מהו יופי? לפי היהדות

יופי ביהדות, למה היופי כל כך מושך אותנו? מהי המשמעות העמוקה שלו?

היום, הכל לובש עיצוב. הרחוב מלא מילים - מותגים, פירמות, מעצבים, תערוכות עיצוב, מגזינים של עיצוב, קטלוגים, פורומים, תחרויות, תוכניות, כולם מדברים עיצוב, ולכולם העיצוב מדבר… חושבים על זה, מדברים על זה ופועלים סביב זה הרבה מזמננו. החל מלהראות טוב בבוקר ועד למבט החטוף בפייס-בוק רגע לפני השינה.

אין דבר שהעיצוב פוסח עליו, מהמותרות הגדולות ביותר כמרצדס CLS500 ועד לדברים הבסיסיים ביותר כשקית ללחם וכקרטון לחלב – הכל עובר תחת ידי המעצבים, אפילו דעת קהל...

מסתכלים הרבה יותר על איך המוצר נראה מאשר על התווית הקטנה של מה הוא מכיל - בהתלבטות בין שני סוגי תנורי מקרוגל או שני סוגי פלאפונים, בקלות המראה יכול לדחות את המפרט הטכני ולהכריע את דעתנו.

אפילו ספר, שמרגע שפותחים אותו זה מאה אחוז תוכן פנימי (מלבד סוג ה-Font...), אפילו בו, עיצוב הכריכה יכול בקלות להכריע האם ניקח אותו איתנו או לא.

גם לא ישמע לנו מוזר לשמוע שיחה של שתי נשים מבוגרות על הספסל - אחת מספרת לחברתה שהבן שלה קנה לה ליום הולדתה ה-90 מסך פלאזמה יפיפה וענק של Sony כדי שתהנה יותר מהנופים המרהיבים בנאשיונאל - גאוגראפיק וגם לקשט קצת את הסלון... והשנייה מספרת בהתרגשות על פינת האוכל המהממת בצבע אגוז בהיר שהבת שלה קנתה לה ב-IKEA.

כן, כולנו אוהבים יופי, והעיצוב קונה.

נכון, זה לא הכל בשבילנו, ויש לנו דברים ערכיים חשובים הרבה יותר, אך התמונה הכללית היא שהחיים שלנו מלאים ביופי.

ומאידך, יש מישור אחר שהולך ומתחזק מסביב - התעוררות גדולה לפנימיות - להתחבר לעצמי, לשורש. בכל פינה אפשר למצוא סדנאות, מפגשים, קורסים, מכל המינים ומכל הגוונים, דיבורים ברדיו תוכניות בטלויזיה, האינטרנט גדוש...

אנחנו מחפשים עומק.

להתחבר למשהו פנימי, אמיתי, שורשי – אצלנו, אצל אחרים. לגעת באיזה שורש עמוק בחיים. “שמות” יש המון: רייקי, הילינג, ויפסנה, רוחניות מעשית, רפואה אלטרנטיבית, התפתחות אישית, מדיטציה, מודעות עצמית, רפלקסולוגיה, יוגה, מיסטיקה, פילוסופיה רוחנית, שאמן, קבלה... האוויר מלא רוחניות.

אנחנו רוצים עומק.

האם יש קשר בין שני המישורים הללו?

והאם שני אלו, היופי מחד והפנימיות מאידך, מסתדרים זה עם זה או אולי סותרים זה לזה?

לחשוב על זה – זה להכיר את עצמנו עוד קצת.

אמנם, כדי לחשוב על דברים כאלו צריך ראש שקט. לתפוס איזו פינה רחוקה ושקטה, אחד על אחד, אני עם עצמי, ואולי כוס קפה חם...

שקיעה בים התיכון, רקסי ואני.

אני יורד לחוף. רוח ים נעימה. ברקע קולם של הגלים הנפגשים בחול. האופק הפרוס לפניי מתחיל לקבל צבע אדמדם, מתכונן למפגש עם השמש השוקעת.

