• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • Black Facebook Icon
חיפוש מאמרים על ידי תגים:

מחשבות של רגע לפני המוות

August 4, 2017

 

שני חיילים נקלעו למארב. על מה הם חשבו רגע לפני המוות? ומה אנחנו יכולים ללמוד על החיים מסיפור זה?

 

“הם יורים עלינו עידו” הוא צווח. “אני לא רואה את אבי, עידו!.. נראה לי שהוא חטף”. החלל בין קירות הפח של המסתור אליו נדחקו שני חברי הצוות מתמלא בריח מחניק של אבק שריפה מעורב בריח דם שזה עתה נקרש. מפגש דראמטי בין שני עולמות יוצר הזדמנות להתבונן על משמעות החיים.

 

עלה במחשבה..

 

פתאום נולד אדם! מכלום! ממש מתחילים חיים.. רצונות, שאיפות, תקוות.. עולם קטן מלא חן ותעצומות קטנות של נפש וכל צופה ומביט מן הצד מתרגש. התרגשות כנה לראות חיים חדשים במלוא הדרם..

המוות, גם הוא מאורע מסעיר בהחלט! עד לפני רגע היה כאן אדם, עולם שלם עם רצונות משלו, דעות ומחשבות אהבות, שמחות, חלומות.. עוצמה של חיים. המתבונן היטב יִרָא מן הכוחות שנתכנו לו לאדם לשימושו: כח השלום להצמיח ולבנות או הכח להרוס, להחריב, למוטט הכל.  והכל גלום ונצור באותה אוטונומיה אנושית .. ופתאום הכל נעלם! ברגע אחד.. גוונים צבעים מרחבים.. את הכל עוטף המוות..

המארב..

 

 

“הם יורים עלינו עידו!” הוא צווח. “אני לא רואה את אבי, עידו!.. נראה לי שהוא חטף”. החלל בין קירות הפח של המסתור אליו נדחקו שני חברי הצוות מתמלא בריח מחניק של אבק שריפה מעורב בריח דם שזה עתה נקרש.

“אל תזוז עודד .. גם אתה פצוע”. הפציר בו. “היד שלך צריכה רופא, אני הולך לחפש אותו”.

“עידו אל תעזוב אותי אני מפחד, אני רוצה לחזור הביתה!.”

 “אני לא עוזב אף אחד אני הולך לקרוא לרפי”. עונה עידו בתקיפות אך פניו מביעות חמלה ורוך. “אתה זוכר שהוא הצטרף אלינו?!.. הוא רופא מעולה! כשהוא לא במילואים אז הוא ראש מחלקה בבי”ח שערי צדק שבירושלים.”

 

“עידו.. אני מסוחרר אני לא מרגיש את כל צד שמאל, תראה כמה דם.” עוצם את העיניים משוטט בדמיונו מנסה להתעלם מכל המצב הדפוק ובעיקר מנסה להתנתק מהכאב המחריד הפוקד אותו. עידו מנסה לגייס כוחות שכנוע חדשים נראה שהזמן יקר וכל שניה תמית או תציל את חברו..

“תקשיב!.. אני לא עוזב אותך, תמשיך ללחוץ חזק על מרכז החבישה שעשינו. המקום הזה מוגן ונראה שהירי פסק, אני יוצא וחוזר עם רפי.” עודד משתתק נשען על קיר הפח הרותח. הנשק האישי נקרע ממנו מכח הרסיסים שנתזו לעברו ברגע הפיצוץ. הוא נותן לזיעה הניגרת מכל נימי שיער ראשו ופניו להכנס לפיו. המליחות מעוררת אותו קמעה והוא נעצב אל ליבו  “עידו , אתה מאמין באלוקים נכון? אנשים מתים נכון? אבל למה ככה למה ככה?.. “ הדמעות מתערבות יחד עם אגלי הזיעה. “תפסיק עם השאלות ותתמקד במה שאתה צריך לעשות עכשיו.. וזה רק ללחוץ חזק!.” ממהר עידו להשיב. עודד מתרעם :”אתה בעצמך באת למילואים האלה עם הכיפה החדשה שלך! ואמרת שאתה לומד עכשיו בישיבה אז תגיד לי למה? למה למות ככה?!” תראה איך אני נראה.. מה הספקתי בחיים האלה! וואי עידו אני מת מצמא..” “הנה עודד”..עידו עוזר לו להכניס את הקשית לפה. “אני משאיר לך את שקית השתיה שלי - זה כל המים שיש לי, אז תהיה בטוח שאני חוזר ולא עוזב אותך, אני חייב לחפש את רפי כדי לעזור לך.”

