• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

השגחה עליונה - סיפור אישי

 

השגחה עליונה, כיצד שרות כחייל במחסום וטיול בסין לימדו אותי תובנות בהשגחה עליונה?

 

כששני סינים, אחד תייר ואחד מקומי נפגשים זה לא תמיד נגמר עם כינור גדול בצד הכביש. תובנות בלי מחסומים מארץ השמש העולה.

 

אחה”צ. סוף משמרת במחסום בשיפולי מערב הר חברון. אני ועוד כמה חיילים עומדים לנו במחסום ובודקים לנו רכבים לאיטם. מגיע ערבי אחד ברגל, ג’מיל שמו. מראה לי את האישור מעבר שלו. אני מסתכל, מס ת.ז. נכון, אישור מעבר לצורך מסחר נכון. תאריך... לא נכון, פג תוקפו לפני כמה ימים.

 

 

“תחזור אחורה, נגמר לך האישור”. “מה פתאום אישור זה נגמר לי, זה אחלה אישור זה”, “תסתכל בלוח שנה ותראה, אחורה”.  “אבל חייל, אני חייב להכנס לארץ, הילד שלי שם בבית חולים ואני צריך להביא אותו, בחייאת תעשה טובה תכניס אותי”. “תלך למשרדים תביא אישור בלי אישור לא נכנסים”. “אבל בחייאת אני צריך להכנס, ואללה בחייאת אמא שלי נשבע לך שצריך להביא הילד שלי משם הוא לבד ואין מי שידאג לו”. “תביא אישור מה אתה רוצה ממני, לך כבר אחורה, אתה לא היחידי פה” “אבל חייל אני צריך להכנס” “כמה פעמים צריך להגיד לך לא? התשובה לא משתנה”. הוא הוריד את העיניים, נראה מיואש ולפתע אמר “חייל אתה רוצה אני אביא לך מתנה פלאפל מהכפר, ואללה דוד שלי מכין ממש טעים הוא עושה הטחינה עם הרבה לימון” “תלך מפה כבר, לא פלאפל ולא סביח!!” אז הוא חשב דקה ואמר “אז אולי חייל אתה רוצה לאכול שווארמה יש אצלנו בכפר אחלה שווארמה כדאי לך חייל”. איזה נודניק, “די תלך כבר אחורה, לא רוצה לראות אותך. תלך למשרד תביא אישור”.

 

הלך. אחרי חמש דקות חזר, “דיברתי עם הפקיד מהמשרד של האישורים הוא אמר אישור מגיע לי אבל כבר סגור אצלו אז רק מחר אני אוכל לקבל האישור החדש חייל”. “כן ו?”. “אז תן לי להכנס לקחת הבן שלי הוא לבד שם גם ככה אני צריך לקבל אישור”. “אה באמת?” “כן באמת הפקיד אמר לי שמחר על הבוקר הוא יסדר לי האישור”. “אז ככה אתה אומר. הפקיד יתן לך אישור חדש ויפה שתוכל להכנס לארץ?” שאלתי “כן הפקיד אמר שמגיע לי אישור, ואללה סבא שלי עזר לכם לפני 30 שנה כשרק התחילה הבלאגן פה בחברון” “איזה יופי, אבל עכשיו יש לך אישור?” “לא אין לי” “אז למה נראה לך שאתה יכול לעבור?” “אבל חייל אתה יודע אני אדם טוב לא עושה בעיות ואללה אני לא מחבל כל הילדים שלי הולכים לבית ספר ועושים שיעורי בית ולא זורקים עליכם אבנים בכלל כמו השכנים” “אז יש לך אישור או לא?” “מחר יהיה לי” “אז תבוא מחר מה אתה רוצה זה החוק עם אישור נכנסים בלי לא”. “אבל הפקיד אמר” “אז לך תעבור במחסום של הפקיד”. “ואללה הוא הפקיד אין לו מחסום הוא יושב במשרד מול המחשב עושה אישורים”. “אה זה מה שהוא עושה? אז תגיד לפקיד שיפתח מחסום חדש אולי הוא יספיק לבנות אותו היום ותעבור אצלו במחסום” “ואללה אני אגיד לו אני מבטיח, אבל בינתיים תן לי לעבור לא נראה לי הפקיד יספיק לבנות המחסום הוא קצת רזה לא נראה לי יודע לעבוד בבניין”. “תלך מפה כבר” איזה נודניק, עקשן שיעוף כבר. טוב שתי צעקות ב’ערבית מחסומים מדוברת’ “רוח לבית, מא בידי אשופכ הון כמאן מרה” (תרגום – לך הביתה לא רוצה לראות אותך פה עוד פעם). הלך.