אני יושב על החול מתענג על הגוונים ונותן ליופי העצום הזה למלא אותי. לשתף אותי בשלווה העמוקה שבו. להסיח את דעתי מעט ממרוץ החיים. לפנות מקום לֶמחשבות שהזמן באופן טבעי לא מאפשר.

גם רקסי יושב לצידי על החול, מביט לאופק. גם עיניו רואות, פחות או יותר, את המראה שאני רואה.

“יפה! נכון רקסי?”...

הוא מביט בי בעיניו השחורות ובלשון משורבבת החוצה ומיד פונה לגרד ברגלו מאחורי האוזן השמאלית.

תגובה קצת מאכזבת, אבל מה יש לצפות... בעיני רקסי זה לא מראה “עצום” ולא “מהמם” זה בדיוק כמו להביט בחול שהוא יושב עליו, זה לא עושה לו שום התעוררות של רגש או התפעלות כלשהי...

לנו כן.

אם חושבים על זה - זה מדהים! אנחנו היחידים שהיופי של העולם עושה לנו משהו, מפליא אותנו, מקסים ואפילו מרגש!

הטווסית, זוגתו של הטווס, אולי מתרשמת ממניפת הנוצות המרהיבה של הטווס שרוקד סביבה, אך הכנפיים היפיפיות של הפרפר שעף לידה ממש לא עושות לה כלום. ובטח שלא שקיעה בים התיכון...

לנו כן.

מה יש ביופי הזה שכל כך מושך אותנו?! למה אנחנו לא כמו כל שאר בעלי החיים שמתרשמים רק מבני מינם ולכל שאר המציאות אין שום משמעות של “יופי” עבורם...?

כשחושבים הרבה מתחילים להיות רעבים... טוב שלקחתי קצת פירות לדרך. המחשבות רצות לי בראש ואני פותח את השקית ושולף תפוח אדום וגדול.

כמה שהוא יפה התפוח הזה, ממש מזמין אותי לנגוס בו. בין ביס לביס נפל לי אסימון - זה כל כך פשוט! התפוח יפה – כדי שאני אוכל אותו! הטבע שלי נמשך ליופי, והתפוח נעשה יפה – כי כך אוכל אותו, וזה מה שמחייה אותי...

זהו - הנוסחה פשוטה! עכשיו הטווסית מובנת - הטווס יפה בעיניה כדי שיהיו טווסים קטנים – והחיים ימשיכו! לכן ברור למה הפרפר לא מעניין אותה – הוא לא קשור לקיום חייה! לכן גם רקסי לא מתפעל מהשקיעה....

אני מביט בו במבט מבין.

חיוך רחב מתפשט על פניי. תפסתי את סוד היופי: הפירות יפים, הירקות יפים, המין השני יפה – כי ע”י זה מתקיימים וממשיכים החיים. היופי מושך אותנו לפעולות שהן קיום החיים. כל הפירות בתחילתם חסרי צבע, לא מעוררים שום חשק. ובשיא בשלותם הם בשיא יופיים - הצבעים עזים והמרקם חלק ויפה – ולאחר זמן כשלא ראויים לאכילה יותר, מתכווצים ונרקבים. וכך אנחנו – שיא יופיינו בשיא בשלותנו להוליד ולהמשיך חיים...

איזה עונג יש בלהבין דבר חדש! הרגשה של סיפוק ממלאת את הלב, אני מרים מבט לאופק.

הנה השמש כבר נוגעת בקו האופק, מרבד עננים ורוד עוטף את השמיים וניצוצות של צהוב וכתום מרקדות בתוך הכחול של הים, כל כך יפה...

“יפה”?! קול פנימי מזדעק בתוכי, “ים”, “שמש”, “שמים”! למה זה יפה בעיניי?! לפי מה שהבנתי הרגע – אין שום סיבה שהדברים האלו יראו לי יפים – הם לא מושכים אותי לא לאכול ולא לשתות ולא לשום פעולה שהיא קיום חיי!