 

ה..בקרוב

 

בקרוב נהיה מאושרים באמת! רק נסיים את הלימודים, רק נסיים את הצבא, רק נסיים את התואר, רק נתחתן, רק נתגרש, ברגע שיגדלו הילדים, רק נחליף את הדירה לגדולה יותר, רק נסיים עם המשכנתא.. תכף בסיבוב הבא!.. יתחילו החיים במלוא עצמתם.. ישנה מן נטיה כזאת לשייך את החיים אל משהו שיקרה מיד אחרי הסיבוב הבא ובכל פעם אתה בטוח שזהו.. זה הסיבוב האחרון.

 

הפסקה..

 

קח דף נייר לבן, חלק ואיכותי! הינך עומד לכתוב את קורות חייך לחבר, לאהוב, לילדים שלך. אך שלא כמו כתיבת קורות חיים עבור משרה חדשה הינך כותב קורות חיים על דעת ש.. אם היום הוא יומי האחרון עלי אדמות אז אלו הם קורות חיי..

על מה תכתוב?.. מה תספר להם?.. מה היה משמעותי בחיים שראוי להעלותו על כתב לדורות?

כשבוחנים את החיים ברגע של אמת, החיים מקבלים פרופורציה אחרת. מתברר שלהרבה דברים אין ממש חשיבות בעיני. הדברים  פתאום נמדדים באופן איכותי - איזו משמעות ניכרת מהפעולות והמעשים שעשיתי.. האם לדברים שעשיתי יש ערך אמיתי..  לפעמים נראה  מן  היחס  בין  זמן  החיים  שלי בכלל לזמן החיים שלהם תוכן ותכלית  שראויים  להוריד  על  הדף  כי הוא לא מנוצל מספיק. ואם אני מספיק כנה עם עצמי.. אז אולי הוא מבוזבז  על לא כלום?..

 

המארב המשך..

 

אין מוחשות לזמן בין ארבע קירות של פחון רעוע שבנה איזה מוחמד או  איזה עבֵּד, אך דבר אחד ברור לעידו שאת הזמן הזה צריך לנצל עד תומו וכרגע הדבר החשוב ביותר הוא להיות שם בשביל עודד. בנתיים קילוח הדם נחלש או אולי אפילו נפסק. עודד נרגע מעט ומחשב בדמיונו איך ולמה הוא הגיע למצב הזה.. כלוא בסיטואציה כה עגומה. 

“עידו אתה התחתנת לפני שנה.. אצלי אפילו לא היתה משהי על הפרק, רק קרן שבינתיים כל מה שמעניין אותה זה ריקודי צ’ה צ’ה ולאיזה מועדון יוצאים בחמישי בלילה. אתה קולט שהכרנו בפייסבוק.. והעבודה החדשה הזאת שהתחלתי די מסריחה משלמים מינימום ועוד חשבתי שאני חוסך ללימודים” ... בום!! ..

