• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

כלבים של ים

September 17, 2017

 

כלבים הם הידידים הטובים של האדם. מה יש לתורה לומר על עליהם?

 

הכל התחיל בביקור קצר של ידיד יקר וחשוב.

קפה, עוגה ביתית, מה נשמע, איך מרגישים וכו’. אחר כך סיפר שבדיוק הוא חוזר מבילוי עם כלב הפינצ’ר שלו. איפה הייתם? שאלתי.

בים! ענה בחיוך מרוצה.

בים? עם הכלב? למה לקחת אותו לשם?

מה! אתה לא יודע כמה שהוא נהנה שם! רץ על החוף מאושר כמו שמעולם לא ראיתי אותו..!

הרמתי גבות בתמיה.

זה לא חוף רגיל, הסביר, זה חוף מיוחד לכלבים! יש שם אזור רחב שהמים רדודים, החול שם דק ונעים, אין סלעים ואבנים. והמון אנשים באים לשם עם הכלבים שלהם! לא שמעת על זה?

מה זאת אומרת חוף מיוחד לכלבים???

כן, ממש מיוחד לכלבים, סדרו אותו כך שיתאים להם. והמון באים לשם! אמרתי לך, בשביל הכלבים זה כיף שלא ראית מעולם!

 

 

לא הצלחתי לעצור את עצמי והתפרצתי בקול מעורב בפליאה וגיחוך - חוף ים מיוחד לכלבים!? אך מיד אחרי שהמילים יצאו כבר התאמצתי לעצור את הבאות.. ושניה אחרי זה כבר הצטערתי והתנצלתי.

מי אני שאזלזל בדבר שמישהו משקיע בו זמן וכסף..

אז סילקתי את מחשבת הזלזול, שכמעת תמיד מתברר בסוף שלא היה לה מקום באמת. (אלא שאני עוד לא הבנתי..)

אך הפליאה והתמיה נשארו בתוקפן.

אז שוב שאלתי - לקחת את הכלב לחוף ים מיוחד?!

ושוב הוא ענה, אתה לא מבין כמה שהוא נהנה! הוא משוחרר! מעולם לא ראיתי אותו כל כך שמח!

שמעתי את המילים אך לא הבנתי כלום.

לא הבנתי מה פתאום שבן אדם מבוגר ישקיע כל כך לשמח בעל חיים?! ועוד שיש המון בני אדם כאלו עד שהכינו חופים מיוחדים לכלבים...

וגם לא הבנתי מה יש לכלב להיות כל כך מאושר בים דווקא..? למה לא שדה פתוח? או כרי דשא רחבים?

שוב הרגשת הזלזול ניסתה להדחק לתוך המחשבות.. ושוב התעקשתי כנגדה שלא תכנס.. עד שהגיע מחשבה אחרת, בדיוק מהכוון ההפוך, שלא יכול להיות שזה סתם. חייב להיות פה משהו עמוק יותר מתחת לפני השטח ההזויים האלו.

ואם זו תופעה בסדר גודל כזה, כפי שתיאר לי ידידי היקר, חייב להיות פה משהו עמוק יותר מסתם כלב שעושה חיים על הים.

 

א. כלב ביום בהיר

 

עבר כבר די הרבה זמן מאז שעזבתי את המושב (ואת הכלבים שבחצר), אל הישיבה ואחר כך אל הבית שבעיר. וכלבים כבר מזמן לא חלק מהנוף שסביב. אבל כך פתאום הם חזרו שוב. אמנם לא חזרו ממש אלא רק למחשבות, על חוף ים לכלבים ועל מה שמסתתר מאחוריו.

אז איך מתחילים להבין?

 

כשיש שאלה (קושיא) בגמרא, חכם אחד מקשה על חכם אחר, לימדו אותי רבותי שצריך לעצור. לא לרוץ מיד לתירוץ שיבא בהמשך. אלא להתבונן בשאלה, לחדד אותה, לשים אותה על הלב, אפילו לצעוק אותה! ואחרי שהקושיה ברורה באמת, ועכשיו, היא גם הפכה להיות קצת הקושיה שלי - אחרי כל המאמץ הזה, אפשר להמשיך לתירוץ. כך, ה”משקל” של התירוץ וה”אור” שלו אחרים לגמרי..

אז זה, כשיש קושיא ויש תירוץ אחריה.

אבל מה עושים כשיש קושיא ולא רואים שום תירוץ אחריה? כמו בסוגיית הכלבים שנכנסתי אליה.. מה עושים במקרה כזה?

אז התשובה היא שעושים אותו הדבר! - צריך לעצור, אמנם זו לא אותה עצירה כי ממילא אין עוד תשובה בהמשך.. אבל זה לעצור מלוותר, לעצור מלשכוח, מלהמשיך הלאה ולהתעלם, לעצור לפני כל אלו ולהישאר בקושיא. להתבונן בה.. לחדד אותה.. לשים אותה על הלב.. אפילו לצעוק אותה! עד ש.... עד שיהיה ברור שהשאלה היא אמיתית.

כי אם היא אמיתית אז חייבת להיות תשובה. אי אפשר שלא תהיה. 

וזהו.

עשינו את שלנו. התאמצנו להבין שיש כאן וודאי שאלה!

“שאלה אמיתית חצי תשובה” - אמרו חכמינו.

ובאשר לחצי השני, גם לגביו לימדו אותי כלל גדול ויקר: “מי שרוצה לראות - מראים לו”. מי שרוצה לראות ולהבין באמת, מן השמים ידאגו להראות לו.

מתוך שיחה שישמע ברחוב, מסֶפר שיתגלגל לידיו, ממחשבה שפתאום תיפול לראשו, הרבה דרכים להשגחה. רק שירצה להבין באמת.

על כל פנים, בסופו של יום בהיר מצאתי את עצמי עם כלב על הלב. ושתי שאלות גדולות בלי תשובה - מה פתאום להשקיע כל כך לשמח בעל חיים?..

ומה יש לכלב להיות שמח כל כך דווקא בים?..

 

וכנראה שזה לא במקרה “כלב על הלב” כי “כלב” זה כֵ-לב,  כמו לב.

מכאן מתחיל המסע.

 

 

ב. כֵ-לב

 

הכלב הוא כמו הלב, כשמו כן הוא..

נושא עינים מעריצות לבעליו, עצוב כשהולך ושמח כשחוזר, כמו לב נאמן. מתכווץ אל עצמו, מכניס זנב לבין רגליו, משפיל ראשו ומילל בלחש כמו לב מפחד. משתולל ומקפץ נובח בקול ומושך בכל הכח להגיע.. כמו לב שרוצה. זוקף אוזניו ומיישר פניו, קופא על מקומו ומרכז מבטו.. כמו לב ששם לב. מקפץ בהתרגשות, מלקק ומתרפק כמו לב שאוהב.

כשזר מתקרב אליו יותר מדי - הוא מיד מתרעם בנביחות. כמו הלב...

וכשאויב מתקרב אל מי שהוא אוהב - הוא מיד מתלהט בכעס. כמו הלב...

 

אין שום יצור בעולם דומה לו בדבר הזה.

לא החתול ולא הסוס, לא השועל ולא הקוף. אין עוד יצור בעולם שכך ניכרים על פניו וגופו תכונות לב האדם, כמו הכלב.

כשמו, כן הוא.

 

אך יש הבדל אחד מהותי בין ה”כלב” ל”לב” - שהלב הוא נסתר, חבוי בפנימיות האדם. לא נותן שיראו אותו כל כך בקלות.. ולא ממהר לגלות עצמו כלפי חוץ, זהיר מלהתבטא.. ולעומתו, הכלב, אמנם שיש לו את תכונות הלב אך אצלו הכל חיצוני, הכל כלפי חוץ.