אני מביט ברקסי, פתאום הוא נראה לי הרבה יותר הגיוני ומובן מאשר אני...

למה העולם יפה בעינינו? מה עניין יש ביופי הזה? מפרח קטן בגינה ועד “שביל החלב” הכל מקסים אותנו ביופיו, למה? מה לנו, לקיום חיינו, ולאלו? למה אנחנו צריכים להיות שונים מכל שאר בעלי החיים?!

הסתירה עומדת בגרון.

שיבוש גנטי בבריה שנקראת “אדם”...? אולי כן.

ואולי לא...

תמונה. תמונה יפה. ויצירה.

המחשבה שכל היופי מסביב הוא בגלל שיש בי איזה שיבוש גנטי קצת הוציאה לי את החשק לחשוב...

אולי נתקפל ונחזור הביתה בטח יש כמה הודעות חדשות בפייס-בוק.

רגע לפני שאני זז, אני שם לב לדמות לא רחוקה ממני.

חשבתי שאני לבד פה...

זה צייר.

גם הוא מתכוון לחזור הביתה.

הוא סוגר את קופסת צבעי השמן, מכסה את יריעת הקאנוואס בבד לבן ומקפל את כָּן הציור.

מעניין... הוא בטח צייר את השקיעה שראיתי עכשיו. הסקרנות גוברת ואני מזנק לכיוונו. רק אבקש הצצה בציור, הוא בטח ישמח.

הוא באמת שמח ומיהר להוציא את כן הציור ולהניח עליו את התמונה. וסימן לי לעמוד לפניה, כשמאחוריה קו האופק.

איזה סקרנות!..

הוא הביט בי בשתי עיניים כחולות וגדולות כשחצי חיוך על פניו והסיר את הבד הלבן מעל התמונה.

רגע של מבוכה...

ועוד רגע...

הרבה כתמים של צבע. קו שחור חותך לרוחב. כמה נקודות לבנות בפינה, ובפינה אחרת עיגול אפור סגול משהו. ומריחת צבע עדינה במרכז התמונה מלמעלה למטה בגוון בהיר של ירוק.

לא ים, לא שמש, ולא עננים ושמים.

“אמממ... מעניין... זה סגנון מיוחד..” גמגמתי סוף סוף.

חצי החיוך שעל פניו התרחב מעט. הוא לא ציפה ממני לתגובה שונה. היה ניכר שהוא בטוח במה שעשה.

הוא הצביע על אחד הכתמים ואמר, “כח החיים של היום דועך וכח הלילה מתעורר להשפיע. והעולם נכנס לזמן של מנוחה”, אצבעו זזה לאורך הקו השחור, “את האדים שהשמש התאמצה להעלות מן הים בחומה, הלילה מקבץ ומצרף לעננים ורוח מערבית מתעוררת להשיט אותם על פני האדמה, להשקות את הארץ. ושוב השמש בוקעת במזרח להצמיח חיים חדשים”. הוא הצביע על הפס הירוק, “...הכל קשור זה בזה, מחובר יחד, מתנגן בניגון עדין, הרמוניה מושלמת!”.

הבטתי רגע בדממה ביצירה הזו שלפני.

קצת נבוך.

איך הבנת את כל הדברים האלו? גם אני הבטתי בשקיעה באותו הזמן שאתה הבטת ורק ראיתי תמונה יפה של שקיעה... ואתה, באותו דבר ראית יצירה שלמה!

זווית של צייר

“היופי...” אמר, “היופי הוא רק שער”. הוא הוציא את המילים לאט וברור מפיו, “שער יפיפה שרוצה שנביט בו. שנימשך אחריו. להיכנס פנימה. לעומק שהוא מסתיר. לחכמה האדירה שהוא עוטף. להרמוניה המופלאה שהוא מכסה”.

“תראה, העולם נברא יפה ואנחנו נבראנו עם אהבה ליופי. זה לא סתם. זה מעורר בנו רצון להיכנס פנימה, להעמיק אל תוך העולם”.