 

האדמה תחתיהם רעדה, עוצמת הרעש החרישה אוזניים. נראה שיודעים שהם כאן בתוך הפח העלוב, בתוך ארץ לא להם כזו  שאף פעם לא באמת רצו  לדרוך בה.. ”תקשיב לקלצ’ים שלהם מרססים את כל האוויר”. ליבו של עודד מתרסק בקירבו מאבד טיפות אחרונות של תקווה. “עודד! ששש.. תוריד את הקול שלך. הפיצוץ הזה זה ירי מרגמה, הם מטווחים את כל השטח. ליבו של עידו הולם בחוזקה, צועק מילים שרק הוא מכיר, שרק הוא שומע בתוך תוכו. ברית שתיקה הדדית ניכרתה בין החברים לכמה דקות. “קח.. אני שם לך את  הקסדה על  הראש.” עידו מרים בעדינות  את ראשו  של  עודד ומשעין אותו יחד עם קסדת המגן על קיר הפח שכבר נוטה  ליפול  מאז  נפילת המרגמה בסמוך להם.

“יופי, אז אתה נשאר כאן! עם מטחים כאלה לא תמצא שום רופא.. ראית איך בני וגמליאלי עפו מהמטען! הצוות התפזר לכל הרוחות. תראה.. שוב הדם זורם, הזרוע שלי מרוסקת אני גמור ואני הולך למות במקום ההזוי הזה עידו אתה נשאר פה..? עידו משתנק הוא חשב שהמצב משתפר. אינו יכול הרים קולו לעזרה חושש מפני האויב מבחוץ.. וגם מתוכו הוא לא באמת מסוגל לכך, התקוה בה נאחז שכבר מחפשים אותם.. שבטוח שמו לב שהם נעדרים קצת התעממה. “אני שוטף לך קצת את הפנים ואח”כ עזוב את הלחיצה ותן לי להמשיך ללחוץ ואל תדאג יהיה בסדר החברה על ה”סער 5” בטח כבר הבינו שמשהו השתבש והזניקו מסוקים לחלץ אותנו”, מנסה לנחם את עצמו ואת עודד. “אל תדאג אתה עף מפה ישר לרמב”ם.”

 “על מי אתה עובד עידו”, מתרעם עודד.. “ברגע שהכלבים האלה יגמרו לטווח עם המרגמות שלהם הם ירדו לחפש אם נשאר מאיתנו מה לאכול והמחסן שגררת אותנו לתוכו די רעוע לא  ממש מקום להסתתר. לא נראה לי שאני יוצא מפה.” אימה ורטט חולפים בגופו של עידו משתקים כל רעיון שעשוי לשפר את המצב. לשמוע את עודד כך זה משא כבד למדי, נכון שהם מכירים רק מהמילואים אך מצבים מסוימים בחיים מחברים אנשים להיות איש אחד עם לב אחד ואין ברירה צריך לסבול את הכאב את היאוש. “עודד! תוריד את הקול! אתה בעצמך תביא אותם עלינו.”

 בסדר.. הנה.. אני לוחש.. איזה חום פה!..” מתחייך עודד.. נימה סרקסטית מבליחה באוויר המרוטש של הפחון מגשרת על היכרות של חיים שלמים בין השניים  “אתה מבין שהם עוד חשבו לפטר אותי מהעבודה, גם כן מאבטח בבית המשפט איזה צדק יש במדינה שלא נותנים לך מקום נורמאלי להתפרנס בו. אם אמא שלי היתה רואה אותי עכשיו היא היתה הורגת את אבי אם הוא עוד לא מת מהפיצוצים פה, הוא הבטיח לה שאני חוזר הביתה שלם, איפה הוא עידו? המפקד שלנו. המשוגע הזה, מתנדב לכל דבר, אני כל כך אוהב אותו”. ממשיך עודד בצחוק שמתגלגל מובלע בכאב “וואי! אתה לא מאמין.. נזכרתי עכשיו.. לפני שבוע המוסכניק דפק לי את הרכב, הכנסתי אותו לטיפול 10,000 והוא החזיר לי אותו כשהחשמל של החלונות לא עובד, איזה בן אדם. אי אפשר לסמוך על אנשים היום.” עידו שותק מהרהר בדעתו על הזמן האחרון, על אישתו החדשה, על הלימודים, על הדברים שראש הישיבה בירך אותו לפני שיצא, על הרוגי מלכות שמסרו עצמם לקדש שם שמים, גם עודד מתרצן חוזר להיות ספון במחשבות על החיים.. “טוב כולם מתים בסוף נכון עידו, לכולם זה מגיע איך שלא יהיה,  אז גם אני אחד מהם, אבל אני מפחד!” עודד בוכה בכי של אנשים בוגרים.. מאופקים כאלה “אני לא מאמין שפתאום ככה אני הולך למות!”. שששש הירי נחלש עודד, בוא נפסיק כמה דקות לדבר ונקשיב, הנה אני יושב לידך, שים עלי את הראש, אני נשאר איתך. אבל בוא נהיה קצת בשקט, אולי נשמע מישהו מהצוות.

