כל אחד, בשֵם שלו, נמצאת הגאולה שלו

עיקרי הדברים מתוך שיעור מו"ר ראש הישיבה שליט"א
גלות וגאולה
הרמב"ן ז"ל מכנה את ספר שמות 'ספר הגאולה'. שבו בא הקב"ה אל עמו להושיע אותו מיד שונאו ולגאול אותו מיד אויבו, ונתן לו תורת אמת להנחילו עולם הבא, ובנה לו משכן, להשכין שכינתו בתוך עמו ישראל.
אמנם כדי להגיע לשם הדרך עוד ארוכה. כי קודם 'הגאולה', ישנה 'הגלות'. קודם האור ישנו החושך.
החושך הנורא של גלות איומה בת מאות שנים, שעם ישראל עומד בפתחה ממש כאן בתחילת ספר שמות. הגלות הנוראה שעליה הודיע הקב"ה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו (רמז לאופי אותה הגלות): וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה...".
ואכן מייד בתחילת ספר שמות מספרת לנו התורה על תחילתה ותוקפה של גלות זו "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם... וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ, הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ... וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם... וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ, וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה וכו', עד: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה".
אם כן סדר הדברים בחומש שמות ברור - מתחיל בגלות, ומגיע לגאולה.
ספר שְמות - ספר השֵמות
אמנם לאור זאת יש דבר לא מובן, כי האמת היא שחומש שמות לא מתחיל מיד בגלות, אלא בכמה פסוקים הקודמים לזה. שבעה פסוקים שבהם מונה התורה את שמות בני ישראל הבאים מצרימה: "...רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה, יִשָּׂשׂכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן, דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר,...וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם". ורק אחרי פסוקים אלו כתוב "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם" - ומתחיל חושך הגלות.
וזה לא מובן, מה לעניין 'שמות בני ישראל' כאן? בפרט אחרי שכבר נִמנו ונזכרו בפרשות הקודמות! למה לא מתחיל ספר שמות מייד בגלות "ויקם מלך חדש על מצרים"? למה מזכירה התורה את 'שמות בני ישראל' רגע לפני הגלות?
והתמיה עוד יותר גדולה לאור העובדה שכל 'חומש שמות' שעניינו הגלות והגאולה, נקרא ספר "שמות" - על שם שבעה הפסוקים האלו, המזכירים את שמותם של בני ישראל! כל ספר שמות שעניינו הגלות והגאולה נקרא על שם פסוקים אלו, שבכלל לא מובן מה מקומם כאן!?
התירוץ נמצא בדברי הגמרא במס' מגילה (דף יג:): אמר ריש לקיש אין הקב''ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה שנאמר "כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים" (הושע ז, א) וכו'.
שבעה פסוקים אלו של 'שמות בני ישראל' - הן הרפואה שברא הקב"ה לישראל קודם שהכניס אותם לחושך הגלות. לכן הקדימה אותן התורה מייד בתחילת ספר שמות, רגע קטן, לפני תחילת השעבוד האיום. זה התירוץ.
אלא שהשאלה המתבקשת היא: איזו מין רפואה יש ב'שֵמות'?! מה זה אומר שהשמות של בני ישראל הם הרפואה שלהם מן הגלות?! איזה מן מילים אלו??
אז בשביל זה אנחנו צריכים לדברי המדרש (מדרש רבה על פסוקים אלו), וזה לשון המדרש:
"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - עַל שֵׁם גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל נִזְכְּרוּ כָּאן -
רְאוּבֵן, שֶׁנֶּאֱמַר "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עָנִי עַמִּי" (שמות ג, ז).
שִׁמְעוֹן, עַל שֵׁם "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם" (שמות ב, כד).
לֵוִי, עַל שֵׁם שֶׁנִּתְחַבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְצָרָתָם מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהלים צא, טו).
יְהוּדָה, עַל שֵׁם שֶׁהוֹדוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
יִשָֹּׂשׂכָר, שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר שִׁעְבּוּדָם, בִּזַּת מִצְרַיִם וּבִזַּת הַיָּם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד).
זְבוּלֻן, עַל שֵׁם שֶׁהִשְׁכִּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ בְּקִרְבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), וְאֵין זְבוּלֻן אֶלָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (מלכים א ח, יג).
וּבִנְיָמִן, עַל שֵׁם "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ" (שמות טו, ו).
דָּן, עַל שֵׁם "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד).
נַפְתָּלִי, עַל שֵׁם תּוֹרָה וּמִצְוֹת שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם "וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (תהלים יט, יא).
גָּד, עַל שֵׁם הַמָּן שֶׁהֶאֱכִילָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא "כְּזֶרַע גַּד" (שמות טז, לא).
אָשֵׁר, עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ מְאַשְׁרִין אוֹתָן כָּל שׁוֹמְעֵי גְּאֻלָּתָן וּגְדֻלָּתָן, דִּכְתִיב "וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי ג, יב).
יוֹסֵף, עַל שֵׁם שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹסִיף וְלִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה כְּשֵׁם שֶׁגָּאַל אוֹתָם מִמִּצְרַיִם, דִּכְתִיב "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ וגו'" (ישעיה יא, טז) וְכָל הָעִנְיָן (עד כאן לשון המדרש).
המדרש הנפלא הזה מגלה לנו, שהסיבה שנזכרו שמות בני ישראל מיד בתחילת ספר שמות, היא על שם גאולת ישראל. כלומר, ששורש גאולת ישראל נמצא בשמותיהם. שורש הגאולה של כל אחד מבני ישראל כבר נמצא מתחילה בשמו.
לכן שמות בני ישראל, השמות שלהם ממש, היא רפואתם. אותה הרפואה שברא להם הקב"ה קודם 'מכת הגלות'. והם שבעה הפסוקים הפותחים את חומש שמות, רגע קטן לפני השיעבוד.
אמנם עדיין אי אפשר לסיים כי דברי המדרש בעצמם, תמוהים מאוד לכאורה - שהרי כבר גילתה לנו התורה את סיבת קריאת השמות לשבטים בפרשת ויצא (בחומש בראשית), כגון:
"וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה' בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי".
"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן".
"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי".
"וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה...".
וכן הלאה...
אם כן איך בא המדרש ואומר ש'ראובן' על שם גאולת ישראל שנאמר "רָאֹה רָאִיתִי אֶת עָנִי עַמִּי"? והרי לאה אימו קראה לו 'ראובן' כי ה' ראה בעניי שלה! וכן בשאר השבטים, לכל אחד קראה אימא שלו בשם שונה כפי מה שהיה בליבה באותה שעה, ואם כן איך אפשר לפרש אחרת מזה לכאורה?!
אלא שאין כאן סתירה באמת. כי אנחנו מדברים על "שֵמות", וב'שמות', כלומר - בקריאת השם, יש דבר מיוחד, יוצא מגדר הטבע. והוא מה שגילו לנו חכמי הסוד שבקריאת השם יש נבואה הנזרקת בפי ההורים. כלומר, התערבות עליונה בהשגחה פרטית מיוחדת, בנתינת השם. אפילו שההורים לא מודעים לכך כלל וגם לא מתכוונים לכך וגם יש להם סיבות שונות ומשונות מצד עצמם - אף על פי כן - השם ניתן בנבואה.
מה זה אומר? שיש בו הרבה הרבה יותר ממה שההורים התכוונו אליו ומודעים לו..
לאה אימנו קראה לכל אחד מבניה בשם מיוחד כפי שהבינה בדעתה (אפילו ברוח הקודש שלה), וכן רחל אמנו, אמנם מלבד זה, בעומק ההשגחה העליונה, בהתערבות נבואית - אז באותם שמות ממש נמצאת גם גאולתם, גאולתם של ישראל.
סוד השמות הכפולים
ואם נשאל, אם כך - שכבר בשמם נמצאת גאולתם - איך אפשר לשעבד אותם ולהכניסם בגלות? הרי גאולתם כבר נמצאת בשמותיהם! והשמות האלו כבר ניתנו להם! ראובן הוא כבר ראובן! שמעון הוא שמעון! וכו' - אז מה חסר? איפה יש מקום לגלות אחרי שכבר ניתנו להם שמות הגאולה?!
התירוץ לכך נמצא בזהר הקדוש. הזהר מביא כמה מקומות שהתורה כפלה שמות, כגון: אַבְרָהָם אַבְרָהָם (בראשית כב), יַעֲקֹב יַעֲקֹב (בראשית מו), שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל (שמואל א ג) - ובכולם יש 'טעם מפסיק' בין שם לשם. כלומר, סימן, שמורה שצריך לעשות הפסקה קטנה בין השם הראשון לשם האחרון. לדוגמא: "אברהם | אברהם", "יעקב | יעקב".
חוץ ממשה רבינו עליו השלום, שבַּמקום שנכפל שמו - "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּֽנִי" - אין טעם מפסיק בין 'משה' ל'משה'!
ושואל על כך הזהר - למה? מה הטעם שדווקא אצל משה אין הפסק? ומסביר - שאצל אברהם אבינו יש הפסק בין השם הראשון לאחרון - כי האחרון שלם והראשון לא שלם, כלומר עכשיו (משנכפל שמו אחרי ניסיון העקדה) נשלם אברהם אבינו בעשרה ניסיונות, אבל בתחילה לא היה שלם, לכן יש הפסק בין השמות. וכן אצל יעקב ואצל שמואל. כי בשם האחרון היה כל אחד מהם שלם ובשם הראשון לא היה שלם.
אבל אצל משה אין 'טעם מפסיק' בין 'משה' ל'משה' - כי מיום שנולד היה שלם! כפי שכתוב "וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא"[1] (שמות ב).
אז נכון שהגאולה של כל אחד מבני ישראל נמצאת בשמו, אך צריך שהשם יהיה שלם.
לזכות גם לשם האחרון, שאמנם הוא שם זהה לראשון אך מורה על שלמותו, על כך שהגיע אל שלמותו, לתכליתו.
לכן אע"פ שבני ישראל ירדו למצרים עם שמותיהם, השמות שהם על שם גאולת ישראל, אך לשֵם האחרון של כל אחד, שם הגאולה שלו, עוד לא הגיעו אז. אמנם ששם זה כבר גנוז בתוכו, פנימה, אך צריך להגיע לגילוי. ויש לפניהם עוד דרך ארוכה עד שיתגלו בשמות הגאולה שלהם.
עד כאן דברנו על שמות בני ישראל, בניו של יעקב אבינו ע"ה, אמנם כל זה שייך אלינו ממש כי כאן סוד כל השמות, גם סוד השמות שלנו, של כל אחד ואחד מאתנו - שבשם שלו, נמצאת חבויה כל גאולתו, כל תכליתו. באותו שם שניתן לו על ידי הוריו (בנבואה שנזרקה בפיהם) בו נמצאת גאולתו.
כלומר, גם גלותו וגם גאולתו, הכל כלול בשמו. כי הרי כל שם, אע"פ שהוא אותו השם בדיוק, הוא כפול. הראשון שם גלותו, ואם יזכה ויהיה שלם בניסיונותיו, יתגלה גם השם האחרון, שם גאולתו.
תומר הוא באמת 'תומר | תומר', יונתן הוא 'יונתן | יונתן' וכן כל אחד ואחד. השם הראשון הוא משנולד וכל זמן שלא הגיע לשלמותו. ואם יזכה, ויגיע לתיקונו, לתכליתו, לשלמותו - אז יקרא בשמו האחרון, שהוא אותו שם בדיוק אך מורה על שלמותו.
היסוד היקר הוא – שכל אחד, בשם שלו, נמצאת הגאולה שלו. כלומר, גאולתו האישית, השגת שלמותו, הצלחתו באמת - נמצאת ותלויה בשם שלו. בקשר שלו עם שמו. הקשר והחיבור של כל אחד עם שמו - הוא התנאי והמפתח להצלחתו באמת.
אבל מה זה אומר להתחבר לשם שלי..? להתחבר למילה 'נדב', 'שלמה', 'אריאל'? לאותיות שלו? לגימטריה שלו? לצליל שלו? אל מה בדיוק להתחבר???
אלא הכוונה בזה היא להתחבר לפנימיות שלי. לפנימיות שלי. כי ה'שֵם' של האדם מגלה על פנימיותו. להתחבר כל אחד אל פנימיותו שלו. אל שורשו.
מסע אישי של גלות וגאולה (סיכום דבר...)
כל אחד מאתנו בא לעולם הזה למסע של גלות וגאולה. ל'ספר שמות' הפרטי שלו.
מסע שחייב להתחיל בגלות, וצריך להיגמר בגאולה. כל אחד במהלך חייו שלו.
אמנם קודם הגלות שלו, רגע קטן לפני שנכנס אל תוך עומק גלותו (שנקראת גם כן ה'קטנות' שלו) - ניתן לו שֵם. שם שהוריו בחרו וקראו לו, דבר פשוט וטבעי לכאורה, אך בדבר הזה יש נבואה, התערבות עליונה ממי שברא את הכל, ממי שיודע תכלית כל אחת ואחת מבריותיו. ובשם הזה צפונה פנימיותו. שורשו.
ואמנם שהוא שֵם אחד, אך הוא כפול, שֵם גלותו ושֵם גאולתו. על שם מסעו בעולם הזה, מסע הגלות והגאולה - הכל נמצא וכלול בשמו.
רגע לפני תחילת מסעותיו - שורש הגאולה שלו כבר ניתן ונמצא בתוכו. גנוז בו, בפנימיותו. ממתין לו שיגלה אותו לעתיד לבא, במשך חייו. חבוי בו, אך נמצא אִתו, יחד אִתו תמיד.
עם השם הזה הוא עומד להיכנס לתוך חושך הגלות שלו, אל תוך ערפל של קטנויות, ספקות ובלבולים, אל ניסיונות והתמודדויות, הרחק מהאמת שלו (כי הוא ב'גלות').
שם יהיה עליו לחפש אחריה, אחר האמת שלו. למצוא אותה, לברר אותה, ולדבוק בה. ללכת יישר ככל שיוכל לאורה – ובכל הזמן הארוך הזה, ארוך ככל שיהיה – לא להתנתק לעולם משמו, מפנימיותו שלו, ח"ו. כי רק ממנה ועל ידה יוכל להגיע לגאולתו.
וגם אם החושך יגבר, ויהיה נראה שאין לו קץ - אל יתיאש! גם אם לא מרגיש שום טעם, נראה לו שבתוכו פנימה הכל 'יבש'.. ודווקא מה ששם בחוץ מאיר לו, מושך ומפתה, מלא חיים כיף ומהנה.. אל תלך אחריו, אל תטעה בו, אל תוותר על פנימיותך אל תתרחק מעצמך - כי זה הכל שקר, כי גאולתך האמיתית היא רק בך, חבויה בתוכך, תלויה בקשר שלך עם השם שלך, עם פנימיותך. בשם שניתן בך בהשגחה עליונה, בנבואה מן השמים, ממי שברא את הכל, ממי שהביא אותך לכאן אל המסע הזה.
אל תיבהל מהאפלה, סבול את החושך שלך באמונה, בקבלה. תחזיק ביושר, באמת, ואל תתנתק. אל תתנתק מעצמך. רק תמשיך לקוות תמיד ולצפות לישועה עד שתבוא. כי סופה לבוא. סופה לבוא בוודאי. כל כך ב'וודאי' עד שאין לך דבר בעולמך שהוא יותר וודאי שיהיה, יותר וודאי שיקרה – מאשר זה!
וכשיגיע סוף זמן הגלות שלך, כפי שנקצב לך משמים (כל אחד כפי תיקונו ועבודתו) – וימצא שעשית את חלקך, עמדת בשליחותך, אז משם תתחיל התעוררותך, מאותה הפנימיות שלך, משם יבקע אורך, עד ששמך יהיה שלם, יאיר באור גאולתך.
וכשזה יגיע, והחיבור שלך אל פנימיותו יתקיים, ויאיר השם האחרון - שם גאולתך, אז אתה תדע. פשוט תדע. כמו שאדם יודע שהוא הגיע לבית שלו, שהוא הגיע הביתה. אל הבית שהוא שלו. יודע ברור שזה המקום שלו באמת. כך תדע, תדע שהגעת הביתה.
אנחנו אומרים באגדה של פסח: "וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב"... וַיְהִי שָׁם לְגוֹי, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם". במה היו ישראל מצויינים במצרים?
על זה כתוב במדרש: "בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם: שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמוֹתָן, שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, וְלֹא גִלּוּ מִסְטוֹרִין שֶׁלָּהֶם וכו', וְלֹא נִפְרְצוּ בַּעֲרָיוֹת וכו'". הדבר הראשון מבין הארבע הוא 'שלא שינו את שמותן'! ולכאורה זה לא מובן כי איזו מעלה כל כך גדולה יש בזה?! הרי הם היו במ"ט שערי טומאה! ובגלל זה זכו להיגאל - אז מה כבר יש בכך שהם לא שינו את שמם?!
אלא הם הדברים שדברנו - שלא שינו את שמם, הפירוש - שהם לא התנתקו משורש הגאולה שנמצא בתוכם, כל אחד ואחד בתוכו, בפנימיותו שהיא שמו.
מי שבזמן גלותו, לא שינה את שמו, לא התנתק מפנימיותו, משמות בני ישראל, לא הלך למחוזות זרים, אל תרבויות אחרות, אל שאיפות ותכליות רחוקות מהאמת שלו - אז תמיד אפשר לו לחזור, כי עדיין שורש גאולתו נמצא בו. עדיין אפשר לו לשוב אל שורשו, להתחבר אל פנימיותו, אל שמו, ולהגיע לתכליתו. לשוב הביתה.
אבל אם ח"ו התרחק כל כך, עד שכן שינה את שמו, וניתק את הקשר עם פנימיותו - אז גם אם חייו בעולם הזה יראו כ'הצלחה', ה'שעה תשחק לו', ה'מזל יאיר לו פנים' - הרי סופו למות בחושך הגלות, חושך הגלות שלו.
כי בגאולת עם ישראל ממצרים כתוב "וַֽחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָֽיִם" ופירשו רבותינו ז"ל "חמושים" - מחומשים, שאחד מחמשה מעם ישראל יצאו ממצרים(!).. ומה עם הארבעה חלקים האחרים של העם? הם מתו בשלשת ימי האפילה. למה? כי כל אלו שהתנתקו משורשם, אלו שכן 'שינו את שמם' בגלות, שניתקו את חיבורם אל שמם, ששם שורש גאולתם, ממילא כבר לא היו שייכים לגאולה. אל גאולת ישראל. והם מתו שם, בתוך חושך הגלות במצרים[2].
למה שמות פרטיים יש דווקא ל'בני אדם'?
מכאן נבין עוד דבר נפלא - למה דווקא לבני אדם יש שמות פרטיים ולא לבעלי חיים? חתול זה חתול, אריה זה אריה, דג זה דג.. אבל 'בן אדם' זה שמואל, זה דוד, זה יונתן, זה עומר.. - למה? רק כדי שיהיה לנו נוח ולא נתבלבל...?
אלא שיש הבדל עקרוני ועצום בין בני אדם לבעלי חיים: בני אדם באים לעולם הזה לתיקון, כלומר להגיע לשלמותם על ידי עבודתם, מעשיהם הטובים (ועל כך עתידין לקבל שכר או עונש, כל אחד כפי בחירתו ומעשיו שלו).
אבל בעלי החיים נבראו שלמים, כפי מה שהם, מתחילתם. כשנולד 'גור נמרים' וגדל להיות 'נמר בוגר' - בדבר הזה בעצמו הוא נעשה שלם, מעצם טבעו. כשהנמלה נעשית נמלה 'בוגרת' אחרי שיצאה מהביצה - בזה היא כבר נמלה שלמה[3].
מה שאינו כן באדם, גם אם הוא כבר עשה 'בר מצוה' או הגיע לגיל 18 או אפילו לשלושים - אין בדבר הזה בעצמו שום קשר לשלמותו, לתכליתו. כי להגיע לכך, זה בכלל לא דבר טבעי הקורה ממילא אצל האדם, אלא תלוי בעבודה אישית ופנימית שלו - לבקש אמת ולמצוא אותה, וללכת ביושר לאורה, ולעמוד בניסיונות אשר מזמן לו בוראו מן השמים וכו' וכו', כל עבודת השם המיוחדת לו, אשר בעבורה בא לעולם הזה (נשמתו באה בגופו) - ורק על ידי כך יוכל להגיע לשלמותו. לכן יש לו שם, לכל אחד שם מיוחד, כי יש לו תכלית מיוחדת, שלמות מיוחדת שעליו להגיע אליה ומזה להגיע לגאולתו (האישית)[4].
[1] כשדבר מגיע לשלמותו הוא נקרא 'טוב'. כשברא הקב"ה את העולם (במעשה בראשית), על כל מלאכה שנגמרה נאמר "וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". אמנם ביום השני לא נאמר "כי טוב" - למה? מסביר רש"י כי מלאכת המים שהתחילה ביום השני לא נגמרה בו, אלא רק ביום השלישי, "ודבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו", לכן ביום השני לא נאמר "כי טוב" כי עוד לא נגמרה מלאכתו אך ביום השלישי שבו נגמרה מלאכת המים וגם מלאכת הצומח נאמר פעמיים "כי טוב" (אחת למלאכת המים ואחת למלאכת הצומח). כי "טוב" מורה על דבר שלם שנגמר. משה רבינו מיום שנולד היה שלם כפי שכתוב "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ...".
[2] כי לא בארה"ב, לא באוסטרליה, לא במזרח, לא בעסקי הנדל"ן, לא בלימודי הרפואה, ולא ברכב החשמלי החלומי וגם לא בזכייתו בלוטו - לא שם נמצאת הצלחתי ותכליתי, אלא בי ממש, הכי קרוב שיכול להיות - בשמי. בדבר שאני רגיל אליו יותר מהכל, כמעט ולא חושב עליו ולא נותן לו חשיבות, השם שלי, הפנימיות שלי, כאן גנוזה תכליתי וגאולתי.
[3] זה שכתוב "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה...", ופסוק קודם כתוב "...וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ" - כלומר, כשאדם הראשון קרא שמות לכל בעלי החיים הוא הכיר וידע טבעו של כל אחד מהם, מה מהותו ומה תפקידו בעולם, ועל פי זה ידע את שמו. כי שמו של כל יצור מגלה על תכליתו. לכן כל בעלי החיים הם עצמם - בגופם, שווים לשמם, שהוא תכליתם. כי הם שלמים בטבעם, לכן כל בעל חיים - 'הוא שמו'. לא חסר בו כלום.
[4] לכן ב'שירת הבריאה' - לכל הנבראים יש שירה, כולם אומרים שירה כל יום, חוץ מהאדם, לאדם אין שירה בפרקי שירת הבריאה! למה? כי שירה שייכת רק בדבר שהוא שלם, השלמות שלו מתבטאת בשירה. וכיוון שהאדם לא נברא שלם כשאר הנבראים ממילא אין לו שירה מעיקרו.
Commenti