• רועי גורביץ

קיבוץ גלויות


כיצד הגענו למצב שלאחר קיבוץ גלויות עם ישראל כל כך מפורד?

אלפים שנה לא היו היהודים כל כך מקובצים מבחינה פיזית כמו היום, ושלשת אלפים ושלש מאות שנה לא היו היהודים כל כך מפורדים. למה? מה השתנה? קחו את הסיגריות ובואו נעלה לגג.

יש דברים חדשים שנראים לנו ישנים.

לכולנו, פלאפון, זה כבר לא חידוש בכלל, כולנו רגילים לזה. אבל במבט קצת מרחוק, רחוק של זמן, של תקופות, זה שאני מחזיק מכשיר כזה ביד זה חידוש עצום!

טוב... אבל במה מועיל לי עכשיו מבט כזה לאחור?

כי אם, לדוגמא, באזור מסוים בעולם, כבר עשר שנים יש רעידות אדמה קלות מדי פעם, והתושבים שם כבר דיי התרגלו לזה, אז לכאורה הכל בסדר. אבל אם בא סיסמוגרף ובודק את השטח ומגלה שאלפי שנים קודם לכן לא היו שום רעידות באזור הזה, אז מבינים שמשהו קורה פה עכשיו, משהו משתנה, אולי אלו רעידות קטנות לפני רעידה גדולה. אפילו שהתושבים כבר הספיקו להתרגל.

ארנולד טוינבי (1975-1889), מגדולי ההיסטוריונים של המאה ה-20 חקר את עלייתן ונפילתן של 21 מהתרבויות הגדולות בעולם. וכך הוא כותב על עם ישראל: “שמירת הזהות הלאומית מצד אומה ללא עצמאות מדינית, ללא שפה מדוברת אחידה, אומה שאינה מרוכזת אלא מפוזרת על כל קצוות תבל ולמול רדיפות נוראות ורצופות – זוהי תופעה כה לא רציונלית שלמולה ניצב כל היסטוריון פעור פה”.

אלפי שנים המציאות של עם ישראל הייתה פלא בעיני כל מי שהתבונן מעט בהיסטוריה של העולם.

תמיד היהודים היו מלוכדים יחד, יחד בלב ובנפש, כנגד כל העולם. אפילו שהיינו פזורים על פני יבשות שונות, כשאוקיאנוסים אדירים מפרידים בינינו, ומאות של שנים חולפות בתווך, תמיד יהודי נשאר יהודי. כולם סביבנו התחלפו, אלו ששנאו אותנו ואלו שהעריצו, אלו שניסו להשמיד ואלו שנתנו לנו כבוד, אלו שחשבו שאנחנו עצם בגרון ואלו שהבינו שבגללנו הברכה - כולם, כולם, או שנעלמו או שהשתנו, רק אנחנו לא זזנו “ממקומנו”. עם אחד קטן, שכל רוחות העולם נושבות על פניו, והוא בשלו.

מבט קטן אחורה, שימת לב קטנה, מגלה, שמשהו מאוד גדול, קרה והשתנה בנו, פה עכשיו.

היום, ארבעה יהודים גרים באותו בניין, אחד בג’ינס וגולף עולה על קטנוע מנהלים בדרך למשרד שיווק במרכז ת”א, השני בכיפה סרוגה מזדרז אחרי התפילה לדחוס את חמשת ילדיו לוואן, לפיזור בגנים ובבתי הספר, ולהספיק בזמן לשיחה עם המג”ד בבסיס, השלישי בכובע שחור וחליפה, לוקח תיק שחור מלא ספרים ומזדרז לתפוס את האוטובוס בדרך לישיבה, ורביעי סוגר תיק גב גדול, מציץ ברשימה שלא שכח כלום, ויורד למטה, למונית אקספרס, בדרך לשדה התעופה עם כרטיס בכוון אחד.

ארבעה יהודים, ארבעה עולמות, דלת מול דלת...