את התכונות הפנימיות של הלב הכלב מביע בלי שום מחסומים. לא של שׂכל ולא של היגיון, בלי שום חשבונות! ממש “לב” כמו שהוא “100% טבעי”.. מתקפל כשמפחד, מתקרב כשאוהב, מושך כשרוצה, נובח כשכועס, הכל נראה כלפי חוץ מייד. 

 

ולמה זה חשוב לדעת שהכלב הוא כמו לב וההבדל הזה שיש ביניהם?

ואיך זה קשור לשאלה של מה פתאום להתאמץ לשמח כל כך בעל חיים ולהשקיע הון עבורו בחוף מיוחד?!

 

כי יש יסוד גדול בנפש - כשיש שני דברים דומים, כמו שני בני אדם, פעולה חיצונית שאחד מהם פועל, מעוררת אצל השני גם כן את אותו הדבר.

כשמשהו מביט בפניו של תינוק קטן, כשלפתע חיוך שליו ממלא אותם, אי אפשר שהוא לא יחייך גם כנגדו!

ואיך מוציאים חיוך מילד חמוץ פנים? איך מגיעים ללבו המכווץ? פשוט מחייכים אליו חיוך גדול! כי הפעולה החיצונית מעוררת מתוכו רגש והבאה דומים.

 

 

וכיוון שהכלב הוא כ-לב, ואצלו הכל חיצוני, לכן לראות אותו שמח ומאושר יכול לעורר בתוכנו גם כן הרגשה דומה.

כי הרגשות הלב שלנו, מסתתרות ומכוסות עמוק בלבנו ובפרט בהרגשות של שמחה והתרגשות. וכשמביטים בו כך, רץ חופשי ומאושר על שפת הים עם חיוך מתוח מאזן לאוזן (ממש) ולשון משורבבת החוצה בלא טיפת חוסר נעימות אז גם בתוכנו מתעוררת הרגשה של חופש ושמחה, ובטבעיות ופשטות חיוך ממלא את פנינו, צחוק פורץ בקלות וקל להרגיש שמחים ומאושרים.

את זה הכלב (ודווקא הוא) יכול לעורר אצלנו, לא חתול ולא קוף, כי הוא כ-לב. הרי לא שמענו על אף אדם נורמאלי שייקח חתול או קוף או תוכי למקום מיחד שהשקיעו בו הון, כדי לגרום להם הנאה...

 

אז הסתלקה לה התמיה הגדולה למה שמשהו יתאמץ כל כך לשמח כלב.. כי לא באמת בעל החיים הוא העניין פה אלא האדם - הלב שלו שרוצה להרגיש.. שרוצה לשמוח. וכדי להרגיש שמחה - מוכנים להשקיע הרבה. ובאמת שזה די מובן - כי אין צורך אנושי גדול מלהרגיש טוב, להרגיש שמח.

 

בהזדמנות אחרת שאלתי שוב את אותו ידיד יקר, תגיד ת’אמת - מה הסיפור לקחת את הכלב לחוף מיוחד?..

מה אני אגיד לך - זה פשוט כיף לראות אותו ככה כל כך שמח ומאושר..

הפעם המילים היו קצת שונות...

כי לא הכלב הוא העיקר אלא הלב.

 

ג. כלב המים

 

אחרי שחשבתי שהבנתי משהו בעניין כלבים, הרגשתי נוח להמשיך הלאה ולהשאיר אותם מאחור.

אז עזבתי את חוף הכלבים ונכנסתי לים של התורה. עמוק אל תוך סוגיות סבוכות של “טומאה וטהרה” אי שם בתוך ששה סדרי משנה (ש”ס), במסכת “כלים” שבתוך סדר “טהרות”.. סגור בישיבה, רחוק מהטבע, מהירוק ומהכחול.

 

אך דווקא שם, פתאום ברגע אחד הם חזרו! קפצו אלי מתוך המילים ממש באמצע הישיבה!

 

“כֹּל שֶׁבַּיָּם טָהוֹר, חוּץ מִכֶּלֶב הַמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹרֵחַ לַיַּבָּשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא” (מסכת כלים פרק יז, משנה יג)

 

אלמלא סוגיית הכלבים שהייתי שקוע בה עד לא מזמן, סביר להניח שהייתי לומד את המשנה הזו די בפשטות ולא חושב להתעכב ולהעמיק בה. אבל עכשיו הבנתי, שכנראה שלא הבנתי הכל בסוגיית הכלבים.. כי יש עוד כלב אחד חוץ מהכלב הרגיל שכולם מכירים! יש עוד בעל חיים שנקרא “כלב”, קצת פחות מצוי ומוכר, אבל “כלב”..

“כלב המים”.

 

ואם ישאלו, מה אתה כל כך מתפלא? מי לא יודע שיש “כלב ים”? “נשיונל-גאוגרפיק” לא שמעת?...

אז התשובה פשוטה - לא הייתי מוצא אותו שם! כי אצל חוקרי  הטבע הוא לא נקרא “כלב” אלא “Seal”. ואין לא זכר ולא קשר בינו לבין ה”כלב” הרגיל והמוכר. אלא שהתורה קראה לו כלב “כלב המים”, ממש כאן בדברי רבי עקיבא, שהם המקור לשם המקובל “כלב הים”.

בתורה (לשון הקודש) לשניהם יש אותו השם. ולא שחסרות מילים בלשון הקודש.. אלא שהתורה גילתה כאן, שבין שני בעלי החיים האלו יש קשר. קשר מהותי..

 

אז עכשיו, ממש עניין אותי מה רבי עקיבא (לפני אלפיים שנה) מלמד על הכלב החדש הזה...

למדתי את משנתו: “כֹּל שֶׁבַּיָּם טָהוֹר, חוּץ מִכֶּלֶב הַמַּיִם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בוֹרֵחַ לַיַּבָּשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא”.

המשנה מדברת על “כלים”, כלים שעשו אותם מעור או עצמות של בעלי חיים שחיים בים. למשל תיק עור שעשוי מעור של כריש וכד’. ורבי עקיבא אומר ש”כל שבים טהור”, כלומר כל הכלים שהכינו מעורות בע”ח שבים - טהורים, שאם נגע בהם דבר טמא הם לא נטמאים. “חוץ מכלב המים” - שאם הכינו כלי מעורו ונגע בו דבר טמא הוא כן נטמא! ולמה? מה הוא שונה משאר בע”ח שבים? על זה אומר רבי עקיבא “מפני שהוא בורח ליבשה”. כלומר, כל שאר בעלי החיים שבים אף אחד מהם לא בורח ליבשה כשבאים לצוד אותו, חוץ מכלב הים בלבד! לכן אף על פי שחייו בים, אך באמת הוא נחשב כבעל חיים של יבשה! וזה מתגלה כשהוא במצב סכנה ובוחר לברוח ליבשה, למקומו האמיתי. לכן כלים העשויים מעורו הם כמו כלים של בעלי חיים שביבשה שכן מקבלים טומאה.

 

אז הכלב הזה הוא יצור מיוחד מאוד.. מצד אחד חיי בים ובקלות היינו מתבלבלים וחושבים שהוא כשאר חיות הים, אך תכונה אחת גלתה לנו שהוא באמת שייך לארץ.. שייך לארץ, אך כל חייו צמודים לים.

יצור מעניין הכלב הזה...

 

אחרי השיעור על כלב הים הייתי מוכרח לשמוע מה התורה מספרת על כלב היבשה, הכלב הרגיל והמוכר.

 

 

 

ד. כלב היבשה

 

אי-שם בפרשת “בא” שבספר שמות,  מצאתי אותו:

“וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁנֹוׄ...” (שמות, פרק יא פסוק ז).

מה שהיה שם ידוע, אחרי מאות שנים של שעבוד - בני ישראל יוצאים ממצרים ביד רמה.