 

אחרי חמש דקות חזר לחייל במסלול השני של המחסום. אני רואה אותם מתווכחים. חשבתי לעצמי יופי שילך יציק קצת לו, אני צריך לנוח. ככה עוברות להם עשר דקות.  פתאום אני שומע את החייל אומר לו “טוב כנס”, בזריזות הוא תופס מונית ונכנס לארץ. רצתי לחייל, “תגיד לי איך נתת לו לעבור? אין לו אישור בכלל” “היה לו ישן, והוא אמר שהפקיד אמר לו שהוא יעשה לו חדש” “ואתה מאמין לו?, בחמש דקות הוא שיקר לי איזה 20 פעם וגם זה בגלל שהוא מדבר לאט” “כן אבל הוא נודניק לא היה לי כח אליו, גם ככה אני מת לצאת הביתה, גם תראה הביא לי אחלה גרעינים בלי מלח כמו שאני אוהב “אז מה, כל מחבל עכשיו ישקר וישחד אותך כי אתה מתגעגע לחברה שלך?” “לא, אבל ראית הוא לא מסוכן בסה”כ רוצה להביא את הילד שלו הביתה מהבית חולים” “איזה ילד ואיזה נעליים? אולי הוא משקר ובכלל מתכוון לבנות תשתית חמאס שלמה בתל אביב ולחזור עוד שנתיים כמפקד הג’יאהד,  מה אתה מכניס פה סתם אנשים?” “איזה מפקד הג’יהאד? תראה איזה חנון הוא,  חוץ מזה הוא צריך להביא את הילד שלו מה אתה כזה רע, אין לך לב?” “אתה יודע שהוא שקרן, עז מצח שכל שניה נשבע באמא ודודה וסבתא שלו, עשרים דודות שלו הוא כבר הרג עם כל השבועות האלה שלו, אם בכלל הם נולדו. איך אתה מאמין לו? וגם נגיד שהוא צודק, אין לו אישור! מה נהיית לי משרד הפנים עכשיו, מאשר לי לכל אחד שמנדנד לך לעבור? קיבלנו פה הוראות עם אישור עוברים, בלי.. לא!” “אז מה, גם אתה עכשיו רוצה להיות נודניק כמוהו. בסדר צודק מבטיח פעם הבאה שאני לא אעשה את זה בסדר” צחק והלך לבוטקה.

 

 

חמש שנים אחרי זה, מחוז שאן-שי בסין. הויזה להישאר במדינה עומדת להיגמר תוך כמה ימים וצריך לחדש אותה עוד פעם. הלכתי למשרד לענייני ביטחון פנים בעיר שבו אפשר להאריך את הויזה.

 

“שלום” אמרתי לפקיד, הוא ענה לי בקול עדין “ברוך הבא למשרד לענייני בטחון פנים של הרפובליקה העממית של סין במחוז שאן-שי של העיר דא-טונג, אנו שמחים להסביר פנים לאורחים שבאו ממדינות רחוקות לראות את מדינתנו העתיקה והנפלאה “ “תודה רבה, אפשר להאריך כאן את הויזה?” “אנו במשרד לענייני בטחון פנים רואים אחריות מאוד גדולה לארח ולעזור לאורחים מכל העולם שבאו למדינתנו הנפלאה, וטובתם הינה הדבר החשוב ביותר לנו, שידעו שהם מקובלים בשמחה ברפובליקה העממית של סין. לגבי הויזה, לא נראה לי שנוכל לעזור לך בכך. אך אנו שמחים ומקווים שתוכל להמשיך ולטייל במדינתנו” “למה אי אפשר להאריך את הויזה?” “היינו מאוד שמחים לעזור לך אורח נכבד, אך ישנה בעיה קלה, הפקיד שאחראי על הארכת ויזה לאזרחים זרים חולה, ולכן אי אפשר להנפיק לך ויזה” “אה, אז בטוח יש פה מישהו שמחליף אותו, לא יכול להיות שכל התיירים ואנשי העסקים החשובים שבאו מהארצות הנכבדות בעולם לא יוכלו לחדש ויזה בעירכם הכבירה בגלל שפקיד אחד חולה” “כן האורחים החשובים מארצות העולם יוכלו ודאי לחדש את הויזה לכשהוא יחזור לקו הבריאות, אך כרגע אין מי שינפיק את הויזה. נשמח לעזור לך בכל דבר אחר” “מה זאת אומרת? אתם עשרים פקידים כאן ואני לא צריך שום דבר אחר, איך זה שאין אף אחד שיודע לחדש ויזה לזרים?” “הפקיד המומחה לויזה לזרים חולה, לצערנו אין מה לעשות, תאלץ להאריך את הויזה במקום אחר, אנו מצטערים מאוד”. “מיליארד וחצי סינים ואין לכם אפילו מחליף אחד, איך זה יכול להיות? הרי פועלים למפעלי ענק ממציאים כאן בשניות, וסתם עוד פקיד שישים חותמת בדרכון אין לכם?”