משהו השתנה בנו בתקופה האחרונה. משהו שמעולם לא היה בנו לפני. רק שאנחנו, פה היום, נולדנו לתוך השינוי הזה, זה נראה לנו רגיל..

עד לפני כ-200 שנה בערך, גם המחזאי הכי מטורף בעולם לא היה מעלה על דעתו תמונת מציאות כל כך הזויה בעם ישראל. ואולי אפילו, זה היה בעיניו יותר מופלא ובלתי נתפס ממכשיר פלאפון.

גבול רמת גן בני ברק

עוד יום עבודה מסתיים.

כולם בדרך הביתה.

אני נעצר בכניסה לבניין שלי.

מעביר מבט על שורת תיבות הדואר, מתיבה 1 לתיבה 26.

בכולם דחוס העיתון היומי שמחולק חינם. הכותרות זועקות, כרגיל, “האופוזיציה מגנה את השלטון...”, “שר הפנים מאשים...”, “ביקורת קשה על...”, “ראש הממשלה תוקף בחריפות...”, ההסתה נגד... נמשכת”, תחושת חלחלה עוברת בי. דיי, לא נמאס להם כבר?! אני מעביר את תוכן התיבה שלי, תיבה 1, בתנועה אוטומטית לפח הזבל שממוקם בדיוק מתחת לשורת התיבות.

לצד פח הזבל זרוקה גרב שחורה.

הבטתי למעלה, מעניין מאיזה חבל כביסה היא נפלה.

בקומה האחרונה, שנייה לפני שנתפס לי הצוואר, ראיתי אותה, את הגרב השנייה, מתנדנדת על החבל לבדה.

הרמתי את הגרב שליד הפח ודחפתי אותה לתיבה 26. גם מי שהגרב שלו, בטח לא ישים לב. אנשים בדרך כלל לא מרימים את העיניים כל כך גבוה לחפש דברים קטנים שהלכו להם לאיבוד.

מה שיצא נחמד מכל זה, זה ששמתי לב שיש לבניין שלי גג!

כלומר, ברור שיש לבניין גג, אבל אף פעם לא חשבתי עליו בתור “מקום”, עד עכשיו. אפילו כשהדוּד-שמש הפסיק לחמם לא טרחתי לעלות לשם לבדוק ושלחתי את הטכנאי עם המפתח, בתקווה שהוועד בית לא החליף את המנעול בשנים האחרונות.

פתאום משהו דגדג לי בבטן לעלות לשם.

בערב, אחרי שכולם הלכו לישון, לקחתי כוס קפה, סיגריה ואת המפתח הישן ועליתי.

תוך כדי עליה במדרגות הבניין, די באיטיות כדי שלא לשפוך את הקפה, שמתי לב לעובדה שלא עליתי במדרגות האלו מעולם!

מוזר.. חשבתי, אני גר בבניין הזה כבר שבע שנים ומעולם לא היה לי שום צורך לעלות אפילו קומה אחת למעלה...

השלטים על הדלתות שבוּ את עיניי, הייתי רגיל לתיבות הדואר, שם כל השמות היו נראים אותו דבר, וכאן למעלה, לכל שם יש סגנון וצבעים משלו. משפחת ויסבורג בסגנון קלאסי-אלגנטי, משפחת אהרוני בסגנון עץ עתיק, משפחת אבוטבול בסגנון פרחוני, ובדירה 9, מספר מוזהב בלא שם.

העלייה במדרגות, הזכירה לי את המחשבות שרצו לי בראש השבוע. על המציאות החברתית ההזויה שיש היום בעם ישראל.

ברור לי שזה פלא אדיר. משהו קרה כאן, משהו השתנה.

יותר משלושת אלפים שנה, שהעולם משתנה, והעם הזה לא זז ממקומו. התרבויות מתחלפות, וישראל בשלהם. אפילו שהיינו מפוזרים בגלויות בכל העולם, וסגנון הלבוש היה קצת שונה ממקום למקום, וגם כמה מנהגים, אך דרך החיים, האמונה, סדרי היום וכו’ - לא זזו ממקומם. תמיד זה היה אנחנו מול כל העולם. וכולם ידעו את זה.