במשך שנה שלמה שלח השם מכות מופלאות במצריים, עשרת המכות. עד שמעצמת-העל נתרסקה והושפלה לגמרי. וביום אחד בט”ו בניסן (פסח) יצאו בני ישראל ממצרים.

באותו היום נאמר “וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁנֹוׄ...”.

 

ומה לכלבים וליציאת ישראל ממצרים?

אלא שהייתה ארץ מצרים כולה ככלא אחד גדול ומבוצר. אין יוצא.  והייתה מפורסמת בכך שעבד לא ברח ממנה מעולם.

ומי היה “משמר הגבול” של מצרים, ארץ שכל סביבותיה מדברות פתוחים..? אלא שהיו אלו כלבים. כלבים, שהיו המצריים מאלפים ומכשירים בחכמה גדולה לשמירה הזו. ומלבד הכלבים האמתיים, היו גם “כלבי-זהב” שהיו מוצבים סביבות מצרים, ואותם עשו המצריים בחכמת הכישוף כדי שיהיו מתריעים בנביחות, וקולם היה הולך מקצה מצרים עד קצה.

וכשיצאו בני ישראל ממצרים דממו כל הכלבים האלו, בין האמיתיים ובין כלבי-הזהב: “וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁנֹוׄ”.

 

את העובדה שהכלב הוא שומר מוצלח כולם יודעים. שומר על הבית, שומר על החצר, שומר בכניסה למחנה..

אבל התורה גילתה שהשמירה של הכלב קשורה במיוחד ל”מצרים”.

המצריים, שהיו בקיאים בחוכמות מופלאות שעד היום נשגבות מבינתנו, בחרו דווקא בכלבים לשמור על ארצם. על מצרים.

 

ו”מצרים” כידוע היא: מיצר-ים. זה שמה וזה מהותה. להיות גבול, מייצר, ל”ים”, מלהגיע לים. ולשמירה הזו בחרו בכלבים.

 

ומה אכפת למצרים שמשהו יגיע לים?! מה יש - קצת שמש וחול?!

אלא שצריך להבין את סוד הים.

 

את הסוד הזה גילה רבי מאיר בגמרא. והוא קשור בציצית, שיש בה “פתיל תכלת”, חוט אחד צבוע תכלת ששזור בין חוטי הצמר הלבנים. ושאל רבי מאיר: “מה נשתנה תכלת מכל מיני הצבעים?” (שדווקא בו צובעים את חוטי הציצית), והשיב: “מפני שהתכלת דומה לים. וים דומה לרקיע. ורקיע דומה לכסא הכבוד. שנאמר “ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטֹהר”.

 

הכסא הוא הכסא של המלך. מלכו של עולם. ומתוך ראיית התכלת של הציצית, אפשר להגיע קרוב אל המלך. מהתכלת שבציצית אל הים ומהים לרקיע ומהרקיע לכסא הכבוד.

רבי מאיר לימד שיש כח בראיית הים - להרים את העינים ולהביט לשמים, להתקרב למלכו של עולם. לאדון הכל.

 

אמנם מצרים, היא מיצר-ים. כשמה כן היא -  כל מהותה שלא יתקרב האדם אל הים. אפילו לא יראה אותו מרחוק. כי הים מזכיר את הרקיע ויש כח בראיית הים למשוך את הלב למלכו של עולם. ואת זה מצרים לא רוצים.

כי מצרים הייתה ממלכת התאוות. ובראשה עמד פרעה מלך מצרים. שהיה ערפו קשה ולבבו רע, והעיד עליו הכתוב, שאמר: “לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי” כלומר ממני הכל! ואין מעלי אף אחד. והוא שאמר: “מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ” - אין אף אחד שיאמר לי מה לעשות! רצונות ליבו של פרעה - הם האדון, אין למעלה מהם דבר.

זה פרעה וזו מהותה של מצרים, ממלכתו.

ולהגיע עד לכך זה בכח הלב.. לכן המכות שהכה השם את פרעה באו לשבור את ליבו “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ”. ועם כל מכה היה נכנע ומודה ברשעותו. אלא שברגע שחלפה המכה ומעט רווח לו - מיד הקשה שוב את ליבו והמשיך בסירובו לשמוע בקול השם “וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’”. ואף כשכל חכמיו ויועציו קראו אליו: עד מתי תמשיך לסרב הרי כבר אבדה מצרים! עדיין בכל כחו ניסה להתלות בסיבות קלושות ולתרץ תירוצים - ובלבד שלא לקבל שיש מישהו מעליו, שיאמר לו מה לעשות.

 

על הארץ הזו ועל המלך הזה היו הכלבים שומרים..

 

זהו. מהמסע למצרים הכרתי גם את כלב היבשה.

ומכל התכונות שיש ל”כלב” בחרה התורה להזכיר אותו דווקא כשומר המובחר ביותר של מצרים.

לשמור שאף אחד לא יגיע לים..

 

ואם נשאל, למה לא לחקור על כלב היבשה אצל חוקרי הטבע..? “נשיונל-גאוגרפיק” לא מספיק טוב?!

אז התשובה פשוטה  - למרות שהיינו מוצאים אותו שם כי גם שם הוא נקרא “כלב” אבל היינו טובעים באין סוף פרטים וידיעות, מאות מחקרים, אלפי צילומים, ספרים עבי כרס, ומיטב הפרופסורים והחוקרים.. ומי מכל הנתונים האלו הוא הנקודה הפנימית והמהותית ביותר של היצור הזה שנקרא “כלב”?  

אמנם דרכה של התורה, כשמזכירה דבר מסוים ובעניין מסוים, מזכירה אותו כי הוא הנקודה הפנימית של הדבר. אפילו שהוא נראה כאחד מהרבה פרטים, ואולי אף פרט צדדי, אך דווקא בו נמצאת הנקודה הפנימית, לב הדבר.

כמו בכלב המים - שאפשר לחבר עליו ספרים מלאים בידיעות ופרטים, אך התורה בחרה לספר עליו דווקא פרט אחד מסויים - שהוא בורח ליבשה וזה מגלה שהוא בעל חיים של ארץ, אף על פי שכל חייו מן הים. כי זו הנקודה הפנימית שבו. זה סוד בריאתו בעולם.

כך גם בכלב היבשה, גם עליו היה אפשר לכתוב ספרים, אך התורה סיפרה עליו פרט אחד - שהוא השומר של מצרים, שלא יגיע אדם אל הים. כי זה סוד בריאתו בעולם...

 

 

 

ה. הכלבים ההפוכים והלב

 

בעולם יש שני בעלי חיים שנקראים “כלב”.

ולמרות ששניהם בעלי חיים של ארץ ולשניהם שם זהה אך טבעם הפוך לגמרי.

כלב הארץ, שומר שאף אחד לא יצא מהמייצר, שלא יגיע ל”ים”. שאפילו לא יראה אותו מרחוק..

ולעומתו כלב המים, אף על פי שהוא בעל חיים של ארץ - שהרי הוא בורח ליבשה, אך כל חיותו היא בים ומבלעדי הים אין לו חיים..

 

השתעשתי מעט עם שני הכלבים ההפוכים האלו עד שנזכרתי שחכמינו אמרו שהכלב הוא כ-לב! כמו הלב!

ואם יש שני כלבים - אז מי מהם הוא כמו הלב שלי?...

 

השאלה הזו הבהילה אותי מאוד..  כי חכמינו שאמרו שהכלב הוא כ-לב לא אמרו את זה כ”רעיון נחמד” ולא כ”משחק מילים”... אלא כמציאות בעולם. כך היא המציאות ובדווקא.

כי השם שיש לכל בעל חיים מגלה על מהותו, על סוד בריאתו. לכן כשאמרו שהכלב הוא כמו הלב זה לא כמשל או כדמיון, אלא זה מהותו וסיבת בריאתו.