 

הוא לקח אותי הצידה ואמר לי בשקט בסבר פנים רציני “אזרח זר נכבד בעל פנים מרובעות, אני לא יודע איך מתייחסים לפקידים אצלכם... (חשבתי לעצמי על הפקידה ממשרד הפנים שצועקים עליה למה פתוח רק בין 10-12, וגם אז המחשב מקולקל, והיא נאלצת לצעוק בחזרה ולהתעלם בזמן שהבת שלה מתקשרת אליה בטלפון לשאול מה יש לאכול, עד שבא המאבטח ומרגיע את העניינים) ... אבל כאן ברפובליקה העממית של סין, פקיד זה מקצוע מכובד, וצריך להתייחס אליו בהתאם, כך תמיד היה כאן עוד מימי שושלת צ’ין האדירה, אני מציע שתעזוב בשקט ותלך לעיר אחרת אולי ינפיקו לך שם, הפקיד כאן חולה, ולדבר כמו שדיברת זה לא דבר חכם, נשמח לעזור לך בכל דבר אחר”.

 

צריך לדעת מי מנהל את העניינים, יצאתי מהמשרד, והלכתי לתחנת הרכבת הקרובה. פתחתי את המפה, שמתי עיני על עיר קטנה יותר ששם אולי אוכל לקבל את הויזה.

 

שוב מצאתי את עצמי ברכבת הומת אדם במעבר נמעך סמוך לדלת הכניסה עם 20 סינים על כמה מטרים רבועים. “לאן אתה נוסע?” סיני אחד שאל אותי, לפינג-יאו, “עיר מאד נחמדה, יש שם כיסני בצק ממש טעימים, אבל מאוד מלוכלך שם” לא היה לי כח לשאלות שלו אז עברתי למתקפה “לאן אתה נוסע?” “אני, נוסע לדרום, בן דוד שלי מצא לנו מפעל לכלי פלסטיק לעבוד בו ליד עיר הנמל, עושים שם כלי פלסטיק יפים לכל העולם” “עובדים שם קשה?” “לא יותר מדי, רק 11 שעות ביום ויש יומיים מנוחה בחודש, דוד שלי עובד במכרות פחם שם זה 13 שעות ביום וגם אתה יוצא כולך שחור ולפעמים יש תאונות ומתים, במפעל אנחנו חיים טוב, אנחנו אפילו מקבלים קצת בשר לארוחת צהריים. במכרות הם יכולים רק לחלום על בשר בצהריים”. “אבל הדרום רחוק, מתי תחזור הביתה?” “בראש השנה הסיני כמובן” “זה לא קצת קשה לחזור רק פעם בשנה?” “כן אבל מתרגלים, גם הזדמנות כזאת לא מוצאים כל יום, מפעל פלסטיק בינלאומי שמשלם מעל הממוצע וגם נותן בשר בצהריים”.

 

הרכבת הגיעה לעיר. איחלנו אחד לשני בהצלחה וירדתי מהרכבת. תפסתי מונית-אופניים למשרד לענייני בטחון פנים בעיר “ברוך הבא למשרדי המשרד לענייני בטחון פנים של הרפובליקה העממית של סין במחוז שאן-שי של העיר טאי-יואן נפת פינג-יאו, אנו שמחים לכך שבאת למשרדנו הצנוע לכבד אותנו בנוכחותך, במה אוכל לעזור לך?”

