• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

הנאות קטנות של החיים

 

הנאות קטנות - למה הייתי צריך להגיע עד סין כדי ללמוד את סוד ההנאות הקטנות של החיים?

 

קראו לו דאן-דאן, פגשתי אותו בגסטהאוס בשיאן, עוד עיר של כמה מיליונים פה בצפון-מרכז סין. הוא בא מעיירת הספר שלו במיוחד,  לעשות השלמות למבחני הסיום באוניברסיטה, שנשארו לו מהתקופה שהוא היה סטודנט כאן. הוא שאל אותי איך קוראים לי, “אור”. “אוֹ”. “לא, אור”. “אהההה אוֹ “. “לא! אור! תוסיף R בסוף”. “אוֹ”. “מה אתה לא יכול להוסיף R בסוף?” “אני אנסה, רגע... אוֹ”, “מה אתה באמת לא יכול להגיד אור”? “לא, אין את זה בסינית, ואם אין את זה בסינית אי אפשר להגיד את זה. יש רק אֵר אבל כמו שלך אוֹ עם R בסוף אין לנו, אני באמת מצטער”. טוב, אז תקרא לי “אוֹ”. “אוֹ, אוקיי, שם יפה. אז מאיפה אתה?” “אני מישראל”. “מה באמת? מהארץ של היהודים, איזה יופי. אתה פעם ראשונה כאן בשיאן?”, הנהנתי לו בחיוב. “אם כך אני צריך לעשות לך פה סיבוב בעיר, תראה עד כמה העיר הזו יפה ונפלאה, יש לי מחר מבחן על הבוקר, אבל אחרי זה אני אקרא לכמה חברים שלמדו איתי, ובצהריים נצא להסתובב בעיר, יהיה ממש כיף, אם תרצה לבוא כמובן. אבל בינתיים בוא נלך לישון”.

 

 

למחרת בצהריים, נפגשנו איפה שקבענו, בתחנת האוטובוס בדרום העיר. לא רחוק מפגודת אווז הבר הלבן הענק שנמצאת שם, שבה מפורסמת העיר, בנוסף על החומה העתיקה שנשארה מימי הזוהר של העיר שהיתה הבירה של שושלת טאנג, לפני יותר מאלף שנה. הוא הביא איתו עוד כמה חברים מהכיתה שהתלהבו שהגיע מישהו מישראל, ורצו גם לצאת להסתובב. דאן דאן בא והכריז, “היום כולנו נצא לשחק”. שאלתי את חבר שלו מה הוא רוצה, איזה משחק בדיוק? “לא” הוא אמר וצחק. “אצלנו בסין שהולכים החברים והמשפחה ביחד בחוץ להנות אנחנו קוראים לזה לשחק, זה אותו צורת פועל של לשחק קלפים ולשחק כדורגל, אבל שאומרים שהולכים לשחק, הכוונה שהולכים להנות”. אה יופי, סימן שהולך להיות כיף.

 

הגענו לפגודות הגדולות של דרום העיר, פתאום כל החבורה הסינית מתלהבת, איזה יופי הפגודות, ומתחילים להצטלם. כמובן לפי הטקס, כל אחד בתורו עומד ברשמיות מוגזמת, ואז לפתע עושה תנועה “חמודה” של V עם אצבעות הידיים. אני זוכר את זה מהמחבלים, כשהיו יוצאים לחופשי, היו מוציאים ידיים מהחלונות של האוטבוס ועושים תנועת V שניצחנו את האויב הציוני. אבל פה זה סתם בשביל להיות חמוד. וכל אחד כמובן מצטלם איתי, החבר החדש שבא מארצות הנכר. וכולם שמחים, מאושרים. שאלתי אחד מהם, תגיד ממה אתם כל כך נהנים, בסה”כ פגודה? ואתם גם סטודנטים פה כבר 4 שנים, בטח כבר הייתם פה עשרות פעמים, אפשר לחשוב שאף פעם לא ראיתם אותם. הוא ענה לי שהם היו פה מלא פעמים, אבל כל פעם זה יפה מחדש, וגם להיות ביחד עם החברים, זה ממש כיף. “בוא, אנחנו ממשיכים לתחנה הבאה, ארוחת צהריים”.

