הפירושים של 10 הדיברות
מהם הפירושים של 10 הדיברות? ומה הקשר לאמרה של רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה?
עשרת הדברות (ספר שמות, פרשת יתרו)
ב. אָנֹכִי ה’ אלוקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
ג. לֹא יִהְיֶה לְךָ אלוהים אֲחֵרִים עַל פָּנָיַ:
ד. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:
ה. לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה’ אלוקיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי:
ו. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:
ז. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה’ אלוקיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה’ אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:
ח. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:ט. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ:
י. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אלוקיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ:
יא. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ:
יב. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אלוקיךָ נֹתֵן לָךְ:
יג. לֹא תִּֿרְצָח: לֹא תִּֿנְאָף: לֹא תִּֿגְנֹב: לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר:
יד. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:”
“אמר רבי עקיבא
ואהבת לרעך כמוך
זה כלל גדול בתורה.”
חלק האחרון של המשפט הזה פחות מוכר לנו, וגם פחות מובן, כי “ואהבת לרעך כמוך”- לאהוב את השני כמו שאני אוהב את עצמי, לכאורה אין לזה שייכות מיוחדת דווקא לתורה. והראיה לכך שגם בין אומות העולם לא נמצא מי שיאמר שהנהגה זו שייכת לצורת חיים מסוימת, או לתקופת זמן מסוימת, אלא כולם מודים שזו הנהגה ראויה ומועילה לכל חברה של בני אדם מכל גזע דת ומין, ואין קשר בין זה לבין השאלה אם יש בורא לעולם, ואם התורה היא מן השמיים. פשוט להתנהג כמו בן אדם זה לחשוב על השני ולאהוב אותו הרבה. בכדי לענות על שאלה זו עלינו קודם כל להבין הבנה עמוקה. הגילוי של הבנה זו נמצא בעשרת הדיברות, שהם שורש לכל התורה.
את 10 הדיברות כולנו מכירים, אבל מה כל כך מיוחד בכל אחת מהן שדווקא הן זכו להיאמר במעמד הר סיני, יותר משאר המצוות, וגם למה בחר ה’ יתברך בסדר הזה, ובצורה הזו של שני לוחות, זה כבר פחות מפורסם. לפני שנסביר את הדיברות בפרטות, נקדים מספר הקדמות. הדיברות נכתבו בשני לוחות, חמש דיברות בלוח הראשון וחמש בלוח השני. הצורה הזו באה ללמד, בין היתר, על כך שיש הקבלה בין לוח ללוח. חמש הדיברות שבלוח האחד הן מקבילות לאלו שכנגדן בלוח השני, הראשונה בלוח זה כנגד הראשונה שבלוח זה, וכן הלאה. ובנוסף ישנו סדר בכל לוח בפני עצמו, מן הדיברה הראשונה שבו עד החמישית שבו. זו דרך אחת להסתכל על הדיברות. וישנה דרך נוספת, לראות אותן כמערכת שלימה של עשר דיברות, זאת אומרת שהחמש האחרונות הן המשך של החמש הראשונות. ולפי זה יש כאן סדר רצוף מאחד עד עשר. עוד צריך לדעת שבהתבוננות על התוכן שבלוחות רואים שהלוח הראשון מדבר על היחס בין האדם לבורא העולם, והלוח השני מדבר על היחס שבין אדם לחברו. עוד נתבונן שבכל אחד מהלוחות ישנו סדר כזה- שהקודם בסדר הוא קודם בחומרתו, והשני לו קל ממנו, וכן הלאה, מהחמור אל הקל.
נתחיל במערכת שבין אדם למקום.
הדיבר הראשון – “אנוכי ה’ אלוקיך..” הפירוש הפשוט הוא, אנוכי המקיים את כל המציאות בכל רגע ובכל זמן, היה הווה ויהיה, השליט על כל כוחות הטבע. מי שכופר בזה ואומר שאין דבר כזה, נקרא בלשון חז”ל “כופר בעיקר”. ואם נאמר בלשוננו, ענין הדיברה הזו הוא להאמין שיש אלוקים ולא לכפור בו.
הדיבר השני – “לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני...” זאת אומרת אם האדם לא כופר בעיקר, אלא רק משתף עוד כח יחד עם הבורא, ע”י כך הוא ממעט בגדולת הבורא. בדרך משל – אין שני מלכים מולכים בכתר אחד, ומי שמשתף עוד מלך, הוא מקטין את מלכותו של המלך האמיתי, אע”פ שהוא לא מבטל אותו לגמרי ומאמין שהוא קיים ולפיכך היא קלה יותר מהדיברה הראשונה - זה איך שהוא רואה את הדברים והדרך שבה הוא פועל. אבל באמת הוא עושה דבר שהוא בלתי אפשרי כפי שאמרנו, שאין אפשרות לשני מלכים בו זמנית למלוך על ממלכה אחת. אז התוצאה של המעשים שלו בשורה התחתונה היא זהה, שהיא ביטול מלכותו ח”ו אבל הפעולה שלו מצד עצמו קלה יותר.