 

“אני צריך להאריך את הויזה”. הוא התחיל לצחוק “אז מה אתה מחפש אצלנו, אתה רואה שבקושי יש כאן מחשב ומזכירה, אפילו אישורי יציאה מסין לסינים אסור לי להנפיק פה וצריך לנסוע לעיר הגדולה. ויזה אתה רוצה שאני אאריך לך?” “הפקיד שם חולה” “אה אם הפקיד חולה זה בעיה, צריך לנסוע למקום אחר, אבל לא לפה, אולי תיסע לעיר סי-אן, שם יש הרבה תיירים בטוח שם יש פקיד שלא חולה” “זה 1000 ק”מ מכאן!! כל כך הרבה לנסוע?” “לא נראה לי שיש לך ברירה, זה או שם או לעיר הבירה, שם יש הרבה תור ולא נראה לי שתספיק” לא היה אפילו מה להתווכח.

 

חזרתי לתחנת הרכבת “יש רכבת לסי-אן?” “כן היא תגיע עוד שעה, אבל אני לא בטוחה שיש מקום לשבת, עכשיו בתחילת הסתיו זו עונה די עמוסה, אולי תרצה להזמין כרטיס למחר?” “אין לי זמן, תביאי מה שיש”.

 

שוב נמעכתי על דלתות הרכבת במעבר. אחרי חצי שעה ירדו כמה אנשים מהרכבת והצלחתי להשתחל לתוך הקרון, לפתע כמה חבר’ה סינים אמרו לי באנגלית “בוא שב איתנו, אנחנו ממש מתרגשים לפגוש אדם עם פנים מרובעות כמוך”. מרובעות או לא, אין לי כח לשבת עוד 950 ק”מ. הם התחילו לדבר איתי באנגלית עילגת במיוחד שהכתב לא יכול לסבול. הם שאלו אותי כל מיני שאלות והתלהבו שאני מהארץ של היהודים עם הכסף. לאן אתם נוסעים? “אנחנו לסי-אן, אנחנו סטודנטים שם באוניברסיטה העירונית”. שאלתי אחד מהם “מה אתה לומד?” “מסחר בינלאומי ואנגלית”, וגם את חבר שלו “ואתה?” “אני גם” לא היה לי נעים לשאול איך זה שהאנגלית שלהם כל כך גרועה. שאלתי גם את השלישי שענה גם הוא  ”מסחר בינלאומי  ואנגלית, מה שאמא שלי תמיד רצתה שהבן היחיד שלה ילמד” טוב, בפולניה זה רופא/מהנדס/עורך דין, בסין זה מסחר בינלאומי ואנגלית, רק נקווה שהם יודעים לסחור יותר ממה שהם יודעים אנגלית.

 

“ואתם רוצים להיות סוחרים בינלאומיים דוברי אנגלית?” אחד מהם אמר “אני מקווה, אבל לא נראה לי שאני אצליח. האנגלית שלי ממש גרועה וגם בשוק אני אף פעם לא מצליח להוריד אפילו את מוכרי הירקות במחיר” “אבל אם יהיה לי תואר ומספיק קשרים וגם אצליח במבחני הקבלה של שירות המדינה אני אוכל להיות פקיד ממשלתי, זה יהיה דבר נפלא”. “הפקידים...” אני כבר הרבה זמן בסין ושמעתי הרבה סיפורים עליהם חוץ מזה שהם מטרטרים אותי כבר כמה ימים בדרכים “אותם אלה שדופקים אתכם להיות עבדים נרצעים בשביל 500 יואן לחודש במפעל, לוקחים שוחד מבעלי העסקים שמתחנפים אליהם כל היום, נותנים אישורי בניה לקבלנים ‘חאפרים’ שעושקים את הפועלים שלהם והבניינים שלהם מתמוטטים כל שני וחמישי. ואחרי שנגמר להם הכח לעשות שחיתויות הם הולכים למסעדות מפוארות ולקריוקי עם הפילגשים הטיפשות שלהם. זה מה שאתה רוצה להיות בחיים, רשע עם דיפלומה שכל היום מחניפים לו?”