 

דאן דאן אמר, “עכשיו הולכים לאכול את הנודלס המקומיים המפורסמים של העיר הם ממש ממש טעימים”. הלכנו למסעדה לא רחוק משם. רואים שם איך מכינים את הנודלס עם איזה אחד סיני גדול שמרביץ, דוחס, מותח וחובט בבצק. עושה בו שמות ככל העולה על רוחו - עם מתיחות וקפיצות. ואחרי זה זורק אותם לסיר הרותח, ותוך 5 דקות הם על השולחן. אחרי שני ביסים כולם התחילו להגיד במקהלה, “טעים טעים” “זה ממש טעים” “טעים ממש” “מאוד טעים” כאילו הם מעולם לא אכלו מאכל כזה. “נו טעים לך” הם שאלו? עניתי “כן, יש לזה טעם טוב, כמו נודלס... אבל מה יש לכם, אתם נראים כאילו מעולם לא אכלתם את הנודלס האלה, מה אתם לא גרים פה כבר 4 שנים?” הם הסתכלו עלי קצת בתמיהה “כן, אנחנו גרים פה 4 שנים, והיינו אוכלים כאלה כל יום, אבל זה כל פעם טעים מחדש, אנחנו ממש נהנים מהם”. והמשיכו כולם לאכול בהתלהבות כאשר קולות משיכת הנודלס נשמעו באוויר מימין ומשמאל.

 

המשכנו לתחנה הבאה, דאן דאן אמר “עכשיו נלך לשחק במרכז העיר” והתחלנו לעשות סיבוב ברחובות של מרכז העיר, התחיל להיות ערב, ונדמה היה שילכו פה לישון. אבל בדיוק אז מתחיל שם שוק הלילה. שזה אומר רחובות שלמים מפוצצים ודחוסים באנשים עם דוכני מכירות, שמוכרים הכל, אבל באמת הכל. אם חשבתם שעושים הכל בסין, זה לפני שראיתם את שווקי הלילה בסין, עולם ומלואו של פיצ’פקעס שעין אדם לא ראתה מעולם, כל כך הרבה שטויות ודברים מיותרים שאי אפשר להעלות על הדעת מי יהיה זקוק לכאלו דברים. עכשיו אני מבין מה זה כל המפעלים האלו שרואים ברכבות בדרך לעיר. מוצרים כגון מכשיר מסאג’ לעיניים, מקלות להלקאה עצמית, סביבון ענקי שמסובבים אותו בעזרת שוט גומי, חלילית אלקטרונית, מצית מזמרת ועוד ועוד. כל אחד מהחבורה קנה משהו קטן לעצמו וגם לחבר שלו, וכולם שמחים ומאושרים. גם לי קנו צלחת עם צורה של הפגודות של דרום העיר, שיהיה לי מזכרת מהם. וכולם שמחים ונהנים. “תגידו לי, אתם כבר 4 שנים כאן, לפחות פעם בשבוע אתם הולכים לשוק לילה, מה זה לא משעמם אתכם כבר?” הם הסתכלו במבט לא מבין “לא מה פתאום, ענו כולם, כל פעם זה כיף מחדש”.

 

המשכנו להסתובב בעיר, ועברנו ליד רחוב עם הרבה אורות מוזרים. “תגידו, מה זה הרחוב הזה?” הם נתנו בי מבט מוזר ואחד מהם ענה “אה זה הרחוב של הפאבים, אבל אנחנו לא הולכים לשם”. שאלתי אותם “מה, למה? זה לא לאנשים בגילכם, אתם כבר מעל 18? פאב זה כיף ונחמד אתם לא חושבים?” הם היו מופתעים. “לא, איכס, פאבים זה לאנשים רעים, או לפקידי ממשלה. כל מי שיושב שם זה ילדים רעים שלא רוצים לעשות מה שאומרים להם ומה שראוי לסיני בגילנו לעשות.” “מה? אתם רציניים, בסך הכל פאבים, יושבים ושותים בירות ושתיה חריפה, מה אתם אף פעם לא שותים?” שתיקה ארוכה. אחד מהם אמר, “אבא שלי נותן לי לשתות קצת באיג’יו (יין אורז) בראש השנה הסיני, ולפעמים כשנותנים לנו המשפחה, אבל בדרך כלל אנחנו לא שותים. אנחנו כולם ילדים טובים” אמר וצחק. מוזר, אמרתי לו “אצלנו בישראל כמעט כולם הולכים לפאבים לא רק ה”ילדים הרעים”. הוא אמר, “באמת? אתם מוזרים, מה אז כולכם “ילדים רעים”, אתה דווקא נראה בחור נחמד, לא איזה מישהו מפוקפק, אבל פה בסין פאבים זה לא לאנשים כמונו, זה לכל מיני אנשים מפוקפקים. אפילו יש להם קעקועים, ושמעתי שחלק קטן מהם אפילו מעשן סמים”. אחת מהחבורה שמעה את השיחה שלנו והתפרצה בזעם, “ויש שם אפילו בנות שמעשנות סיגריות, מופקרות, אחרי זה הם גם הולכות וגרות עם החבר שלהם לפני החתונה, זה ממש לא מוסרי!”. צחקתי, מה זה כאן שיאן או מאה שערים. שרק לא יפתחו לי כאן משמרות צניעות.