לכן השאלה הזו היא לא סתם.

ואם יש שני בעלי חיים שנקראים כלב - אז מי מהם הוא הכלב שאליו התכוונו שהוא כמו הלב..?

הרי הם הפוכים לגמרי זה מזה... אחד שומר שלא יגיעו אל הים, והשני, הים הוא כל חייו.

 

ו. בכל לבבך...

 

רק מאוחר בלילה כשהעינים כבר נעצמו מעיפות, נתתי את הלב עוד רגע על השאלה הזו, שני כלבים ולב אחד... מי מהם הוא כמו הלב שלי?

דקה, שתים, שלוש, חשבתי על השאלה, חידדתי אותה.. שמתי אותה על הלב.. כמעט וצעקתי אותה.. כמו שלמדו אותי. המחשבות רצו, אך לא מצאו תשובה.

זהו להיום! הכרחתי את עצמי להתקדם, לקרא קריאת שמע ולישון. מחר יום חדש..

התיישבתי על המיטה והתחלתי, “יד ימין על העינים ונקבל עול מלכות שמים” (כך שרים הילדים לפני קריאת שמע על המיטה) ו...”שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד” (ובלחש:) “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, “...וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ..” בום-טרח! - ברגע אחד לא צפוי התשובה הייתה ממש לפני!

“בכל לבבך”! “בכל לבבך”! “ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך!”...

כי על הפסוק הזה שאלו חכמינו: למה “לְבָבְךָ”? הרי היה צריך לכתוב “לִבְּךָ”!

אלא שהפסוק בא ללמד משהו, בא ללמד שיש שתי לבבות לאדם! לכן כתוב לבבך ולא לבך. כך גילו חכמנו לפני יותר מאלפיים שנה.

 

שני לבבות.. והם “הלב הטוב” ו”הלב הרע”. כפי שאמר שלמה המלך ע”ה: “לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ”.

ובשני הלבבות האלו נמצאים שני היצרים שבאדם “יצר הטוב” ו”יצר הרע”.

 

אז עכשיו כבר היה ברור - יש שני כלבים בעולם, כי יש שני לבבות באדם. ושני הכלבים הם כמו הלב, כי יש שני לבבות.

לב טוב ולב רע. כלב היבשה וכלב הים.

 

להירדם כבר היה לי קשה כי עכשיו מוכרחים להבין מי שייך למי..

מי פה ה”רע” ומי ה”טוב”..

 

אלא שבשביל זה צריך להיכנס קצת אל תוך עולם הלבבות. להשאיר לרגע בחוץ את הכלבים ולהיכנס פנימה. ושם בפנים גם להכיר מקרוב את שני היצרים..

 

ז. משל אל ממלכת הלבבות

 

משל במלך אחד, שרצה לבחון את לבבות עבדיו.

חילק המלך לכל אחד מעבדיו פקעות ממינים שונים: צמר, פשטן ומשי ושלח אותם אל מעבר לים.

הנבון שבעבדים חילק את כל חלקו לשני סוגים, אחד טוב ומשובח והשני פשוט. מהחלק המובחר עשה בגדי שרים יקרים ומפוארים, שונים ומיוחדים זה מזה, לעבוד בהם לפני המלך ולשרתו, בכל זמן ובכל מקום, בכל בגד כפי מה שראוי לו. ומהחלק הפשוט תפר בגדים של אנשי העם, ומכרם מפעם לפעם לקנות בכספם אוכל וכלים כפי מה שנצרך לו למחייתו באותו מקום שנשלח אליו.

הטיפש שבעבדים עשה מכל חלקו מה שעשה העבד הנבון מהחלק הפשוט – בגדי אנשי העם, ומכרם מיד לכשנזדמן לו ומהר להנות מהכסף במאכלים טובים ומשקאות טובות ולקנות לו כלים וחפצים שונים כפי מה שחפץ ליבו.

 

משהגיע הדבר אל המלך, מצאו חן בעיניו מעשיו של העבד הנבון. הוא קרב אותו אליו והעלהו להיות מן החשובים והקרובים אל המלך.

ומעשיו של העבד הטיפש היו רעים בעיניו וגרשו והרחיקו אל השוממת שבארצותיו, אצל שאר האנשים שכעס המלך עליהם.

 

 

קצת על המשל..

כשיצאו העבדים מלפני המלך אל מעבר לים היה ליבם שווה. כי בחצר המלך אין מקום להתבלבל. קרובים אליו, מרגישים בקרבתו, אהבתו בוערת בליבם תמיד.

רק אחר המסע, אל מעבר לים, למקום שלא רואים ממנו את המלך, משהו שם יכול היה להטות את הלב. לגרום לנאמנות אל המלך להתערער.

ובאמת, דווקא במקום כזה, מעבר לים, מתחיל המבחן של הלב. מבחן הנאמנות.

 

העבד הטיפש משראה את הארץ החדשה והיפה מיד חש בלבו רצון עז להתקרב אליה, לגעת. כל כך יפה.. כל כך מעניינת.. לרגע שכך את הים שבגבו. לרגע שכח מאין בא. אך משהו בלב עורר אותו להביט אחורה, לראות את הים. משהו צבט בלב - געגוע למלך. אלא שתנועה בזווית העין שוב הסיטה את ראשו אל הארץ החדשה. ושוב הרצון העז אליה מילא את ליבו. רק כמה צעדים קדימה, קצת לטעום, קצת לגעת. אט אט הרשה להנאות הארץ החדשה לשבות את ליבו. ובשקט בשקט להסיר ממנו את זכרון הארמון וקרבת המלך ואהבתו. עד ששקע כולו בהנאות אותה ארץ שנשלך אליה. עד שדבקו רצונותיו כולם בארץ. ושוב לא הפנה מבטו אל הים.

וכשהייתה מתעוררת בו מחשבה על היום שבו ישלח המלך להשיב אליו את עבדיו, היה מסלקה ממנו. כי הרגשה חדשה קיננה בליבו.. הרגשה חדשה - שכבר לא נוח לו לחשוב על המלך, לחשוב שיש מלך אי שם, שרוצה משהו ממנו, ששלח אותו בשליחותו..

ובאמת.. הוא מעדיף להיות אדון לעצמו! אדון לרצונותיו! בלי שיש מישהו שיגיד לו מה לעשות.. אולי אפילו יום אחד יבנה לו ארמון משלו, כאן בארץ היפה הזו..

 

העבד הנבון, לעומתו, לא נתן לארץ החדשה והמופלאה לבלבל את ליבו. ומיד משהגיע לחוף הירוק והפורח - סיבב את ראשו והביט אל הים. ושם במרחק הדביק רצונו. וחרט על ליבו שאין הריחוק הזה אלא זמני. והנה עוד מאט והמלך ישיב אותנו אל חצרותיו קרוב אליו, אליו ממש... רק אז הסתובב חזרה אל הארץ החדשה. ובכל מעשיו בה, כיוון את ליבו לתכלית הזו, לכשיגיע הריחוק לקיצו. ותמיד, בליבו הנאמן, מביט למרחק ורוצה למלך. וליבו אליו תמיד, מצפה לו בכל לבבו.

 

במה נשתנו כל כך שני העבדים זה מזה?

כי יש שני יצרים בלב. שני כוחות רוחניים שפועלים להטותו. זה לכאן וזה לכאן. בשני כוונים הפוכים.

היצר הטוב מטה את הלב לשמים. מושך אותו לאדון הכל. יש בו כח לעורר בלבבות העבדים משהו מזכרון הארמון, מקרבת המלך ואהבתו. על אף המרחק.