 

“דבר יותר בשקט, זה מסוכן לדבר עליהם ככה. אבל כן. אנחנו קוראים למשרה ממשלתית ‘קערת הברזל’, לא משנה מה, תמיד יהיה לך אוכל ומעמד. מה עדיף? ללכת לעבוד כמה שנים במפעל או במשרדים פרטיים עם בוס שמתעלל בך ואחרי זה גונב את הכסף ומשאיר אותך מובטל?. פקיד זה עבודה מכובדת שכל היום מתחנפים אליך, גם כל אמא סינית רוצה שלבת שלה יהיה בעל פקיד ממשלה” הוא הסמיק. “מי? אותם פקידים שלא יודעים מה הם עושים ומביאים לי רק צרות? כבר כמה ימים אני במרדף אחרי הארכת ויזה, פה הפקיד חולה, פה הפקיד לא יודע, שם אין לו סמכות. ואלה אתה אומר לי הרווקים המבוקשים של סין?” “זה מצער, גם לנו אין חיים כל כך קלים מהם, אפילו להכניס את הילד לגן צריך כאן חנופה קשרים ושוחד, ותמיד יכול לבוא איזה פקיד ולהגיד לך תן את מה שיש לך לאותו אחד שכן יש לו קשרים ונותן שוחד. אבל איך אומרים אצלנו בסין, “לקערות ברזל ומקלות עץ תמיד יש ביקוש”. עצוב, הדרך היחידה שהם יכולים לשרוד בה בכבוד זה דרך שבה דופקים את כל השאר.

 

בסי-אן הגעתי למשרד לענייני ביטחון פנים. “ברוך הבא למשרד לענייני בטחון פנים של הרפובליקה העממית של סין במחוז שאן-שי של העיר סי-אן, אנו שמחים שבאת במה נוכל לעזור לך?”. “באתי להאריך ויזה” “תביא את הדרכון”. נתתי לו, אחרי שתי דקות שבהם הוא הסתכל על הדרכון הפוֹך ושוֹב הפקיד התחיל לצעוק עלי “עכשיו אתה בא, הויזה שלך נגמרת עוד כמה שעות, איך הרשית לעצמך להגיע לכזה מצב?” “הייתי בכל מיני משרדים אחרים ואף אחד לא יכל להנפיק לי, פה הפקיד חולה, פה אסור לו להנפיק ויזות” “הויזה שלך נגמרת עוד כמה שעות, והגעת שעתיים לפני שאנחנו סוגרים את המשרד, נראה לך שנספיק לטפל בך היום? נראה לי שהסתבכת”. את הכללים כבר למדתי, עם פקידים אסור להסתבך, אם לגן ילדים צריך פה להתחנף אז לויזה ודאי שצריך.

 

“כבוד הפקיד רם המעלה, באמת שאינני רוצה להיות שוהה בלתי חוקי ברפובליקה העממית של סין בעלת ההיסטוריה העצומה והנכבדת עוד מזמן שושלת צ’ין. מיטב אזרחי מדינתכם הנכבדת ופקידי המחוזות הזוטרים שלחו אותי למשרד שלכם בו השירות לאזרחים הזרים הינו הטוב ביותר במדינה. אם תוכל לעזור לי למרות כל הבעיות שגרמתי אודה לך מאוד” הוא חייך, לא כל יום אדם עם פנים מרובעות מחניף לו, נראה שהוא באמת מתרגש “אני אבדוק עם המנהל מה אפשר לעשות. חכה כאן”. חשבתי לעצמי מזל שג’מיל והחברים שלו לא ראו אותי ככה. אחרי עשר דקות חזר ואמר “יש לך מזל גדול, המנהל שמע שאתה מישראל והוא אוהב יהודים כי הם חכמים ויש להם הרבה כסף, למרות שאתה נראה לי לבוש קצת מרושל, תבוא מחר ותקבל את הדרכון”. ככה זה הפקידים, קצת חנופה, עקשנות ועוד קצת קשרים עם אברהם אבינו ותמיד אפשר להסתדר.

 

 

כמעט שנה אחרי שגיליתי את התורה אי שם בסין, עמדתי לחזור לארץ, לאותו מקום שברחתי ממנו אז, ואותו מקום שאני מפחד לחזור אליו היום, מהמסלול של תיכון - צבא - עבודה מועדפת - טיול כאילו עצמאי לחו”ל - אוניברסיטה - משרדי היי-טק בינלאומיים עם תלושים לסושי בצהריים כמו שהאלו מהמפעלי פלסטיק רק יכולים לחלום עליהם במקרה הטוב. פלוס תחביב יוקרתי לסופי השבוע - בית עם גינה - פנסיה מוקדמת - טיולים מאורגנים לחו”ל -בית אבות - בית עלמין. לכל הלחץ החברתי והקלישאות של “איפה אתם היום?” “מה עשית בצבא?” “מה דעתך להמשיך לתואר שני” “אולי תחליף כבר את המקום עבודה שלך עם הבוס הזה שלא יודע איך להעריך את  העובדים  שלו” “עוד פעם העלו את המחירים של הדלק” “טוב באמת נראנו לנו שהגיע הזמן ש....”.