מישהו הראה לי פעם ציטוט מדהים שכתב הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב: “כשניסיתי לאמת את השיטה המטריאליסטית (החומרית) ההיסטורית על ידי הדגמתה בגורלות העמים, היא התנפצה אל העניין היהודי אשר גורל נושאיו נראה נעדר הסבר לחלוטין. לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי, צריכה הייתה אומה זו לעבור מזמן מן העולם. קיומה הוא תופעה מסתורית ומופלאה המעידה, כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזרה קדומה.”

מה נשתנה היום מכל הימים, חשבתי.

כלומר, סיבות הגיוניות לשינוי, לא חסר, “המהפכה התעשייתית”, ה”גלובליזציה” וכו’ אבל מי שמכיר את העם הזה יודע, שמהפכות גדולות לא פחות, לא יכלו לו..

הנצח של ישראל מעולם לא שיקר.

אין ספק, משהו השתנה בנו עכשיו.

שמים

המפתח הישן פתח בקלות מפתיעה את דלת הברזל של הגג.

לרקע החריקה הצורמת של הצירים החלודים נגלו לעיניי שמים גדולים ואדירים.

ידעתי! הייתה לי הרגשה שכדאי לבא לכאן.

בפינת הגג, סמוך למעקה, מצאתי פינה מושלמת לשבת בה. גם מקום מושלם לכוס הקפה ולסיגריה.

המון זמן שלא שמעתי כל כך הרבה שקט..

רציתי להבין. להבין למה, למה זה ככה. מה השתנה פה פתאום.

הרבה אנשים חושבים שיש שאלות שאין להן תשובות, וגם שאלות בעצם אין, “זה פשוט ככה וזהו”.

אף פעם לא הבנתי מחשבות כאלו.

כל המחשבות של השבוע ושל המדרגות המשיכו לרוץ לי בראש. הבטתי איתם אל השמים, אל השמים הגדולים האלו שמעלי.

השמש כבר שקעה מזמן, גם גווני האדום והכחול כהה נבלעו קליל בשחור של הלילה.

זה זמן שקשה לראות בו.

בזמנים כאלו אני עוצם את העיניים ולוחש,

אבא...

אבא...

מה אתה רוצה מאתנו?

מתוך הדממה פס של אור מבזיק.

מבזיק לרגע בשמים השחורים והעמוקים האלו. כוכב נופל.

רגע עובר ושוב הבזק, עוד כוכב, נופל.

ועוד רגע חולף וכוכב שלישי משאיר אחריו שובל אור בדרכו מטה.

וזהו. החשכה חוזרת.

שלשה כוכבים נופלים.

האסוציאציות רצות לי בראש... שלשה כוכבים, שלושת האבות... אבל למה נופלים?...

נזכרתי במשהו ששמעתי פעם..

בית המקדש הראשון נבנה בזכות שלושת האבות. בזכות צניעותו ופרישותו של אברהם אבינו, בזכות ההקרבה העצמית של יצחק אבינו ובזכות כֹח החיים של יעקב אבינו. על אברהם אבינו כתוב שלא הביט ביופייה של שרה אשתו מעולם. יצחק עלה על המזבח והיה מוכן למסור את נפשו כקורבן - על רצון השם. על יעקב כתוב, “יעקב אבינו לא מת”, שכל י”ב השבטים, כלל ישראל, יצאו ממנו, העם היחיד שיש לו הבטחה עליונה לחיי נצח, שלא יכלה לעולם - נצח ישראל.

בזכות מידותיהם של שלושת האבות נבנה בית ראשון. וחרב בגלל שלשה דברים: גילוי עריות (פריצות), עבודת זרה (אלילים) ושפיכות דמים (רצח), שמרגע שנתקלקלו שלושת המידות האלו בעם ישראל – פסקה הזכות של האבות ונחרב הבית.