הדיבר השלישי – “לא תשא שם ה’ אלוקיך לשוא...” לא להישבע בשם ה’ על שקר. כאן אין כפירה בעיקר, וגם לא שיתוף, אבל זה מה שנקרא חילול ה’, מלשון חלל, כשדבר מלא מתרוקן נוצר חלל. בלשון הקודש לחלל זה להוציא את הנשמה של הדבר מתוכו, ואז נשאר חלל, לכן מי שמת נקרא חלל, כי יצאה נשמתו, “כי ימצא חלל באדמה” (דברים פרק כא פס’ א). כך מי שמוציא את שם ה’ לבטלה, הוא כביכול מוציא את כבודו של הבורא מן העולם, שהרי הוא נשבע בשמו, ואימת את דבריו ע”י השבועה השקרית שלו. בכך הוא מתנהג כאילו אין בשם הזה שנשבע בו שום דבר והוא ריק, הוא חילל את השם מהתוכן שלו, ובכך חילל את העולם מהנשמה שמחייה אותו, ח”ו. ובחינה זו היא פחותה בחומרתה מן הכפירה והשיתוף. כי אינו כופר בכך שהקב”ה המציא את העולם, ואין כאן שיתוף, אבל במציאות היחס בין ה’ אל הנבראים שבתור שכאלה- נבראים, צריכים להכיר במי שברא אותם ומקיים אותם כמו להבדיל במשל קצת גס, לנתין בממלכה שלא חש לכבוד המלך במעשים ובדיבורים שלו, בהתנהגות זו אין הוא כופר במציאות המלך ולא משתף איתו מלך אחר אבל לא מכיר ב-”נשמה” של “המלך” שהיא כבוד מלכותו.
דיבר רביעי – “שמור את יום השבת לקדשו...” השבת מעידה על כך שהקב”ה ברא את העולם בששה ימים וביום השביעי שבת. ולכן אנו נחים ביום השביעי, כאות על כך. בתפילת ליל שבת אנחנו אומרים את פסוקי “ויכולו” מפרשת בראשית בעמידה ביחד והטעם הוא שכמו שעדים בבית דין מעידים בשנים ובעמידה כך ישראל בשמירתם את השבת מעידים על בריאת העולם ע”י הבורא. וכך כותבת התורה על השבת : “ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש” (שמות ל”א). העושה מלאכה בשבת מחלל את העדות על פעולותיו כבורא לעולם וזה קל מהדיברה הקודמת, כי אין כאן חילול ישיר לכבודו רק למה שמעיד עליו.
הדיבר החמישי – “כבד את אביך ואת אמך...” אע”פ שלכאורה דיברה זו שייכת לבין אדם לחבירו, היא נכתבה בלוח הראשון, והיא מסיימת אותו, וממנו ממשיכים ללוח שבין אדם לחבירו. והטעם לכך יובן ע”פ מה שאומרת הגמרא (קידושין ל:) “שלשה שותפין הן באדם, הקב”ה אביו ואמו”, הכוונה בשותפים היא לפי פשוטו- כמו שה’ מקור לעולם כך ההורים מקור לאדם ולכל אדם יש גם את ה’ כמקור כללי וגם את הוריו כמקור פרטי כשאדם מתבונן בכך שיש לו מקור הוא אמור להגיע להבנה שיש גם מקור לעולם אם ילך בסדר לוגי פשוט וישאל “מה המקור של הורי, ומה המקור של הוריהם ?” וכן על זה הדרך, במהלך כזה הוא יגיע בסופו של דבר להכרה במקורו של עולם (גם אם אינו יהודי). משום שההורים הם המקור שלנו יש לנו לנהוג כלפיהם ביחס של כבוד ומורא (כמו שכתוב הלכה למעשה בהלכות כיבוד אב ואם), כמו שאנחנו נוהגים עם הבורא ית’ כדי לא לאבד את ההכרה הזו שיש לנו מקור, ושלא יגיע מכך גם להכחיש שיש לו מקור כללי. משום כך דיברה זו נמצאת כאן בלוח של בין אדם למקום. מצד שני הדמיון הזה שבין הקב”ה להורים שם אותם במקום הכי מרומם ביחסים בין אדם לחבירו יותר מכל איש אחר, וכאן החיבור שלו עם הלוח של בין אדם לחברו, כי יש בו גם מהחלק שבין אדם למקום וגם מהחלק שבין אדם לחברו, דיברה זאת מקשרת בין שני הלוחות.
