התבוננות בתוך לחץ החיים

מי אתה? לאן אתה רץ? מה היעד? מה המטרה? מה התכלית? לאן כולם רצים? התבוננות בתוך לחץ החיים

סי. בי.אר 750 טס במהירות של 180 קמ”ש, יש משהו בעולם יותר מלהיב מזה? רק מה, במקום נוף רואים כתם מטושטש, לא נורא. הבעיה מתחילה שקצת עוצרים. סיפור משלי על אנשים שדוהרים במהירות מופרזת בכביש החיים.

“היעד, המטרה, התכלית, לשם אנחנו דוהרים. שם האושר, שם הסיפוק, לשם כולם רצים...”

המחוג מראה 140 קמ”ש, הנוף לא קיים במציאות הזו, הוא לא יותר מאשר כתם מטושטש בדרך אל היעד. הצצה קטנה במראה השמאלית והוא שם לרגע אחד, נקודה של אדום עם פנס קדמי לוהט. עוד שנייה אחת ואז הוא חולף בטיסה לשמאלי בשאגת קרב שמנסרת את האוויר. גופו רכון קדימה בריכוז מוחלט, לבוש מכף רגל ועד ראש במעטפת של עור, עטוי קסדה שחורה מעוטרת בסימני להבות אדומות, עוד שנייה או בעצם חלקיק שנייה והוא איננו.

סוזוקי סי.בי.אר 750 מושב יחיד צבע אדום לבן, 180 קמ”ש להערכתי, רוכב לבוש שחור, קסדה שחורה אדומה וזהו, מה שנותר לי לראות זה רק את קצה זנבו של האופנוע דוהר הלאה בכביש המדברי. הבזק של מחשבה חולף בירכתי מוחי, “עוד חשבת שאתה נוסע מהר”. לא שיש לי כוונות להתחרות עם הבחור על הקליע המעופף, אבל בכל פעם שאני רואה אחד מהם טס על הכביש, אני קצת מקנא, אולי יותר מקצת. יש משהו באוויר, או שרק אני מדמיין, שאין יותר מרגש מאשר לטוס במהירות על גבי אופנוע מהיר? ימים יגידו.

8:13 רכבת נוטשת רציף הומה, ומשקשקת אל היעד. 42 דקות נסיעה, 7 דקות הליכה, 2 דקות מעלית, ואהיה במשרד. בנתיים לפ טופ על הברכיים, סוגר קצוות לפני ישיבת צוות מקדימה לפגישת רכש שלישית ואחרונה עם הקבוצה הסינית, היום אנחנו קוטפים פירות!!

פלאפון צמוד לאוזן, ופה שיורה הוראות אחרונות.

פרזנטציה, יש!

קצרנית, יש!

יועץ כלכלי מלווה, יש!

עו”ד, יש!

חוזה, יש!

כיבוד, יש!

9:05 אני במשרד! המעלית התעכבה, אני מתנצל לפני המנהל, אבל עדיין יש לנו 25 דקות לפני הפגישה.

13:02 פגישה הסתיימה, לחיצות ידיים, הנהונים והשתחוויות סיניות, תודה ביי.

13:05 מנה חמה של אטריות עם ירקות בטעם עגבניות (בצבא אכלתי יותר לאט).

13:15 ישיבת מטה, פגישת סיכום.

15:30 סיום פגישה, סיום שנה, סיום עונה, סיום תקציב וסיום בכלל.

15:34 מחוץ למעלית (לוקח זמן פה למעליות לזוז) ודי! עכשיו אפשר לנוח ולהירגע קצת, אולי...

במבט לאחור זו היתה שנה לא קלה.

14 שעות משרד + שעות נוספות

2 שעות נסיעה אל – ומ- .

6 ימי עבודה בשבוע, ובשבת אתה בעצם ישן מתשישות.

הנה סוף סוף אני אחרי כל המירוץ הזה, אבל משום מה אין לי איזו הרגשת סיפוק או הנאה שהפרויקט המפואר של מיזוג החברות, הגדולות והמפורסמות, הסתיים. חשבתי שתלווה אותי תחושת הקלה מסוימת אבל... כלום, גורנשיט, נאתט’ינג. זה קצת מרגיז אותי כל העסק הזה, אני משקיע את כל כולי כדי להגיע אל היעד, כובש אותו, וזהו? אין חצוצרות? אין קהל מריע? רק אני באמצע הרחוב עומד כמו עציץ שנטוע במקומו, ומסביבי רוחשים ועוברים עשרות בני אדם, כל אחד ממהר ליעד שלו. ליבי זועק בדממה, לאן אתם רצים אנשים? למה אתם כל כך ממהרים? “אל היעד”, הם כאילו עונים לי במרוצתם... אל היעד...