ובית המקדש השני נבנה בזכות “כנסת ישראל” בזכות האחדות של כלל עם ישראל. וכידוע, נחרב על שנאת חינם. שבבית שני, לא היו, לא עובדי אלילים ולא הייתה שפיכות דמים והיו עוסקים בתורה, אך הייתה שנאת חינם. השנאה הזו ביטלה את כח האחדות שבזכותו נבנה הבית והביאה לחורבנו.

זה מפליא, דווקא “שנאת חינם” מתוך כל המידות הרעות, שלחה אותנו לגלות הארוכה הזו של אלפי שנים.

אם כן.. דווקא בכחה של האחדות להטות את המאזניים. בכך שיתוקן מה שהתקלקל.

זו באמת מחשבה נחמדה וורודה כזו, חשבתי.. רק שהמציאות היום בשטח הפוכה לגמרי מכל זה, מעולם לא היה פרוד וריחוק בישראל כפי שיש היום. לא רק שיש כל כך הרבה פלגים וזרמים שונים, אלא שגם כל אחד מהם יודע כל כך טוב להגדיר את הבעיות של השני, במה הדרך של השני לא בסדר (במקרה היותר טוב) או במה השני פסול לגמרי...

מאין יצמח היום, כֹח כל כך אדיר של אהבת ישראל שיהיה שקול כנגד השנאה שגרמה לחורבן ולגלות...?! מאין יצמח כֹח כזה, שיטה את המאזניים לזכות, ואולי נזכה לגאולה..

האמת שהמחשבה על זה קצת הכניסה בי ייאוש. נראה שזה רחוק מאתנו יותר מאי פעם.

שוב עצמתי את העיניים. מה אתה רוצה מאתנו אבא. למה הפכת את העולם ושמת אותנו במציאות כל כך קשה ומוזרה.. גם לאחר קיבוץ גלויות...

ירידה לצורך עליה

חשק עז לסיגריה תקף אותי..

היא המתינה לי לצד כוס הקפה הריקה. שמתי אותה בפה והושטתי יד לכיס להוציא את המצית. לפני שהספקתי להגיע לכיס כבר הבנתי את הטעות שעשיתי - לא לקחתי אש!

איזה עצבים.. אין מצב שאני זז מכאן עכשיו.. אין מצב שאני יורד הביתה בשביל אש בדיוק עכשיו באמצע המחשבות והמוזה.

נשארתי עם הסיגריה בפה ועם רגל שמקפצת בעצבנות משהו.

אחרי חצי דקה קמתי בזינוק וקיפצתי במדרגות למטה. מה לא עושים בשביל סיגריה.. הייתי כבר בטוח שעד הזריחה אין שום דבר בעולם שיוריד אותי מהגג הזה...

במדרגה האחרונה נפל לי האסימון...

כשלא חסר כלום – לא זזים מהמקום!

רק כשחסר לנו משהו ממש, אז יש סיכוי שנזוז ממקומנו לעשות דברים שהסיכוי שהיינו עושים אותם בלֹא זה, היה אפסי...

אם מה שחסר לגאולת ישראל מצדינו, זה הכח של אהבת ישראל, שיתעורר ויגבר על כח השנאה שהחריב, אז אם לא חסר לנו בזה – אף אחד לא יזוז ממקומו..

וככל שיהיה חסר יותר כך יגדל הסיכוי שאולי נזוז..

האמת, שזה דבר פשוט, ככה כולנו מחנכים את ילדינו באופן טבעי: “חמודי, אתה קרעת את הדף, אבא לוקח לך את הספר כדי שתזכור שלא קורעים דפים”, ורק אחרי דקות ארוכות של בכי ויללות או בכי וצעקות (כל ילד וסגנונו האישי...) ואחרי הבטחות שובות הלב שהוא לעולם לא יקרע יותר דפים, אז, אנחנו מחזירים לו את הספר האהוב. וכפי שאנחנו מחנכים את בנינו, כך אבינו שבשמים מחנך אותנו, “וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה’ אלוקיך מְיַסְּרֶךָּ”.