 

לעשות חיים..

 

יש אחד שבשבילו לקרוא ספר זה לעשות חיים יש אחד שבשבילו להרגיש שהוא עושה חיים זה לבלות זמן בין מועדון ריקודים א’ לפאב השכונתי ב’, אצל אחר לעשות חיים זה לדהור על אופנוע כבד מאוד ובשביל חבר שלו זה לרכוב על גלים בתוך ים סוער במיוחד, ויש אחד שלעשות חיים.. אפילו זה קשה מדי בשבילו.. אז הוא בורח מהם, ומעשן רק קצת.. ויש אחר שמתחבר לטיפה המרה. אבל רק טיפה..

המכנה המשותף לכולם שכל אחד עושה את  מה שהוא רוצה: “מתאים לי” “בא לי” “אני מתחבר לזה” אבל אף אחד לא עושה את הדברים כי הוא צריך אותם.

 

האם אנחנו עושים באמת אבל באמת את מה שאנחנו רוצים? או אולי בתוך מסתורי הלב בעומק מסתתר לו רצון אחר לגמרי? אולי כל הרצונות שלי היום הם אך ורק מה שהחברה המודרנית מכתיבה לי לרצות.

אז אני שבוי לרצונות אחרים והרצון הפנימי שלי רדום. מטריקס כזה. עולם עם מוסיקה בווליום מטורף שוטטות במרחבי האינטרנט, ערוץ 2, ערוץ 10, ערוץ..סוף שבוע בבית מלון, תואר בעסקים, קפיצה לחו”ל, סיבוב בקניון, סיבוב בעיר, מה אמרו בחדשות, ארוחה טובה, מסיבה כזאת אהבה כזאת אולי תאווה כזאת..

 

משמעות..

 

משמעות שראוי לחיות למענה היא כזו שתיתן לי כלים להתמודד מול כל גל או משבר שאי פעם יופיעו בחיי!.

יש מי שיטען כנגדי כי זו הדרך הקלה “אתה לא באמת מתמודד” או “אתה בורח מהמציאות”. אך אני טוען כנגדו את אותם הדברים ממש. אתה!.. לא באמת מתמודד.. אתה הוא הבורח.. כל הרצונות שלך בחיים הם הדחקה של צורך אמיתי במשמעות. בתוך תוכי ישנה כמיהה נסתרת לדבר מרומם, דבר נשגב משהו אחר מכל מה שיש לעולם הזה להציע..

 

המארב המשך..

 

“עודד אתה נירדם?”

“עודד!”

“זה לא חכמה למות עכשיו!”