מגיע אל הבית. ריח של בישולים ותבלינים ארומטיים עולה מכיוון המטבח, הגדולה שלי בוחשת באחת הקדרות תבשיל מהביל. היא מחייכת ואומרת לי “היי אבא, אני מכינה לך הפתעה”. מתי היא הספיקה לגדול, אני שואל את עצמי. הרי לפני דקותיים החלפתי לה טיטול, ופתאום היא מקשקשת בסירים. הבן שלי מכין שיעורים על השולחן בסלון, כולו מרוכז בספר שמונח לפניו, ומוחו מתייגע ללמוד את מסתרי היקום. היי, אני שואל את עצמי, מתי הוא למד לקרוא? אפילו את העציץ שקיבלתי ליום הנישואין אני לא מזהה. גבעוליו כמעט נושקים למדף העליון של הספרייה. אני מתיישב על הכורסא ובוהה, מרגיש זר בביתי שלי, כאילו הרגע נחתתי מעל קליע מעופף. כשטסתי על הקליע ראיתי כתם מטושטש, כשנעצרתי לרגע הבנתי שהכתם המטושטש הם חיי.

לאן אתה רץ?

למה אתה רץ? אני שואל את עצמי ונותר ללא מענה.

איפה הם חייך?

מה הם חייך? אני חוזר ושואל.

תחושה של אי נוחות מתפשטת בכל גופי, ועיניי מתלחלחות במין רטיבות מוזרה ששכחתי מה טבעה. אני ניגש למראה ומתבונן בדמות המשתקפת מולי. תוך כדי התבוננות אני חוזר ושואל את דמותי את כל השאלות ששאלתי את עצמי. בין רגע המראה שלפני מתמוססת ונמוגה, הדמות שעמדה לפני במראה מקבלת ממשות והופכת לישות בפני עצמה. אני מניע את ראשי ומצפה מהבבואה שלי להתנהג כמו כל בבואה נורמלית ולחקות כל תנועה שאני עושה. אבל במקום זה היא מתבוננת בי במבט של חמלה ונותנת לי מספר שניות של חסד להבין שהיא אינה משתפת פעולה. גבותיי מתרוממות בפליאה, מה קורה פה?!? חיוך של הבנה מביט אל תוך עיניי, ולפתע אצבע מצביעה לעברי.

הדמות שבמראה פותחת את פיה ושואלת...

“מי אתה?”

“מי את?”, אני שואל בחזרה.

“שאלתי ראשונה”, היא עונה לי, טוב היא קצת צודקת.

בסך הכל שאלה פשוטה – “מי אתה?”

ידעתי שלא לשמי היא שואלת,

ידעתי שלא לאן פניי מועדות היא מתעניינת,

ידעתי שאין לי תשובה,

ידעתי שאני לא יודע מי אני.

עוצר את האופנוע בצד הדרך ומסיר את הקסדה. הכתם המטושטש ששימש כנוף בדרך אל היעד מתגבש אל מול עיניי והופך לנוף מדברי קסום. חולות אינסוף ממשיכים אל תוך האופק, הרים מסולעים נושקים לקו הרקיע, “מי צייר את כל זה?” למה רק עכשיו אני שם לב שאני חי בתוך ציור שאת יופיו איני רואה. “מי צייר את כל זה?”, אני מתרחק מן האופנוע ומתקדם בהליכה איטית לכיוון הנוף המרהיב, כאילו מבקש להיכנס לתוכו.

הרוח נושבת ושרה לי שירים מן העבר, פנים ושמות חולפים למול עיניי, קולות לוחשים בתוך אוזניי שאגות של קרב ומוסיקה רועמת, אחד מן הקולות גובר על כולם, מזכיר לי נשכחות מימים עברו...

“אם האדם הוא בעל נפש ושעתו שעת השקט, חפשי מתיאבון רעבני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו”.

מתבונן במראה ועונה : “אני שם מאחורי ההרים”.