 

בדרך חזרה מסין עברתי דרך ירדן.. בגבול ליד בית שאן מהצד הירדני ירדתי מהאוטבוס שמוביל אל המחסום. כבר היה אחר הצהריים ולא ידעתי כמה זמן יקח לי לעבור את המחסום הזה. הורדתי את תיק הטיולים ועצרתי בצד לשים תפילין ולהתפלל. התרגשתי, באמצע התפילה התחלתי לשאול את הקב”ה. “אני יודע שאני כבר אולי תכף חוזר לארץ... אבל מי מבטיח שעכשיו יהיה שונה?  זה שיש  לי  חצי  כיפה  על הראש, אני שומר קצת שבת, ושלמדתי איך קוראים  כתב רש”י? שם בסין זה לא בעיה, זה היה רק אני, אתה, התורה ועוד מיליארד וחצי סינים ברקע שלא אכפת להם ממני. אבל בארץ אני כבר לא יכול לעשות מה שאני רוצה. כאן יש משפחה, חברים, לחץ כלכלי, לחץ סביבתי, כל מיני השתגעת?! מה היה חסר לך בחיים ששמת כיפה? והכי גרוע זה אלה שיגידו “העיקר שאתה עושה מה שעושה אותך מאושר”. נראה לך שאני אעמוד בזה?”.

 

הוא אמר לי “אתה תעשה מה שאתה רוצה, מה שיש לי להגיד לך כבר אמרתי למשה רבנו, מצדי תחזור לסין לריב עם פקידים על ויזות ולהימעך ברכבות, תאמין לי, עדיין לא הורדתי שם את הצפיפות. אבל בינינו, אתה יודע לאן אתה צריך ללכת, והרי אם היית עושה את כל זה סתם בשביל לצאת מהמסלול שממנו ברחת היית יכול להשאר בסין על איזה הר, גר בפחון עם גינת ירק ושדה אורז ליד הבית. אבל אתה יודע בשביל מה חזרת. עם הבריחה כבר סיימת, עכשיו אתה יודע מה אתה  מחפש  באמת.

 

“אבל עכשיו להתחיל באמת? אני עוד מעט בן שלושים, עכשיו שייך להתחיל הכל מהתחלה? ללמוד תורה, לשמור מצוות ברצינות, להקים בית? ועם כל זה לשרוד כלכלית. ומי אמר בכלל שאני אצליח? אני יכול לגמור על אותו מסלול, הם מקבלים גם אנשים עם כיפה שלמה על הראש, עם טיולים מאורגנים באמצע שבוע ומכללות למגזר.” 

“תגיד לי לא נמאס לך? מה נהיית לי מעמד ביניימניק, קצת קשה אז בוכים ומאשימים את כל השאר. גם איפה הכסף אני לא אגיד לך. מה אתה לא סומך עלי? יש לי רקורד של אלפי שנים עוד מאברהם אבינו שאני מספק השגחה עליונה לכל מי שבא אלי. בסה”כ שמתי לך כאן כמה חבר’ה שמנסים אותך. אבל מה אתה חושב, שיש פה מחסום ואיזה חייל שלא נותן לך לעבור או פקיד סיני שלא נותן לך חותמת בדרכון. אצלי פה למעלה זה הפוך לגמרי, הכל פתוח והמעבר חופשי, המחסום היחידי שיש כאן זה אתה והמוח שלך שקשה לו לעזוב. תהיה קצת נודניק, עקשן ותראה איך אתה מקבל חותמת”.

 

“אז מה גם אצלך הפקידים והחיילים עושים מה שהם רוצים? גם אצלך חוק זה צחוק?” הוא צחק “אצלי חוק זה חוק” חייך והמשיך “אבל להיכנס תמיד אפשר, זה גם כן חוק”.                                                

“זה  הכל?” 

“כן ככה פשוט”.

 

התחלתי ללכת לכיוון המחסום. שואל אותי החייל לאן אתה? “לארץ”. “יש לך אישור?” “כן.” הראתי לו “אני באמת מתכוון, אפילו ‘הבוס’ אמר לי לבוא” הוא הסתכל ואמר “אתה רציני הפעם?” אמרתי לו כן. “אתה בטוח?” “כן אני בטוח, לשם אני כבר לא חוזר”. אז הוא צחק ואמר “כנס”...

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081