“רק התחלתה את החיים ואתה אפילו לא יודע איך לחיות אותם”

“אם אתה נרדם אז אתה משאיר אותי פה לבד! ואני נשארתי פה כי לא רצית שאעזוב אותך! אתה לא יכול להשאיר אותי! אתה שומע! תפתח את העינים!..” צועק עידו, חרד לגורלו של חבר אמיתי. פתאום הכל אמיתי.. הוא הצליח לעצור את הדם אך בינתיים עצמות לחייו של עודד החווירו עיניו עצומות. לפני דקות הפסיק מדיבורו לא מצא סיבה לדבר יותר.. זה לבזבז את הנשימה שלך על מילים שהייתה אומר שלא בוכים על חלב שנשפך עדיף להתרכז בלהכניס ולהוציא אוויר.

 “התחלת לדבר עידו?..”

“ב”ה.. התחלת לחייך דדי.?” מן שלווה עולמית אופפת פתאום את עודד משרה את כל הרוגע שבעולם לתוך המרחב והזמן של קירות המתכת והחלודה “הנה עידו של פעם קצת יותר פתוח קצת יותר מדבר.. וואי איזה כאבים.. עידו אל תפסיק אל תשתוק.. דבר איתי..”

 

“אתה יודע דדי לא כולם פתוחים לשינוי שחל בי, הצורה החדשה שלי מבלבלת אותם, הכיפה עושה להם שחור על הלב.. אז אני מדבר פחות ושותק קצת יותר.”

“אתה יודע שהסיכויים שלי או שלך לצאת מכאן שווים. הכל תלוי עכשיו מי יפרוץ לכאן ראשון החילוץ או הערבים. אם אני לא אצא מפה ואתה כן אז תגיד לרותי אחותי שסליחה אם פגעתי בה אי פעם ואולי היא היתה קצת צעירה והיא לא הבינה. תגיד לה שאני כן אוהב אותה! ולא עזבתי אותה אף פעם ואפילו שאבא נפטר והתחזקתי ונכנסתי ללמוד בישיבה. זה היה כי חשבתי שזה הדבר הכי נכון בשבילי וגם אם היא לא ראתה את זה, אז גם בשבילה.” עידו מרגיש שמשהו בו נפתח עולם שלם של חוויה רוצה להתפרץ להעיף את כל קירות הברזל, עולם שמקפל בתוכו רצונות מאווים ותובנות שנתגלו בו רק לפני מספר שנים.

“כשאבא שלנו נפטר זה מאוד ציער אותי. הייתי אז קצת אחרי שיחרור. הכאב היה חד - ימים ולילות התיסרתי. היו אלה יסורים נפשיים, לא הצלחתי להבין למה אבא שלי מת כל כך צעיר ועוד עם שני ילדים עם כל כך הרבה מה לתת להם. אמא הלכה ושקעה בעצבות אין סופית - הדיכאון כבש את כולה. אתה יודע.. הם היו ביחד מגיל 16! ועד אז הם גדלו יחד באותה שכונה בפתח תקווה. אחרי כמה זמן עברנו לגור אצל סבתא שלי, לאמא שלי  כבר היה קשה לנהל בית נורמאלי, היא לא ממש תפקדה.” עודד שמופתע מן המונולוג שפתח בו עידו מוצא כי נתחדשה הרוח בקירבו. פוקח מעט את עיניו ומניד את ראשו מעט כאות הודאה וכמצפה להאזין בקשב רב.

“אתה יודע דדי.. אחרי מחשבות רבות הבנתי שמי שיכול להבין את היסורים יכול גם להבין את המוות. כבר בתחילת החיים - כמה כאבים ומחלות יש לתינוקות בני יומם, כבר בצעדים הראשונים של החיים הם צריכים ללמוד שלא שלווה ותענוג בלתי מופרע הם המטרה של החיים. להסתכל על הצער רק כתופעה שלילית זה לא מספיק. בגמרא כתוב “חביבין יסורין”. עודד מבובל לא כל כך מבין מה על מה עידו מדבר. אבל חשוב לו להבין.. “תראה אותי עכשיו. מה כל כך חביב בזה? אה.. עידו?..”