 

בלילה נפרדנו, דאן דאן לקח רכבת חזרה לעיר שלו, כשהוא מזמין אותי לבוא לבקר יום אחד, ושאר חברי החבורה התפזרו לבתיהם. ברכבת הבאה, לעיר הבאה, ראיתי עוד חבורה כזו של צעירים שמשחקים את המשחק קלפים הטיפשי הזה שתמיד אני רואה שמשחקים ברכבות, ונהנים מכל מיני דברים קטנים. איזה חבורה מוזרה, אהבלים כאלה. מאלה כל העולם מפחד שיהיו המעצמה הכלכלית הבאה שתכבוש את העולם? מה אתם רציניים? אבל לפחות הם נהנים מכל דבר קטן. שאלתי אותם “תגידו אתם משחקים פה כבר שש שעות את אותו משחק, וזה גם משחק ממש פשוט, לא נמאס לכם לשחק אותו?” “לא... הוא ממש כיפי, מה כבר עברו שש שעות?”. נמאס לי מהם כבר “מה יש לכם, איך יש לכם כח להנות מאותם דברים שחוזרים על עצמם, והם ממש פשוטים ולא כל כך מעניינים”. אחד מהם ענה לי “מה, איך אפשר שלא להנות, אולי תגיד לי אתה למה אתה לא נהנה מכל מיני דברים פשוטים, הרי הם ממש כיפיים”. נתקעתי, שוב פעם מיליארד וחצי איש נגדי, ואם נספור גם את עמי האזור בעלי האופי הדי דומה לצד המזרחי הזה של העולם, בכלל אין לי סיכוי. אז למה באמת אני לא נהנה מכל מיני דברים קטנים ונחמדים (הנאות קטנות)? למה אני צריך לעשות הכל גדול וחזק בשביל להרגיש קצת כיף? מה אני יותר חכם מכולם? אני יודע שלא. אז מה הבעיה שלי? אולי הייתי ביותר מדי מקומות, שמעתי יותר מדי טראנסים, אכלתי יותר מדי דברים טעימים, שתיתי יותר מדי משקאות משכרים ואולי עוד כל מיני דברים שאני כבר לא מרגיש את הדברים הקטנים. הרי אם הייתי ילד קטן הייתי עכשיו מתרגש ונהנה פה מכל שטות ושטות כאילו לא ראיתי אותה מעולם. אז מה קרה כאן? מה, צריך להיות סנילי בשביל להתחיל להנות?

 

מאז הטרידה אותי המחשבה הזאת, אם לא הייתי רואה את הסינים הייתי מנסה להתקדם קדימה, להשיג גירויים יותר חזקים, שישפיעו עלי באופן יותר חזק ויותר מרגש. אבל מאז, חשבתי לעצמי איך אני משנה את עצמי כדי שאחזור להרגיש את הדברים הקטנים. עד שיום אחד שאלתי את זה איש זקן אחד, עם זקן ארוך ופאות. “ההנאה כאן, מתחת לאף שלך, היא לא נעלמה לשום מקום. רק מה, התרגלת שדופקים לך עם פטיש על הראש, אז בלי זה אתה לא שם לב”. “אז מה עושים?” שאלתי אותו. “לא קשה, הוא אמר לי, תתחיל לשים לב, הכל סביבך, רק הוא לא צועק עליך. תתחיל להקשיב, לראות, לשמוע, להריח, להרגיש, הכל כאן, רק אתה לא כאן, תוריד את המשקפי שמש”. “מה, איזה משקפי שמש? מה שיש לי זה משקפי ראיה.” על מה המשוגע הזה מדבר? האיש הזקן צחק, “תוריד את המשקפי שמש אמרתי לך, סמוך עלי” הוא המשיך לצחוק, והלך לדרכו.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081