הדיבר השישי – “לא תרצח” זו הדיברה הראשונה בלוח של בין אדם לחברו, והיא החמורה ביותר בו. היא מקבילה לדיברה הראשונה שבלוח האחר (אנוכי ה’). יש כאן פגיעה בעצם מציאותו של האדם, כאילו הרוצח כופר בזכות קיומו של הנרצח ומכחיש אותה. הוא ,לפי דעתו, יכול לבטל קיום של אדם כאילו מעולם לא נוצר ובזה ישנה הקבלה בין היחס לחבירו לבין היחס לבורא בלוח הראשון. זה מצד ההקבלה. ומצד מה שדיברה זו היא המשך לקודמים, כלומר שהולכים ויורדים בחומרת המעשים והכל ביחס לבורא, יש כאן פגיעה באדם שנוצר בצלם אלקים, וזה נכון לכל אדם בעולם. יצירה של אומן, הנה בא אדם אחר ומשחית אותה לגמרי, מבטל את מה שה’ יצר, מקיים ומחייה. ובזה פוגע כביכול ביחס לבורא. לפי דרך זו יוצא שחוסר כיבוד הורים חמור יותר מלרצוח אדם. לפי מה שביארנו הדבר ברור. המזלזל בכבוד הוריו - מזלזל במקור שלו, מזלזל בשותפים של הקב”ה, ואילו ההורג הוא משחית יצירה של הקב”ה, ואין כאן יחס ישיר לקב”ה, רק פגיעה ביצירתו. ולכן הדיברה הזו נמצאת בלוח של בין אדם לחברו, שכולו פעולות לבני אדם שבדרך יותר עקיפה פוגעות בבורא. זאת אומרת אל תרצח אותו כי אתה מכחיש בזה את האמת שהבורא הוא שעשה אותו ומקיים אותו ואתה בא ומבטל את זה. ומנקודת מבט זו אכן זלזול בכבוד ההורים חמור יותר מרצח. כי המזלזל בהם פוגע יותר בכבוד שמים ובאפשרות להכיר בכבוד שמים. אז זו הדיבר הראשונה בין אדם לחבירו והיא החמורה יותר. אח”כ שאר הדיברות ממשיכות על המהלך הזה, מן החמור אל הקל.
הדיבר השביעי – “לא תנאף”, איסור לבוא על אשה נשואה. כי האשה משלימה לאיש, היא עזר כנגדו, בשר מבשרו. איש ואשה יוצרים ביחד דבר שלם, “לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו”. (בראשית ב’) האשה נבראה מצלעו של האדם, מגופו, ומפני כך אין אפשרות לאיש או לאישה להיות שלמים רק עם יהיו לאחד, וזה מתקיים ע”י קשר הנישואין. הנואף מפריד ביניהם ומכניס את עצמו לתוך החיבור שלהם, והורס את השלמות של איש ואשתו המיוחדים זה לזו. במשל, ישנו ציור שנפרש על שתי יריעות, ובא אדם ומכניס באמצע את הציור שלו. כמובן שהציור השלם נהרס. כך הנואף הוא משחית את יצירתו של ה’, שברא את האדם חסר, וברא לו את ההשלמה שלו. אמנם אין כאן ביטול גמור של האדם כמו ברצח, רק ביטול של האפשרות שלו להיות שלם. דיברה זו מקבילה לדיברה השניה של לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שפוגם בקשר הבלעדי של מלך עם נתיניו כמו שביארנו.
