים צ, י), בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת, המות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית... ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם... נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו".