טו' בשבט - האדם כאילן
מה מסמל טו' בשבט? ואילו תובנות לחיים ניתן ללמוד מחג זה?
האדם נוסע בתוך מסע הזמן, מסע אשר יש צורך ניכר בתחנות מדי פעם, ולשם כך נועדו חגי ומועדי ישראל, לעצור להתבונן ולתדלק להמשך המסע.
טו' בשבט הוא לפי אחד השיטות במשנה "ראש השנה לאילנות".
העניין ההלכתי הוא לגבי מעשרות שמתחילים למנות שנת מעשרות חדשה מטו' בשבט.
בוודאי שברובד עמוק יותר זוהי תחנת עצירה והתבוננות אף לאדם, במובן האילן שבאדם. נתבונן בעניין דרך כמה היבטים אקטואליים.
בספר דברים (כא' יט') הושווה האדם לעץ השדה וכמו שנא' שם "כי האדם עץ השדה", העניין בו מדבר פסוק זה הוא בדין האם מותר לכרות עצים כשכובשים עיר או לא, ונאמר שם כי עץ פרי אין לכרות כי ממנו אוכלים, לעומת עץ סרק שאפשר וצריך לכרותו.
בהשוואת התורה את האדם לעץ יש לבאר:
עץ עושה פרי:
הגמ' במס' תענית (דף ז.) לומדת מכך שהתורה הקישה בין האדם לאילן, כי כפי שאילן הנושא פרי אסור לכרותו כן גם ת"ח המשול לעץ עושה פרי יש ללמוד ממנו ואסור לכרותו, לעומת האדם שאינו ת"ח אשר נמשל לעץ סרק, א"כ כמו עץ שאינו עושה פרי יש לכרותו כן אותו אדם אין ללמוד ממנו.
בימינו אנו ישנה תופעה מבורכת של צמא לרוחניות, וכגודל הביקוש כך גודל ההיצע, אנשים נוהרים לכל מיני אנשים תעבי בצע (באבות, קוראים בקפה, בקלפים, בפרצוף בכף היד וכו'...) כדי לינוק מהם רוחניות, ולקבל מהם הדרכות לחיים. כאן המקום לעצור ולשים לב שכפי שאם ח"ו נצטרך לרופא כלשהו אנו ודאי נברר קודם את הרזומה שלו, ונלך על הטוב ביותר ולא נתפשר על כל סטז'ר או רופא מתחיל, אותו הדבר ואף קל וחומר ברוחניות לא נתפשר על מדריך דרך חיים לא מוסמך או מתחיל וכדומ' אלא נלך לת"ח מוסמך אשר כבר התמחה בדבר.
המעשה כשורש:
עוד נקודה שראיתי מקום להרחיב בהשוואה בין אדם לעץ, הוא המשנה במס' אבות (פרק ג' משנה יז')" כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו שנאמר וכו'... אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין שאפי' כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו שנאמר וכו'...". כמובן שאיננו לומדים כעת את המשנה לעומקה, וברצוני לדלות משם רק העניין הנוגע אלינו- הקושיה העיקרית בה התקשו מפרשי המשנה שם היא שבהבנה הרגילה אנו רגילים לחשוב כי החכמה היא שורש והמעשה הוא תוצאה- תכלית החכמה, ואילו כאן במשנה אנו רואים כי המשילו את החכמה לענפים ואת המעשה לשורשים, וזהו לכאורה דבר פלא. וכבר רבו ענפי התירוצים שם במפרשים, הקו המרכזי שפירשו שם הוא כי אכן החכמה לא בהכרח משמשת שורש למעשה, וצא וראה אנשים חכמים אשר מידותיהם (כעס, גאווה, תאוה וכו') מקולקלות ומעשיהם מושחתים, וכאותו פילוסוף ידוע אשר אמר שכשהוא אוכל הפילוסופיה מתה ולא איכפת לו מכלום. אלא ההיפך הוא הנכון אילו אדם יתנהג במידות טובות ויעשה מעשים טובים הם יובילו אותו בסופו של דבר להשגת החכמה, ונמצא א"כ כי המעשים הם שורש לקיום החכמה. וכמאמר חז"ל "דרך ארץ קדמה לתורה" וזהו סוד של מלאכי השרת אשר עם ישראל השתמשו בו בקבלת התורה והקדימו "נעשה לנשמע", וזה הפירוש "סוף מעשה במחשבה תחילה".
ישנו כיום ויכוח תקשורתי האם יש ללמוד בבתי ספר פרטיים את לימודי הליב"ה, והטענה המרכזית היא כי אם לא ילמדו, החכמה מאין תמצא? או שאין ללמוד. נראה שכאן נעוצה התשובה לא החכמה עיקר אלא המעשה, אנו מלמדים את ילדנו מצוות ומעשים טובים, ובסופו של דבר יהיה קיום גם לחכמה. זה אחד ההסברים לכך שילדים חרדים אשר אינם לומדים את כל הלימודים הנ"ל כשיוצאים לשוק העבודה לצורך פרנסה, הם משמשים דירקטוריונים, ואנשי הייטק מצליחים ומשתלבים יפה בטופ של שוק העבודה. כי כשאנו מיתדמים לעץ אשר שורשיו מרובים אין כל רוח בעולם יכולה לעוקרו, ואז פירותיו מתוקים וערבים.
מכאן אנו מגיעים לנושא כאוב נוסף אשר כולנו סובלים ממנו כאן בארצנו הקטנטונת והוא הבצורת, "ארץ אשר למטר השמים" וכו' (דברים יא יב') טו בשבט הוא זמן שרוב גשמים ירדו כבר בדרך כלל...(מסכת ראש השנה יד.) הגמרא בכמה מקומות משווה את עניין הגשם לתחיית המתים,(כדוגמא: שבשניהם המפתחות רק בידי הקב"ה, תענית דף ב) וחז"ל למדונו שתחיית המתים רמוז בתורה בפרשת השבוע שכל שנה נקראת בסביבות טו' בשבט-פר' בשלח- קריעת ים סוף, ושירת הים "אז ישיר משה" וכו' אז- בלשון עתיד- בתחיית המתים. לפני שנקרע הים משה רבינו התפלל לה' לאחר שבני ישראל צעקו אליו והתפללו אף הם, אמר לו הקב"ה "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד' טו'), וביארו במפרשים שיש זמנים שבהם לא צריך רק להתפלל אלא יש לעשות, עד כדי מסירות נפש- לקפוץ למים ויהיה מה שיהיה. וכמו שהבאנו קודם שעיקר העניין שהאדם הושווה לעץ הוא בכך שיש לעשות כמובן בנוסף לתפילה. עלינו לדעת כי ככל שנרבה בעשיית מעשים טובים ומצוות עד כדי מסירות נפש בידינו להביא לכך שהקב"ה ישפיע עלינו מרוב טובו ויעשה גם מעשה וישקה אותנו במטר השמים.
ואז יתקיים בנו מאמר חז"ל (תענית ה:)" אילן אילן במה אברכך, פירותיך מתוקים וצלך נאה אמת המים עוברת תחתיך, אלא שכל פירות שיצאו ממך יהיו כמותך".