הדיבר השמיני – “לא תגנוב” פה אין נגיעה בעצם היצירה של האדם, רק ברכושו. הגנב לוקח לרשותו דבר שנמצא ברשות אדם אחר. כאן הוא פוגע בצורת האדם שנברא בצלם, ע”י שהוא מבטל את רשותו על חפץ מסויים, ובעצם הוא מנטרל אותו מלהיות אדם בעל מעלה, שיש לו קנין ורשות בעולם. שמו של אדם נקרא על כל מה ששלו והגנב פועל כאילו אין פה שם של אדם אחר על הרכוש הזה וכך הוא יכול, לדעתו, לתת לאותו דבר שגונב את השם שלו. הדיברה הזו מקבילה לדיברה השלישית בלוח הראשון, “לא תשא...” שהוא מחלל את שם ה’, ששמו קרוי על כל דבר בעולם, כך פה הגונב מפקיע את שמו של האדם מרשותו על קניניו, וכך הוא מכחיש את רשות האדם להתנהג בעולם כיצור בעל מעלה שיש לו קנין וסיפוח חפצים לרשותו שהרי הקנין המיוחד לבני אדם הוא תלוי בדעת, שכך ההלכה: “קטן” לא יכול להעביר חפץ ממנו לאחר באופן שנאמר שהאחר קנה ועכשיו החפץ שלו אלא החפץ נשאר בבעלות הוריו כי בגלל שאין לו דעת אינו יכול להקנות חפץ או לתת אותו למישהו מתוך בחירה. אם כך הגונב מכחיש את הצלם אלוקים של האדם שהוא בעל דעת ומחלל את הכוח המהותי ביותר שלו בתור אדם.
הדיבר התשיעי – “לא תענה ברעך עד שקר” פה כבר אין פגיעה באדם ובדברים המצטרפים אליו, אלא במקרים המגיעים לאדם. שעל פי האמת האדם הזה היה צריך להיות חף מפשע ויושב בביתו בשמחה, והוא מעיד בו שקר ומכניס אותו לבית הכלא. הוא מביא על האדם מקרה שלא אמור להגיע לו, מקרה אחר מהרצון של הבורא- שיקרה לאדם הזה אבל הוא לא נוגע בשום דבר ששייך לאדם עצמו.(כמובן שהכל ידוע בשמים, אבל זה ששיקר גרם ,במה שבחר להעיד לשקר, להיות הוא עצמו זה שיכניס את השני לכלא, ולכן הפשע הזה תלוי על ראשו) דבר זה הוא פגיעה כלפי הבורא בהנהגת האמת שהיתה אמורה להגיע לאותו מסכן וקביעת הנהגה חדשה שמקורה בשקר. דיברה זו מקבילה לדיברה “לשמור את יום השבת” שהיא עדות על פעולות הבורא בבריאת העולם ובקיומו, המחלל את השבת מעיד עדות שקר במציאות הבורא, כך המעיד עדות שקר בחברו פוגע במציאות האמיתית שלו.
הדיבר העשירי – “לא תחמוד...” כאן כבר יש מדרגה אחרת ביחס לאדם. בדיברה זו מתברר דבר גדול. מתברר שכל המסע הזה של עשרת הדיברות מדבר על האדם שחושב ורואה לא נכון, ומתוך כך עושה פעולות לא טובות, מהדיברה הראשונה של כפירה ועד לא תחמוד, הענין הוא חוסר ההבחנה במציאות האלוקית והכחשתה, הן מצד עצמה, הן מצד העולם, והן מצד האדם. פה כבר לא מדובר על מעשים או דיבורים לא טובים, הרי בני אדם לא יודעים מה שנמצא בלב חבריהם, אז לכאורה אין כאן פגיעה בשני. אבל כמו שבלוח הראשון הדיברה החמישית כבר לא מדברת על יחס ישיר לבורא אלא בבני אדם-הורים שיש להם בחינה דומה לזו של הבורא וע”י כך מגיעים לפגיעה בעצם הקשר של האדם עם הבורא , גם כאן לא מדובר על יחס ישיר לבני אדם אלא במחשבה לא טובה עליהם שהיא שורש לכל היחס אל השני. לחמוד זה לרצות שמה שיש לחברי יהיה שלי, ולו לא יהיה. ואם נתבונן נראה שאף שלא עושה כלום, זה כבר חסרון שבין אדם לחברו. ומשום שזה קשה להבחין שאני מזלזל בכבוד שמים דרך מחשבותי על רכושו של חברי, לכן הדיברה הזו היא האחרונה.
כעת מובן למה “ואהבת לרעך כמוך” זה כלל גדול בתורה. כי בעומק המצוה הזו מונח שחברך הוא בדיוק כמוך, הוא נברא של הקב”ה ומייצג את מציאותו ממש בשווה לך, ולכן אתה צריך לאהוב אותו ולהיטיב עמו כמו שאתה מטיב לעצמך, כי אין הבדל ביניכם, מצד זה שניכם יצורים נבראים ומתקיימים ע”י בורא העולם ומפני כך יש כאן כלל גדול בתורה, כמו שחז”ל אומרים שהקב”ה הסתכל בתורה ולפיה ברא את העולם. ללמד כי כל ענייני התורה , היחס שלה למציאות, הציוויים והאזהרות שבה, כולם באים ללמד על צורת הסתכלות זו, וזה מתגלה במתן תורה בעשרת הדיברות.
Komentarze