“ולא נבראנו רק עם “אהבה ליופי”, נבראנו גם עם כח מיוחד, כח להעמיק. להעמיק ע”י המחשבה אל תוך התמונה שהעינים מראות לנו... לראות שמש שוקעת וירח עולה ומאיר, להתפעל מהיופי, ולהתעורר לחשוב מה הדבר הנפלא הזה? ולמה זה נברא כך?...”.

“הכלב הזה למשל..” הוא אמר והצביע על רקסי “לא רואה “יופי” בעולם וגם אין בו כח להעמיק לתוך העולם, זה לא נצרך לו ולא נדרש ממנו”.

“העולם נקרא “עולם” ויש בשם הזה משמעות פנימית. הוא נקרא כך על שם שהוא “נעלם”. כלומר ההנהגה שלו נעלמת. כך הוא נברא. והיופי שבו הוא שער, למשוך אותנו אל האפשרות להיכנס פנימה, להעמיק במחשבה. ולהתחבר להבנה עמוקה הרבה יותר, בדבר שנראה לנו בהתחלה רק “יפה”.

“רגע!..” עצרתי אותו מרצף הדיבור. “אפשר לשאול אותך שאלה אישית...?”

הוא הנהן בראשו.

נשמע מדברך שהתכלית זה להיות איזה “מדען” - לחקור ולהעמיק בעולם!... ואם זה כל העסק פה אז למה אתה מבזבז את הזמן שלך על יריעת קאנוואס וצבעי שמן?!

הוא שתק.

גם אני.

הרגשתי שזו הייתה שאלה קצת חדה ונוקבת, סה”כ הוא היה דיי נחמד איתי, למה צריך להתקיף.. אך מצד שני הדיבורים האלו ממש הרגיזו אותי פתאום. מה, כל העסק פה זה לחקור את הטבע?! זה העניין?!

השאלה פשוט פרצה לי החוצה...

עזות של קדושה...

עיניו התכווצו מעט. המבט שעל פניו לבש קצת רצינות. ואף קמט זעיר בצבץ במצחו.

הוא הושיט את כף ידו ואחז בחוט של ציצית, שהסתתר תחת חולצתו. והביט בו רגע בדממה.

“עד עכשיו” הוא פתח, “עד ששאלת את השאלה הזו... לא ידעתי מה בלבך. ועכשיו ששאלת, טוב שאלת”.

הבטתי בו במבט משתומם... גם על המילים שאמר וגם על הציצית, שהפתיעה אותי.

“לא לכל לב, מפריע הרעיון הזה”, הוא אמר.

“לא לכל לב, מציק שהשיא בעולם, זה להיות מדען או חוקר... לרוב האנשים זה נראה פשוט ונכון שאנשי המדע הם מהמובחרים שבעם. הרי כולם נהנים מהטכנולוגיה והקדמה בכל התחומים!”.

הוא שתק רגע, והמשיך,

“ברוב הפעמים שדיברתי עם אנשים, על מה שדיברנו עד עכשיו, השיחה הסתיימה בערך אחרי שהם הבינו שתכלית היופי הוא למשוך את האדם להעמיק בעולם, לתוך מה שהיופי מסתיר.

הם לא שאלו יותר מזה.

ואני לא הוספתי.

אך אתה שאלת. ובשאלה ששאלת אותי, שמעתי את לבך. הוא לא מסתפק במה שדברנו.

שתקתי.

לא הבנתי מה הוא בדיוק רוצה. אבל הרגשתי שיש פה איזה נקודה עמוקה.

הוא המשיך, “צריך שקט פנימי להבין באמת, יותר ממה שהבנו עד עכשיו”.

הוא התיישב על החול במקום בו עמדנו, פתח את תיק הגב שהיה על כתפו והוציא ממנו גזייה כתומה, פינג’אן קטן ובקבוק מים.

“נשתה קפה?” אמר, והחזיר את חצי החיוך על פניו. “בשמחה” אמרתי, והתיישבתי לידו על החול.

השמים התכסו כוכבים, והלילה עטף את הכל.

לצד המחשבות נשמע רק קול הלהבה הכחולה בתחתית הפינג’אן מתמזג בקולם של הגלים הפוגשים את החול.

“יש לי איזו שאלה קטנה שעומדת לי בקצה הלשון..” אמרתי,

“אולי היא לא קשורה למה שאתה מתכוון לומר לי.. אך בגללה באתי היום לחוף הזה, ואני חייב לעצמי את התשובה עליה”

“שאל ידידי”, הוא אמר “אולי יש לי תשובה..”

“...רציתי להבין אם יש קשר, בין זה שאנשים היום מתעסקים כל כך הרבה ביופי ועיצוב ובין זה שיש התעוררות גדולה של רוחניות וחיפוש...”

“נראה שהדברים קשורים...” הוא אמר.

“האהבה שיש בנו ל”יופי” היא בטבע שלנו, לכן לא מספיק לנו רק לראות את היופי דרך החלון - אנחנו רוצים אותו בתוכנו, בחיים שלנו... וזה מה שאנחנו עושים, אנחנו לוקחים את היופי ומכניסים אותו אל תוך חיינו, בכל דבר, ככה סתם, כי זה פשוט יפה! אפילו שכוונת היופי היא למשוך אותנו לפנימיות שבו, אבל אנחנו יכולים להסתפק ביופי לבד. “יופי לשם יופי” – בלא קשר לשום עומק פנימי, פשוט להנות ממנו! למלא את חיינו בו, זה פועל, זה מרענן וזה כיף!

אבל זה “אליה וקוץ בה”...

כי ניתקנו את היופי משורשו, מתכליתו האמיתית.

יצרנו יופי שלא מגלה שום עומק...

כלפי העינים שלנו – אין בזה שום בעיה,

אבל הנפש שבתוכנו מרגישה..

היא יודעת שיש בה עומקים אדירים. והיא יודעת שבעולם יש עומקים אדירים.

אך אין חיבור ביניהם.

היא נשארת אטומה ומסוגרת. והעולם נשאר “נעלם”.

בכל יופי שאנחנו רואים ומתלהבים, היא מצפה ומשתוקקת לאיזה פתח של עומק.

אך לשוא.

לא במאזדה החדשה ולא במטבח המעוצב ולא בפלאפון החדיש, היא לא מוצאת בהם שום פתח. רק יופי. בלי עומק.

הם לא מרגיעים את צמאונה.

הנפש הזאת היא בתוכנו, היא שלנו, היא אנחנו..

תמיד היא לוחשת לנו מבפנים “יש הרבה מעבר למה שהעינים מראות...”.

ככל שאנחנו מכים בה, בחפצים היפים האלו וחסרי העומק, היא מזדעקת מכאב בתוכנו.

הכאב שלה הוא ההרגשה שבנו - שחסר משהו בכל היופי הזה. שזה לא מספיק...”.

“כפית אחת או שתיים?”

שתיים, תודה...

הוא מזג את הקפה והעביר אליי את כוס החמה.

“...זה נכון” אמרתי, “כלומר אני מרגיש שהדברים שאמרת נכונים... טוב ששאלתי אותך, אני לא בטוח שהייתי מבין את זה לבד עד סוף היום...

עכשיו כשעמדתי בהתחייבות לעצמי – אפשר להמשיך...”.

הצומת הגדולה בעולם.

הוא פתח: “צומת הדרכים הגדולה ביותר בעולם... יותר נכון, בלב של האדם, בלב שלנו, נמצאת כאן, בנקודת ההבנה הזו שאנחנו עומדים בה עכשיו. ההבנה שיש עומק גדול מאחורי היופי החיצוני של הבריאה...”.

“...שתי דרכים יוצאות מהנקודה הזו.

מתפצלות זו לימין וזו לשמאל.

כהבדל שמים מארץ”.

“דרך אחת היא, לראות את כל החכמה הזו שבטבע כאתגר עצום, ללמוד אותה, לחקור אותה ולהוציא מהעולם כל מה שאפשר. להשתמש בו כדי לשפר את החיים - להפוך אותם לנוחים יותר, קלים יותר, מהנים יותר. רוב העולם היום עמוק בתוך העסק הזה - תעשיות ענק של מחקר, תקציבים כספיים בלתי נדלים, ביולוגיה, כימיה, אסטרונומיה! מנוירונים עד גלקסיות, ומקפסולה עד תחנת חלל. התכלית - להוציא מהעולם כל מה שאפשר עבור טובתנו.

הדרך השניה, היא, לעמוד מול הבריאה האדירה הזו, לראות את ההרמוניה המושלמת שבה (יופי ביהדות), להבין את העדינות המופלאה בין כל חלקיה ופרטיה, להרגיש את כוחות החיים האדירים הפועמים בה, ומתחדשים בכל יום, לדעת שבזרע הקטן והשחור שבתפוח, יש חוכמה ומורכבות גדולה לאין שיעור מכל מה שהשיג השכל האנושי מיום שנברא עד עכשיו, מטוסי קרב, מחשבי על, רובוטים משוכללים, תרופות חדישות וכו’ אם יצרפו את כל החכמה שהשיג האדם ובה המציא ויצר את כל אלו – זה לא יתקרב לחכמה המופלאה שבזרע הקטן שבתפוח. ומה עם החכמה שבעץ עצמו... ושבכל הבריות שבכדור הארץ... והשמש... והירח... וכל מערך תנועותיהם והקשר ביניהם - זה הכל חוכמה נוראה! האדם רק מגרד כל פעם גרגיר גרגיר מתוך החוכמה הזו שקיימת כבר הרבה לפני שאיזה אדם גילה אותה... ופועלת וחיה, בנו וסביבנו כל רגע, כל שניה. להבין את כל זה באמת, ב ל ב, להרשות ללב לבעור בהבנה הזו, ואז, פשוט לצעוק! לצעוק בכל הכוח “הלווווווו......!!!!!!! מי אתה!!!!!!

אני יודע שאתה שם!!!!! מסתתר מאחורי ה”עולם” הזה! מאחורי כל היופי הזה מאחורי כל החכמה הזו!!!

מי אתה!??????...”

סיפור אישי...

“אני...” אמר הצייר, ושוב הביט בחוטי הציצית, “אני אמנם יהודי, אך לא גדלתי עם כפית של אמונה בפה. גדלתי בעולם שהמושג אמונה הוא איזה יצור פרימיטיבי, לא שייך בעידן של קידמה כמו שלנו...

הציור לימד אותי אמונה.

השעות מול הטבע הבוער הזה, הדליקו ניצוץ בליבי. וכשקפצו בראשי המילים שלימדה אותי המורה המיתולוגית יוכבד, “אבולוציה”, “מיליארדי שנים...” וכו’ וניסו לכבות את אותו ניצוץ קטן, הזכרתי לעצמי בנחת את מה שגיליתי רק מאוחר יותר, שכל אלו הן רק “תאוריות”... שהרבה מאנשי המדע חולקים עליהן. אם כן, אמרתי לעצמי, אין לי אלא מה שרואות עיני ומה שליבי מבין. בתמימות, בפשטות וביושר הפנימי שלי. אני לבד, מול העולם הפרוס לנגד העינים שלי.

היה לי ברור, שאם יש לי עינים שיכולות לראות את כל היופי שבעולם, ואם יש בי כח לחשוב ולתפוס במחשבתי מהחכמה שסובבת אותי – אז זה לא סתם... רוצים ממני משהו...”

אולי זה הקפה החזק ואולי זה המילים שהוא אמר, מה שזה לא יהיה, אך הלב שלי פעם בקצב מסחרר, כאילו סיימתי עכשיו מסע אלונקות של 20 ק”מ.

רקסי, שטייל סמוך לגלים, התקרב אלינו והתישב סמוך לרגלינו, כאילו מבקש להקשיב גם לדברים.

“...כשהבטתי בעולם היפה הזה, ראיתי אותו כ”שער” אדיר ומפואר. אך דלתותיו נעולות וחתומות. וראיתי את כל בני העולם נגשים לשער האדיר הזה, לוקחים מהאבנים היקרות המשובצות בו ומיפים בהם את עצמם ואת בתיהם, לוקחים מפרותיו הנאים וחיים בזכותם. אך איש לא נותן ליבו לעובדה שהשער הזה הוא בעצם “פתח”. איש לא דופק על דלתותיו. איש לא מאמין שאפשר אותן לפתוח. ובכלל, איזו צורה יש למפתח כזה...!?”

“המחשבות האלו היו מלוות אותי בכל ציור ובכל רגע פנוי. ונתתי בהן את ליבי”.

“אספר לך סיפור עתיק” הוא אמר.

סיפור שספרו לנו חכמינו ז”ל לפני אלפיים שנה.

סיפור על אברהם אבינו.

סיפור פשוט שהוא הלב של כל יהודי מאמין.

בגיל שלוש התחיל אברהם אבינו לשוטט בעולם ולהתבונן בהנהגתו ובחכמה שבו.

לא היה לו, לא מורה ולא מדריך ואפילו לא ספר ללמוד ממנו. מליבו הרחב הוא הבין את הכל. כל בני העולם אז היו שקועים בעצמם ובפסלים שלהם.

רק הוא לבדו, אברהם אבינו כנגד כל העולם.

ארבעים שנה, התבונן והבין. עומק אחר עומק. לא עצר ולא התייאש מלהשיג את התכלית הנסתרת של העולם הזה.

עד שהיה העולם בעיניו כ”בירה דולקת” – עד שראה את כל העולם חי ודולק כאש ממש.

אמר, וכי יכולה להיות מציאות אדירה כזו בלא מנהיג?!

ליבו סרב להאמין שקימת אפשרות שאין מנהיג מאחורי כל החכמה האדירה הזו, הבוערת סביבו כאש...

באמונה הזו אחז בכל כחו – ואותה צעק לעולם.

“מיד הציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני בעל הבירה”.

זה הסיפור.

נשמע לך פשוט קצת לא?..

אך את כל סוד היופי, סוד חכמת העולם, ותכליתו, “דחסו” חכמינו, כדרכם, במעשה הפשוט הזה לכאורה באברהם אבינו.

ועוד אמרו:

“אמר הקב’’ה לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד כחודו של מחט ואני פותח לכם פתחים כפתחו של אולם...”

העולם נברא “נעלם”, ונבראה בו בריה אחת, מיוחדת ושונה מכל הבריות, היחידה שמסוגלת לגלות את מה שמאחורי החושך של ה”עולם”.

יש לה שתי עינים לראות,

ומאחוריהן מוח אדיר לחשוב,

ופה קטן,

לצעוק אל תוך העולם!

לצעוק: “אני יודע שאתה שם – תן לי לראות!”

לצעוק כי אני רוצה להבין את החיים האלו באמת...

להבין מה אני עושה פה בעולם המופלא הזה...

אז יפתח השער.

אז יציץ עליו בעל הבירה.

יציץ עליו ויאמר לו – אני בעל הבירה.

זה לא הגיוני לעשות כך!

בעיני השכל זה יראה טרוף!

אם תשאל אחרים – יגידו לך שמִשהו בלבל לך את השכל!

המורה יוכבד תמהר להזכיר לך את התאוריות ששכחת!

הפייס-בוק יודיע לך על 100 הודעות חדשות!

הפלאפון יצלצל שוב ושוב!

רק אל תצעק...

זה אתה לבד.

עומד בצומת של העולם.

תצעק אחי! בבקשה תצעק!

אנחנו יהודים