“הים הגדול” לא מרתיע את היצר הטוב בעבודתו, למרות שהוא גדול כל כך ונראה שמפריד בין העבדים לאדונם. ולא רק שהים לא מרתיע את היצר הטוב, אלא שדווקא בו הוא משתמש לקיים את שליחותו, שאליו הוא מושך את לבבות העבדים תמיד, כל הזמן. להדביק ליבם אל הים. כי הים מזכיר את האדון, האדון ששלח את עבדיו אל מעבר אליו. כי הוא דומה לרקיע. והרקיע לכסא הכבוד. הכסא של המלך.

זה סוד הים.

אך לעומתו עומד היצר הרע. ופועל בכח הפוך ממנו. מטה את הלב בהפך משם. עמל ויגע להרחיק ולהסיר את הלב מהאדון. לטשטש ולבלבל את זכרון הארמון, את קרבת המלך ואהבתו. למשוך את הלב אל החומר, אל הארץ החדשה, הקרובה ומלאת הריגושים, מעורר בו תמיד תאוות חדשות, וצעד אחר צעד בשקט ובמתנות מוליך אותו הרחק מן הים, קושר אותו בארץ, מביאו עד למקום שומם, כל כך שומם ורחוק עד שכל מה שרואה הלב הם רק רצונותיו שלו...



 

אנחנו לא נולדנו בארמון המלך ושולחנו ממנו. אלא נולדנו “מעבר לים”.

זכרון הארמון וקרבת המלך ואהבתו לא מורגשות כך סתם בליבנו. אז אם כן איזה סיכוי יש לנו בכלל להגיע לארמון? להתקרב אל המלך? הרי הארץ שנולדנו בה מושכת כל כך...

אלא שהמלך יודע הכל. ודאג לנו לכל צרכינו במסע. וכנגד היצר הרע שנועד לנסותנו נתן בנו יצר טוב. כח רוחני שיכול למשוך אותנו לאדון הכל. על ידי החומר של העולם ממש. התכלת והים.

ושני היצרים האלו מטים את הלב זה לכאן וזה לכאן במלחמה תמידית, פעמים שקטה ופעמים סוערת. וליבו של אדם מסור בידו - לבחור.

 

 

מרקו...

הים הגדול, שלא רואים את סופו, לא הזיז במאומה את ליבו של מרקו, מאמא.

הוא היה יורד לחוף ומביט למרחק. כי אמו שלו שם במרחקים, והלב, הוא רוצה לאמא.

גם כנגד מרקו היה ים. ואמא שלו הייתה רחוקה, רחוקה מאוד, מעבר לים. אך מרקו לא כעס על הים.. אפילו שהוא היה פרוס מאופק לאופק בינו לבין אמא. ולא רק שלא כעס עליו, כי הוא הבין שכך העולם, אלא שדווקא אליו הוא הלך. להביט בו למרחק. דווקא המבט בו מלא אותו תקווה. כי הוא הזכיר לו את אמא.

כך מרגיש לב נאמן - גם במרחק הוא משתמש להתקרב..

עמוק בלב, הלב יודע שהממלכה האמיתית היא מעבר לגבולות העולם. מעבר לחומר. לכן אין בכל העולם, כח חזק יותר מאשר לב נאמן. מלב שדבק ביצר הטוב. כי כל מרחבי העולם האדירים והמאיימים הרי הם כאין ואפס בעיניו, והוא אוחז אותם כחומר להדביק בו את הארץ לשמים.  את הלב לאדונו. כאילו אין שום ים אדיר ביניהם.

 

זה הסוד בהשתוקקות שיש בלב אל הים, אל האין סוף, שבאמת, בפנימיות הכי עמוקה שלה היא ההשתוקקות לאדון.

 

ח. לא כל הכלבים שווים...

 

זהו.. הצצנו פנימה אל ממלכת הלבבות והכרנו את היצרים. אז אפשר כבר לחזור לכלבים שהשארנו בחוץ.. כלב היבשה וכלב המים. שני הכלבים שיש בעולם, שהם כנגד שני היצרים שבלב האדם.

ועכשיו זה מאוד ברור למה שני הכלבים האלו הפוכים כל כך בקשר שלהם אל הים. כי יש כח בים למשוך את הלב אל המלך. אל אדון הכל.

לכן כלב המים, שכל חיותו מהים ובו הוא דבק תמיד, הוא ממש כיצר הטוב שמושך את הלב אל הים. אל הרקיע. אל כסא הכבוד.

וכנגדו כלב היבשה - שומר הגבול של מצרים, שלא יתקרב אדם אל הים, הוא ממש כיצר הרע, שמושך את לב האדם אל החומר, אל עומק הארץ, הרחק מן הים. שרק לא יעלה על ליבו להתקרב לשמים.

כמצרים, שלא מוכנים לקבל אדון עליהם. אף אחד לא יאמר למלך מצרים מה לעשות..

 

כל היום הייתי מאושר בהבנה הזו על שני לבבות ושני כלבים, שהאירה לי את היום! עד שנגמר היום. והחושך חזר לעטוף את העולם. ואז משהו התחיל להציק לי בבטן.. משהו בהבנה המופלאה הזו על שני לבבות ושני כלבים..

 

נתתי אליה את הלב, מה מפריע שם..?

היא החזירה אותי אל המושב, כשהייתי ילד. הזכירה לי את הכלב שתמיד היה לנו בחצר. את קפיצות ההתלהבות שלו וההתרגשות שלו עד כדי בכי (יללות..) ברגע שהיה מזהה אותי חוזר בשביל מהלימודים, כל בוקר.. בטיולים הארוכים שהיינו עושים ביערות ירושלים, תמיד הלך לידי, גם כששחררתי אותו מהשרשרת לא היה מתרחק יותר מדי וכל רגע היה מביט לראות שאני קרוב, כל רגע היה חוזר ומקשקש בזנבו מלקק ושמח, מראה כמה שהוא אוהב, בלא חשבונות. כמו לב שאוהב.

לחשוב שהיצור הזה נחשב כ”רע”.. לומר שהוא כנגד יצר הרע?! זה לא מסתדר.. לא מתיישב על הלב.. וזה הציק בבטן.

אז מה לא הבנתי...

ממחשבה למחשבה נזכרתי בחבר ילדות. הוא לעומתי, לא יכל לסבול כלבים. ולמרות שגם הוא גדל במושב אך פחד מהם פחד אימים. אפילו לצאת מהבית באמצע היום לא היה מעיז אלא אם כן מישהו היה מלווה אותו..

אז נכון שלא כל הכלבים טובים ונחמדים.. ויש גם כלבים משוטטים  שאין להם בעלים ומהם באמת צריך להיזהר! גם במושב..

אלא אם כן, מי שעומד מולם מרגיש בטוח בעצמו, כי כלבים מסוגלים להתנפל ולנשוך כשהם מרגישים שמפחדים מהם, ואם הם מרגישים שמי שלפניהם בטוח בעצמו, מרגיש כ”אדון” הם לא יעיזו להתקרב.. אולי רק לנבוח מרחוק..

כשהיינו ילדים תמיד היינו אומרים - כלב מסוכן רק אם הוא מרגיש שמפחדים ממנו!

  

אז הבנתי - לא כל הכלבים שווים. והכלב המשוטט שאין לו בעלים הוא בהחלט כלב רע, כל כך רע שאפילו שהוא רק מנמנם בצד הדרך זו סכנה לעבור לידו, מי יודע למה הוא מסוגל פתאום...

ולעומתו, כלב הבית, הכלב המאולף - הוא כלב טוב, כל כך טוב עד שמוסרים בידיו חיים של בני אדם עיוורים, להוליך אותם אף בין כבישים סואנים. ולא פעם שכלב כזה מסר את נפשו להציל את בעליו מסכנה.

 

נרגעתי קצת. כלב היבשה הוא לא לגמרי רע. וזה תלוי, אם הוא מאולף ויש לו בעלים או שהוא משוטט ללא בעלים.

 

 

מעניין.. הרהרתי.. אם הכלב הרע שמשוטט ללא בעלים מרגיש רע?..

או אולי טוב לו?..

מצד אחד זה נראה שנחמד לו ככה לרוץ ממקום למקום בחבורת הכלבים המשוטטים, בלי רצועה, בלי לחכות לבעליו שיביא לו אוכל.. נראה שכיף לו כך!..

אמנם.. מעולם לא ראיתי כלב כזה - מקפץ בהתרגשות ומקשקש בזנבו, בחיוך מתוח מאוזן לאוזן ומאושר כל כך, כפי שראיתי כלב מאולף ליד בעליו...

 

 ט. “נבוכים הם בארץ...”

 

כשהתעוררתי מזכרונות המושב, מכלב הבית ומכלבי הרחוב, שוב נזכרתי שכלב הוא כמו לב! ושלמדתי כבר שיש שני לבבות באדם ושני כלבים בעולם, כלב המים כנגד היצר הטוב וכלב היבשה כנגד היצר הרע.

אלא שעכשיו זה כבר בכלל לא ברור...

כי ה”כלב הרע” הוא לא כל כך רע! כלומר זה תלוי - אם הוא משוטט חסר בעלים אז הוא רע, אבל אם יש לו בעלים טובים שאילפו אותו הוא יכול להיות טוב, ממש טוב..

אז זה כבר לא מתאים - כי היצר הרע הוא “רע”, וכלב היבשה - זה תלוי...

 

כשהבנתי שזה לא מסתדר התחיל הלב להתבלבל.. ו”לנבוח”:

“אז אולי הכל טעות! הרי זה לא מתאים - “כלב היבשה” לא דומה ל”יצר הרע”!  ואם הכלבים פה הם באמת ללמד אותנו על הלב ולא סתם “כרעיון מקורי” אז זה חייב להיות אמיתי עד הסוף! לא רק איפה שמסתדר.. צריך שהכל יהיה ברור!” - כך טען הלב וכמעט שקרע את הדפים...

אז הזעקתי את אדון שכל לרסן את הלב ולהדק את הרצועה.. ומיד הוא הופיע וקרא בתוקף:

“שב בשקט לב! תרגע!.. וכי אתה המצאת את כל זה שאתה רוצה להשליך כך הכל!”

הלב התכווץ קצת ואדון שכל המשיך בקולו החזק:

“הרי זו התורה שגילתה לך את הדברים האלו! ממנה למדת הכל והיא כולה אמת! אם מַשהו לא מסתדר לך זה לא בגלל התורה - זה בגלל שאתה לא מבין! בך חסר! אולי לא התאמצת מספיק להבין...”

שקט הסתרר.

 

הבטתי באדון שכל, ובלב שרבץ לרגליו. שניהם שתקו. שניהם נראו נבוכים.

כי הכל נראה מבולבל. לא מצליחים להבין.

אז אמרתי להם: “אם כן ידידי, בואו נרים עיניים למעלה - למלכנו! בואו נתפלל!..

 

“אבא.. אתה נתת לי תורה שכתוב בה על שני כלבים הפוכים שבראת בעולמך. וציווית בה “בכל לבבך”. וגילית שיש שתי לבבות לאדם.

ולכלב קראת “כלב” וגילית שהוא כ-לב. ואחרי כל זה גם דאגת שאגדל במושב, עם כלבים בחצר ואכיר את טבעם.

אבל אני לא מבין אבא!..

ואני רוצה להבין.. להבין באמת..”

 

י. “וְאָהַבְתָּ”

 

הבוקר הגיע ואיתו זמן קריאת שמע. של שחרית.

 

מתעטפים בטלית שיש בה ארבע ציציות שרומזות לארבע רוחות הארץ. וה”ציצית” רומזת לרצון המלך, כי יש בה שמונה חוטים ועוד חמישה קשרים שזה 13, והגימטריה של “ציצית” היא 600, ויחד זה 613 - תרי”ג המצוות, שהן רצונו של המלך מעמו, מעבדיו..

ואוספים את חוטי הציצית ביד ומניחים אותם כנגד הלב, כדי לשים את רצון המלך על ליבנו.

ובכל ציצית יש חוט של תכלת שדומה לים. ים שדומה לרקיע. רקיע שדומה לכסא הכבוד. גם אותו שמים על הלב, כדי שהלב יהיה לשמים. כי אם עושים את מצוות המלך אך הלב לא לשמים, אז לא זה רצון המלך באמת.

אחרי הטלית - תפילין של יד. כתוב בהם “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” ומניחים אותם על זרוע שמאל כנגד הלב, להזכיר ללב את האדון. “תהיה עבד נאמן” אמרתי לו וקשרתי את הרצועה חזק חזק.

עכשיו תפילין של ראש, כנגד השכל. “גם אתה אדון שכל, גם אתה תהיה עבד נאמן!”.

עכשיו אחרי ציצית ותפילין אפשר להרגיש קצת כמו עבד. עבד נאמן לפני המלך. אומרים “פסוקי דזמרה”, קוראים קריאת שמע ומתפללים. יום חדש מתחיל.

 

אחרי התפילה כבר הכל היה נראה אחרת. כי בזמן קריאת שמע מילה אחת האירה לי במיוחד “ואהבת”. “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך...”

ה’ רוצה שנאהב אותו בשתי הלבבות...

 

לאהוב עם “לב טוב” אני מבין, אבל עם הרע?! איך רע יכול לאהוב...

עם השאלה הזו קרן אור קטנה בצבצה. ופתח קטן של תשובה נפתח - הרי השם ציווה לאהוב אותו עם הלב הרע - אז אולי הלב הזה לא כל כך רע כמו שחשבתי.. כי גם איתו אפשר לאהוב..

 

החזקתי את המחשבה הקטנה הזו חזק שלא תברח ורצתי איתה לישיבה. עדיין עם החליפה ותיק התפילין על הכתף, שלפתי את הגמרא והתחלתי לדפדף, מה גילו חכמנו על לאהוב את השם עם שני הלבבות.

עד שמצאתי. הגמרא מביאה פסוק: “אַתָּה הוּא ה’ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם: וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ...”,  כתוב “לבבו” ולא “לבו”, כי ליבו של אברהם אבינו היה כולו נאמן לשם - גם הלב הטוב וגם הלב הרע - “וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ”.

ועל הפסוק הזה אומרת הגמרא: “אברהם אבינו עשה יצר הרע טוב” - באהבתו להשם החזיר את היצר הרע שלו למוטב, עד שגם היצר הרע היה נאמן לפני השם! בגודל אהבתו אל השם הפך את הרע לטוב.

לא לחינם קרא לו השם “אברהם אוהבי”.

 

עכשיו יכולתי להניח את התיק ולהוריד את החליפה.

“השם שמע את תפילותינו..” לחשתי לאדון שכל וללב שקרנו מאושר. באמת גם היצר הרע הוא לא לגמרי רע.  אפילו יכול להפוך להיות ממש טוב! להיות גם הוא נאמן לשם. ממש כמו אותו כלב בית הנאמן לאדוניו.

כי יש כח ביד האדון שלו, האדם, לעשות אותו טוב כפי שאבהרם אבינו “עשה יצר הרע טוב”.

 

אז אם הלב הרע הוא רע - זה תלוי.. אם הבעלים שלו משחרר אותו ונותן לו לשוטט לבד כאילו שאין לו בעלים - אז הוא רע. כל כך רע עד שמושך ולוקח את בעליו למקום רחוק ושומם, רחוק כל כך, עד שכל רצונותיו של האדם דבוקים בארץ. אבל אם הבעלים שלו לוקח את הרצועה לידיים ומתנהג כמו ש”אדון” מתנהג - אז הוא יכול לעשות אותו טוב. כל כך טוב עד שבזכותו האהבה יכולה להיות שלימה.. עד שבזכותו יכול בעליו לקיים “ואהבת..בכל לבבך”.

בתנאי כמובן שהאדון הוא טוב, כאברהם אבינו שהדביק עצמו תמיד ביצר הטוב ועמד בכל ניסיונותיו. לכזה אדון יש כח להפוך את הרע לטוב.

 

 

לאהוב עם היצר הרע זה לקחת את הכוחות האדירים שלו ולהדביק אותם אל הים.. אל התכלית שרומז לה התכלת.

אל השם.

זה לקחת את המשיכה לארץ - את היופי, את האכילה והמנוחה, הבגדים וכל שאר הנאות הארץ הזו - ולכוון אותם אל המלך. כאותו עבד נאמן, שמתלבש כעבד של מלך ואוכל ונח כדי לעבוד את מלכו בכל כוחו.. וכל ענייניו ומעשיו מכוון לתכלית הזו.

וכשאדם עושה כן וממדביק עצמו ביצר הטוב שמושך לשם בטבעו ומשעבד את היצר הרע שמושך הפוך - עד שדרכו מרוצה לפני השם, אז גם היצר הרע שמח.. כי באמת לזה הוא נברא.. הרי גם היצר הרע הוא מעשה ידיו של השם.. גם הוא עושה את שליחותו - לנסות את האדם, לכן אחרי שהאדם עומד בניסיון גם הוא שמח שהרי זה רצון השם וגם הוא רוצה לעשות רצון בוראו.. גם עיניו שלו נשואות לבעליו - בורא עולם.

וכמוהו, הכלב שכנגדו - כלב היבשה, כשבעליו לוקח אותו לשפת הים (דווקא) למקום שדומה לרקיע, שמזכיר את כסא הכבוד, אז הוא שמח כלב היבשה, שמח יותר מכל מקום על פני האדמה.

 

 

“אתה לא מבין!” אמר לי אותו ידיד יקר, כשחזר מחוף הכלבים, “אתה לא מבין כמה שהוא נהנה! הוא משוחרר! מעולם לא ראיתי אותו כל כך שמח!”...

 

עכשיו אני מבין שיש משהו עמוק מאוד בשמחה הזו של כלב היבשה על שפת הים.

כי אפשר לטעום בה משהו שהוא כמעט מעבר לעולם הזה.

לטעום בה משהו מהשמחה האמיתית שיש ללב נאמן כשהוא קרוב למלך שלו. לאדון.

אז, דווקא אז, הוא מרגיש חופשי ומאושר. שמח באמת.

 

 

כשנגמר היום והחושך חזר לעולם נזכרתי בכלבי מצרים הרעים.

קצת ריחמתי עליהם.. מה הם בכלל אשמים שהיו להם בעלים רעים כאלו שאילפו אותם לשמור על מצרים.. ממש צער בעלי חיים!

כך חשבתי, עד שמצאתי פסוק נוסף: “וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ” (שמות כב, ל).

הפסוק הזה מוזר מאוד! כי, לא לאכול טרפה (בעל חיים מת) - וודאי שהתורה צריכה לכתוב וללמד, אבל למה לתת אותה דווקא לכלב?! הרי אפשר למכור אותה לגוי שמותר לו לאכול אותה ולהרוויח כסף!

אלא שחכמינו גילו שמה שכתוב: “לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ” זה בגלל שמגיע לו! זה השכר שלו..

ועל מה? על כך ששתק כשבני ישראל יצאו ממצרים. וכך כתב רש”י: “...מה תלמוד לומר “לכלב”? לִמדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”, אמר הקב”ה: תנו לו שכרו”.

שתי הפעמים האלו, שמוזכר הכלב בתורה, קשורות זו בזו. בגלל ש”לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁנֹוׄ” זכה ל”לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ”.

אז מסתבר שכלבי מצרים לא היו רעים כל כך בסופו של דבר.. הרי הם שתקו ואפילו קבלו על זה פרס!

אבל איך זה קרה בכלל? מה פתאום שכלבים שאילפו אותם להיות תכלית הרוע - לשמור שלא יתקרב אדם אל הים,  התהפכו להיות כנועים וטובים עד שמגיע להם פרס...?

איזה כח הכניע את כלבי מצרים לשתוק?!

אלא שכמה שורות קודם לכן, גילתה התורה מה היה שם באותו רגע ששתקו כלבי מצרים:

“...כֹּה אָמַר ה’ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ...” (שמות יא, ה-ז).

באותו הלילה קרה דבר שלא קרה בכל שאר מכות מצרים, כי תשע המכות הקודמות היו על ידי מלאך, ואת מכת בכורות הכה השם לבדו, כמו שכתוב באגדה של פסח: “וַיּוֹצִיאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם. לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ. וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף. וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר. וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה. וְהִכֵּיתִי כָּל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה. וּבְכָל- אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים. אֲנִי ה’... אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר”.

באותו לילה גילה השם את מלכותו בתוך ארץ מצרים. ואמנם שהעינים לא ראו אך הלבבות הרגישו וידעו.

גם כלבי מצרים הרגישו. הרגישו שהאדון האמיתי קרוב, קרוב ממש.

ואז, כולם משתתקים ודוממים, גם הרע ביותר. וכורעים ומשתחווים לאדון הכל.

כי יש זמן בעולם, שהנסתר מתגלה. ושם, כולם כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה.

ואמר דוד המלך ע”ה: “בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה’ עֹשֵׂנוּ” (תהילים צה).

 

 

פעם היו בעולם מלכים ונתינים והיו אדונים ועבדים. הנתינים היו אוהבים את מלכם, כנועים ומסורים אליו בכל ליבם עד כלות.. גם העבדים היו נושאים עינים מעריצות לאדוניהם מצפים שרק יביט בהם שרק יבקש מהם דבר לעשות בעבורו.. וזה היה כל רצונם. גם הבנים היו מעריצים את אביהם, אוהבים אותו בכל ליבם כנועים אליו, מתבישים מלפניו ומאושרים לקראתו.

לכן פעם, כשהלב היה רוצה לשוב, לשוב לאדונו, לאדון הכל, היה לו קל. כי היו לו הרבה דוגמאות והרבה משלים ללמוד מהם. הוא היה יכול להציץ אל תוך ארמון (אמיתי) ולהביט בעבד המלך הנאמן, בהבאת פניו, בתנועות גופו, בעיניו – ומהמראה הזה ללמוד אהבה.. לתת משל אל הלב. כי הלב צריך משלים, צריך להרגיש.

היום המציאות שונה. חכמנו (בגמרא) אומרים שעִם הדורות שחולפים “הלבבות מתמעטים”. כמעט ואין היום בעולם אדם שיהיה ליבו כנוע באהבה למשהו חשוב וגדול ממנו. כנוע ממש, שכל ליבו מסור אליו באהבתו. אפילו הבנים כלפי אבותיהם - זה לא מה שהיה פעם. כי הלבבות התמעטו, התמעטו מאוד.

כמעט ולא נשאר ללב ממי ללמוד. אין לו לא דוגמא ולא משל. לא של מלך, לא של אדון ולא של אב.. 

נראה, שלבבות בני האדם נותרו כיתומים.

אלא שבורא עולם לא השאיר את עולמו שומם.. וברא בו כלב..

ובכלב הזה יש סוד גדול, דבר גדול ללמוד ממנו. כי הוא כמו הלב, הלב שלנו. ואת הסוד הזה אפשר ללמוד כשרואים אותו, את הכלב הטוב, מביט בבעליו, העינים שלו שנשואות בהערצה, פניו השלוות והשקטות נסוכות הבטחון, הגוף הכנוע והרפה שרובץ תחת רגליו..