 

“כי יסורים מביאים אותך להבין שאין לך שליטה בלעדית על עצמך זו רק אשליה לחשוב שאתה באמת אדון לגורלך. פתאום אתה מבין שמשהו נסתר שולט בך, בגוף שלך, באיברים שלך, בתודעה שלך. כשבאים יסורים אז הם באים מהגוף שלך, מהנפש שלך, מהעצמיות שלך, הם לא דבר שבא מבחוץ, אי אפשר לברוח מהם. אתה כן יכול לנסות להתמודד איתם, ובאמת.. אתה צריך לדעת לסבול אותם.” עודד קצת מתרעם.. גוון סמוק חוזר ללחיו הוא מנסה להזדהות עם המילים ולחבר להם את מצבו הנתון..

“נגיד שאני סובל עכשיו, חוץ מהכאב האיום.. אם נצא מפה בחיים אז הכאב יעבור אני יודע. אבל אז אולי אני על כסא גלגלים והיד שלי מי יודע.. לאן זה בדיוק מוביל אותי, במה זה מועיל לי?” עידו מישיר מבט מלא חמלה ואהדה אל תוך עיניו של עודד.. הרי הוא קצת מבין בתעצומות כאלה של נפש מיוסרת “החכמה זה לא רק לסבול בשקט, זה לא העניין לאגור את התסכול והזעם בפנים והעיקר לא להתפרץ. איש קטן יכול להישבר אם זה כל מה שהוא מבין. אבל בן אדם גדול מתחשל ועולה, הוא סובל  כי הוא מבין שרוצים ממנו משהו, שמדברים איתו, שזה בעצם לטובתו, זה מתקן בו משהו שאבד אז הוא עוצר ומתבונן ואם מאירים לו אז הוא אפילו יכול לשמוח במצב שלו.” עודד משתתק חושב על הדברים. עידו, גם הוא מהרהר ונזכר במילים הכי מפורסמות בעולם (לפחות בעולם שלו): ואהבת.. בכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך “לציווי הזה אין זמן מיוחד, איזה יום מיוחד בשנה.. זה בעצם - כל החיים.

“אתה זוכר את דניאל שהיה איתנו ביחידה?..” פונה עודד אל עידו בשאלה בתנופת יד ימנית מתמיהה “אתה זוכר את תאונת האופנוע שלו? הוא היה כמעט שנה בבית לוינשטיין כולו ברזלים! עד היום הוא כל יום בפיזיותרפיה, איך אפשר לשמוח במצב כזה הוא היה מנוטרל כמעט לגמרי מהעולם?” עידו זוקף את גבו על קיר הפח. הפח מתעקם קלות ונצמד לראשו כמין אות כבוד ומחוה.. מאפשר לו להניח אותו עליו ולהשפיל את מבטו  על ידיו המגואלות בדמו של עודד. “השאלה היא עם איזה חלק בך אתה מזדהה עם הרוח שבך או עם הגוף שלך. אם אתה מזוהה רק עם הגוף שלך- עם כל התועלתיות והסיפוקים שהוא מביא לך אז אתה צודק.. סבל כזה יהיה בלתי נסבל, אתה באמת מרגיש כאילו לקחו לך את כל העולם. אבל אם אתה מזדהה עם הרוח שבך אז הרוח היא מרוממת, היא יכולה להתרומם מעל וגבוה לחיים הפשוטים. היסורים לא פוגעים ברוח.. נכון שיסורים כמו של דניאל פוגעים בבשר החי שלו אבל ברוחו אין להם נגיעה אם הוא מתבונן היטב אז הוא יכול לגלות כמה אפשריות חדשות יש לרוח שבו לצמוח ולגדול.. הרוח, כל המהות שלה זה לתת.. להשפיע לאחרים. אתה יודע מה קרה לקשר שלי עם אחותי אחרי מה שקרה לנו במשפחה, אין איש בעולם שמסוגל להבין את עומק החיבור והאהבה שיש לנו. הרוח שלנו התעצמה ומכילה פי אלף כמויות של התחשבות, נתינה ואמפטיה אחד לשני, לא שחס וחלילה יש בי שמחה על האובדן של אבא ועוד מה שקרה אח”כ עם אמא שלי אבל אין ספק שמשהו פנימי בנו גדל, הפכנו לאנשים טובים יותר לפחות אחד לשני. תדע לך דדי.. שיש שלושה שותפים באדם רק שאנחנו רגילים לראות שניים.. את אבא ואמא. את השותף השלישי לא רואים, אבל כשהם עוזבים והולכים אז משהו בלב מתעורר ומרגיש בוודאות כי “אבי ואמי עזבוני – וה’ יאספני”.  ברוך השם היאוש והעצב שהיו לי בהתחלה הסתלקו להם”.

בת קול..

 

בני אדם נוטים להחניק את הצעקה הבוקעת מתוכם עד שהיא כמעט בלתי נשמעת. נדירות הן ההזדמנויות בהם אנו מניחים לזעקת הקיום שלנו לפרוץ ולהציף אותנו. עדיף לעשות כמעט הכל ובלבד שלא לפגוש את עצמך פנים מול פנים ולשמוע את עצמך שואל: בשביל מה אני חי? מה היא תכלית חיי? מה אני צריך? 

 

שקט!

 

“נראה לי שאני שומע צעדים בחוץ. מה השעה כבר? זה נראה כמו נצח כאן..”

“עשרה לשמונה.. נראה לי שדיי חשוך בחוץ”.

“תאמין לי לא הבנתי למה החליטו לצאת בשעות היום”.

“כי אם היינו יוצאים בלילה זה בוודאי היה מחשיד יותר!.. לראות קבוצת ערבים זרים מסתובבים כך פתאום בכפר לא שלהם”. עודד מחייך חיוך המשבר את החמסין שממזג את כל ארבע הרוחות של הפחון הארור “מה אתה מדבר!.. תראה אותך עם כל התחפושת הזו והאיפור הכבד, לא נראה לי שאי פעם יטעו לחשוב שאתה ערבי.. אתה נראה כאילו עכשיו יצאת מישיבה בפולניה בלי טיפת שיזוף ועוד עם שתי הפאות האלה..”

שתיקה..

“בכל אופן” חוזר עודד “לא נראה לי שנזכה לשמוח מיסורים כמו שאתה אומר, נראה לי שהחיזבלונים האלה כבר גילו אותנו והם מקיפים את המחסן הזה. אנחנו הולכים למות עידו!” הוא מכריז כאילו מקבל עליו את הדין.

“קח דדי.. שחררתי את הניצרה תחזיק את הרימון ביד ימין. אם אתה רואה שמשהו נכנס לכאן זרוק אותו לפתח, אני הולך למלכד את הדלת עם רימון נוסף וחוזר לשבת איתך”.

מאמין..

חושך. אין עינים בעולם שיכולות להתרגל לחושך כזה. הלילה ירד מביא עימו צינה. עודד נרעד ובקולו ממלמל חרישית שיר של ‘החברים של נטאשה’.. “מיליוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה שנתחמם שלא נקפא שלא נשתגע”..

”עידו, אני יגלה לך משהו..  אני גם  מאמין באלוקים אבל למה צריך למות, זה נורא. עידו.. מה אתה לא מפחד? תראה אותנו, אין לנו סיכוי, למה הוא לא עוזר לנו..”

“תקשיב עודד!” קולו של עידו מתמלא תוקף וגאות “בטח שאני מפחד אבל תדע לך שהעולם הזה הוא כמו מערה במדבר מתחת האדמה והאדם שחי במערה הזאת חושב שאין שום דבר חוץ ממנה והיא כל עולם שלו וזה בגלל שהוא לא ראה מה שיש בחוץ. אבל אם היה יוצא ממנה הוא היה רואה ארצות רחבות ושמים עצומים  וים גדול ושמש וירח וכוכבים.

המוות זה יום שרואים בו את הכל באמת, את כל מה שהמערה העלימה. הפעולה האחרונה של האדם בעולם הזה היא למות. אם הוא מבין את  זה אז הוא היה חי אחרת את כל החיים שלו, צריך לדעת למות. צריך לזכור כל יום בחיים את היום הזה. אנחנו.. רק מפחדים מהמכה הבאה, מהכאב הבא.. מהכדור של האויב. אבל זה בדיוק שניה. אח”כ צריך לפחד באמת אם לא חיית חיים והתכוננת ליום הזה.”

“על מה אתה מדבר עידו! איפה אני ואיפה מה שאתה מדבר.. אני בקושי מבין מה אתה אומר, וגם אם כן אז מה יש לי עכשיו? לא רוחניות ולא כלום אתה יודע שאני חילוני. מה הקשר שלי לזה..”

“אמונה.. דדי.. אמרת שאתה מאמין. אלוקים הוא לא שם גבוה ואין לך שום קשר אליו. אמונה זה להאמין שהוא  גם נותן לכל דבר את הכח לחיות. הוא מחיה את כל העולם את כל האבנים, את כל העשבים, את כל בני האדם. אם הוא יפסיק לחשוב עליך דדי אז אתה לא תמות, אתה פשוט תפסיק להיות. לא רק הגוף שלך יעלם גם עצמך, הנשמה שלך תפסיק להיות. המוות - רק מגלה את התוכן העיקרי שיש לנו וזה הרוח והנפש זה העיקר בחיים”. 

בום.. “עידו!! הדלת התפוצצה.. יש שם” עידו מזנק על עודד מחסה בגופו עליו מפני הפיצוץ הבא..

“שכב על הריצפה עודד ותישתוק!” הוא לוחש..

“שיחשבו שאתה..”

“שמע ישראל “..

האמת היא..

 

שמה שהכי הכי אני רוצה

אני הכי הכי צריך. הצורך במשמעות לחיים הוא צורך קיומי ממש!

כשהרצון העמוק ביותר נפגש בצורך האמיתי ביותר שם מתגלה החוויה. חוויה של נצח.

זה לא סרט! זה החיים עצמם! הרבה אנשים בוחרים לעצמם תפקיד של שחקן רקע. לפעמים הם מעדיפים לא לשחק בכלל אלא להיות בצוות הטכני בלבד. וזה לא בגלל שאין להם את הכישרון להיות השחקן המרכזי, רק שהם בטוחים שהסרט עוד לא התחיל אך זהו עיצומו של הסרט.. כל אחד והעלילה שלו.

 

ברגעים האלה שאתה עומד מול המוות עצמו אז כל החיים מתקפלים ובתוכם כל השאיפות שלך, כל מה שעשית עד אותו רגע בחיים.. כולם עומדים מולך ותובעים את עלבונם. ההנאות והסיפוק ממררים לך את “החיים” ונותנים לך להרגיש שבעצם לא הספקת באמת להנות מהחיים ולמצות כל תענוג. הם שם, עומדים ותמהים מדוע לא תחטוף עוד רגע של סיפוק תאוותני. אתה מרגיש כאילו פחות מחצי הספקת לטעום.  והרוחני שבך לא יודע מזור, חבוש, פצוע ומיוסר מכך שבעצם אף פעם לא באמת התייחסת אליו, לא הוצאת אותו לפועל. תמיד היה שם מצפה לך בין כוחות הנפש. 

הברירה שיש לכל אחד מאיתנו היא להקשיב לתביעה הפנימית שיש באמת לכל אחד ולבחור בחיים.

 

סוף.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים:
Please reload

Please reload

להצטרפות לישיבת בנין ציון
ישיבה לחוזרים בתשובה
לחץ כאן
או התקשר:02-5866081