המראה הזה הוא מהגדולים והמופלאים שבמראות העולם.

כי אפשר לראות ולהרגיש בו משהו מהייקר והטוב של העולם.

משהו מההרגשה השלמה והפשוטה של לב כנוע באהבה לאדוניו.

משהו מהאמת והתכלית של הכל.

 

לרצות להיות עבד?!

 

 

ואם ישאלו, להיות עבד?! מי בכלל רוצה להיות עבד?!

הרי “עבד” זה משהו מושפל, בתחתית החברה, רצונותיו ושאיפותיו מדוכאים, חסר אישיות ואופי, מנוטל מהגשמה עצמית, מביטוי אישי וכו’ וכו’ בקיצור - כל מה שאדם לא רוצה להיות! אז לרצות להיות עבד?!

אלא שבכזה עבד גם השם לא חפץ.

הרי אחת הברכות שמברכים בכל בוקר היא “ברוך...שלא עשני עבד”.

ואם בכל זאת הגיע אדם לחרפת רעב וחוסר כל, עד שנוח לו למכור את עצמו להיות עבד למשהו, כך שלפחות יהיה לו מקום לישון ואוכל לאכול.. (כפי שהיה נהוג בעולם פעם), גם במקרה כזה לא התירה התורה לאדם להיות לעבד יותר משש שנים “כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם”.

ואם אותו עבד מתעקש להמשיך להיות עבד יותר משש שנים “וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי” אז חייבה התורה לעשות לו סימן לביזיון באזנו..  ואמר עליו השם: אוזן ששמעה בהר סיני “לי בני ישראל עבדים” והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע, כלומר יֵעשה לו סימן של בזיון על שבחר להיות “עבד”. (וגם אז לא יותר מחמישים שנה..).

אז לא רק בעינינו זה שפל ובזוי להיות עבד, גם בעיני השם זה כך..

אלא שיש עבד אחר. ואמנם שגם הוא נקרא “עבד” אבל הוא הפוך לגמרי מכל מה שתואר...

 

“וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ.. וַיַּרְאֵהוּ ה’ אֶת כָּל הָאָרֶץ.. עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן..  וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה..   וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה’ בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה’.. וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.  וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם.. וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים”.

ובמקום אחר נאמר: “עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּו...” (במדבר לא).

משה עבד השם.

 

גם משה רבנו ע”ה נקרא “עבד”. כי את כל רצונותיו שיעבד למישהו אחר. לרצון השם. כל חייו היו לדעת את רצון השם וללמדו לישראל. בכח העבדות הזו זכה ל”בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא”, ול”פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּו”.

 

משה רבנו לא רק שלא היה נראה כ”עבד” כי הייתה קומתו (הפיזית) גבוה מכל אדם והיה כחו (הפיזי) גדול משאר בני אדם, אלא גם “במעלות האדם” הגיע ל”פסגת האנושות”, למעָלה שלא הגיע אליה אדם מלבדו, בכח היותו “עבד” השם.

 

כך כתב עליו הרמב”ם: “...והוא היה הנבחר מכל מין האדם, אשר השיג מידיעת השם יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא. וכי הוא (משה רבנו) עליו השלום הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית ונכלל במעלת המלאכים, לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו ולא מנעו מונע גופני ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט, ונתבטלו ממנו הכחות הדמיונות והחושיות והשגותיו ונבדל כחו המתעורר המשתוקק ונשאר שכל בלבד ועל העניין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם השם יתברך בלא אמצעיות מן המאכים”.

 

ולאן יכולה להביא רוממות כזו את האדם? אולי לגאווה והתנשאות..? אלא שכבר העיד עליו הכתוב: “וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”.  אלא למה? - לשמחה.

שמחה פשוטה שאין כדוגמתה בעולם כולו.. שמחה של שלמות. של אמת, של קרבה ודבקות במלך.

“ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו”.

 

אז יש שני עבדים בעולם. שניהם נקראים “עבד” אבל הם הפוכים לגמרי זה מזה.

אחד שפל וירוד עד שראוי לאות של בזיון על שבחר לחיות כך את חייו.  והשני  בפסגת מעלת האנושות שאין למעלה ממנה..

הכל תלוי מי האדון.

 

 

“אחרית מראשית”

 

אז זהו. סוף סוף הרגשתי שהבנתי משהו בסוגיית הלבבות (והכלבים..).

אז חשבתי להמשיך ללמוד גמרא בשקט... אלא שלא עבר הרבה זמן ושיחת ה”חברותא” שישבו בספסל שליד משכה את אזני...

“ואו איזה גמרא מדהימה! אתה חייב לשמוע! - כתוב כאן שכנגד כל בעל חיים יש מין של עץ!.. זה נקבע לפי זמן העיבור שלהם! הנה תראה: תרנגולת - מזמן שהיא מתעברת עד שהביצה שלמה עוברים 21 יום, וכנגדה באילנות - עץ לוז! שמשמוציא פרח עד שהפרי מוכן עוברים 21 יום. והחתול - מזמן העיבור עד שהולד שלם עוברים 52 יום וכנגדה באילנות - תות! והכלב... כששמעתי את זה דרכתי אוזני והקשבתו בשיא הריכוז... והכלב -  מזמן העיבור עד שהולד שלם עוברים 50 יום וכנגדו באילנות - תאנה!

 

זהו, אחרי המילים האלו המחשבות כבר פרחו...

מכל מיני האילנות יש עץ אחד שהוא כנגד הכלב! כך ברא הקב”ה את עולמו. זה ממש מענין!

אך מיד אחרי שהמחשבה ירדה לארץ התחילו התמיהות..

תאנה?! מה לתאנה ולכלב?! לא שהיה לי ברור מה לתרנגולת ולעץ לוז אבל שוב הוקפצתי לסוגיית הכלבים וכרגע זה מה שהטריד אותי.

ובכלל - הרי יש שני כלבים והם כנגד שני לבבות - טוב ורע, ומה לתאנה ולכל זה?! בסך הכל היא עץ פרי די חביב, נותנת פרות סגלגלים ומתוקים, רק שצריך להזהר מתולעים..

אז שוב יצאתי לחפש. לא בגן הבוטני כמובן אלא בתורה.

ודי מהר מצאתי, ממש בהתחלה:

“ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת” (בראשית ג,ז).

וכותב רש”י: “עלה תאנה, הוא העץ שאכלו ממנו (אדם וחוה). בדבר שנתקלקלו בו נתקנו”.

העץ הזה הוא עץ הדעת! והיה אסור לאדם וחוה לאכול ממנו.. אך עברו על הציווי, אכלו ונתקללו. ומהעלים של אותו עץ עשו להם אחר כך חגורות להתכסות בהן. זה מה שכתב רש”י “בדבר שנתקלקלו בו נתקנו”.

טוב, אבל מה לזה ולסוגיית הכלבים?

דפדפתי אחורה בחומש. מה זה העץ הזה בכלל?..

“ויצו ה’ אלוקים על-האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו” (בראשית ב,טז-יז).

“עץ הדעת טוב ורע” כך נקרא העץ הזה! ומיהו באמת? את זה גילה רש”י אחר כך - התאנה.

אז התאנה היא עץ הדעת טוב ורע.

והיא כנגד הכלב. הכלב שהוא כנגד הלב. הלב שצריך לים. הים שרומז לרקיע. והרקיע שדומה לכסא הכבוד.

הכל כדי שנבין..

 

אז אחרי שהמחשבות חזרו שוב לארץ, דבר אחד היה לי ברור, כדי להבין באמת צריך לחזור לבראשית.

 

“אבא...