פנס רחוב

חזרתי לפינה שבגג והדלקתי את הסיגריה. כבר היה לי די ברור, מה אבא רוצה..

הוא “הפך את העולם” כדי להמציא לנו מציאות כל כך הזויה שמעולם אף יהודי לא היה חולם עליה, שנהיה כל כך יחד וכל כך לחוד... כי רק אז יש סיכוי שנתעורר - מעצם החיסרון האדיר של אהבת ישראל שיש (או שאין..) בתוכנו.

אולי אז, יש סיכוי שנזוז.

אבל אחרי הכל, אני עדיין מרגיש ברִיח כבד סוגר לי על שערי ההבנה.

אם הדבר תלוי בנו, ומאתנו רוצים אותו, מה כבר בידינו לעשות?!

המציאות נראית רחוקה מאוד מהדברים האלו. וגם כל אחד מאתנו, סחף החיים שלו חזק מדי מכדי לאפשר שינויים גדולים...

ככל שחושבים על הדברים למעשה בשטח, נראה שהחושך הולך ומתעבה. עד שבא לי לשכוח מכל המחשבות האלו, לחזור לדירה בקומה 1, להיכנס מתחת לשמיכה, ולתת לבוקר להעיר אותי ולסחוף אותי לעוד יום רגיל ושגרתי..

נתתי מבט אחרון לרחוב למטה,

פנס קטן האיר את הרחוב הגדול.

בהיתי בו רגע ארוך.

זה ממש פלא, חשבתי, איך זה שפנס כל כך קטן, בגודל של כף יד, מאיר כל כך הרבה וכל כך רחוק...

ועוד יותר מפליא - שעוד מעט השמים יתחילו להתבהר, והלילה יפנה מקומו ליום. ואז יהיה צריך להתאמץ מאוד לראות אם הפנס הקטן הזה בכלל דולק.. ורק עכשיו, בחושך הזה, האור שלו מגיע אפילו עד לדירה 26...

הפנס הזה הזכיר לי משהו ששמעתי פעם מאדם חכם, בזמן שיש חושך גדול, ולכל אחד הכי מתחשק להתכנס בביתו, אז מתעוררת הנהגה יוצאת דופן בעולם, שנר קטן דוחה חושך גדול - מעשים קטנים שקולים כמהפכות עולם.

המילים האלו הדהדו בראשי. הרגשתי שהבנתי דבר גדול - דווקא כי עכשיו חושך כזה שמעולם לא היה, דווקא כי אנחנו רחוקים כל כך אחד מהשני, דווקא במציאות הזאת, שאנחנו בתוכה היום, יכול להתעורר כח כל כך אדיר של אהבת ישראל, כי רק כשלילה בחוץ אז נר קטן דוחה חושך גדול, ולנו, אין כח, אלא להדליק נר קטן.

הרגשתי איך הבריח הכבד, מתמוגג וכלה כעשן ברוח.

אז זהו, אולי זה מה שאבא רוצה.

האמת, שזה די פשוט, זה די פשוט להדליק נר קטן.

בגבול רמת גן בני ברק נצנצו קרני השמש הראשונות בין הבתים ושִסעו את חשכת הלילה.

נעלתי אחרי את דלת הברזל של הגג,

וירדתי מטה חזרה לקומה 1, עייף, אך שמח.

מצרי אחד ליום...

לפני כשלושת אלפים שנה נשלח משה רבינו להוציא את עם ישראל ממצרים, מהמציאות השחורה והקשה ביותר שהיו בה אי-פעם (הרבה יותר מהיום...).

הכל ידוע, משה רבינו ע”ה יוצא מארמון המלוכה בו גדל, לשטח. ורואה בסבל עמו ובעינוּי הקשה שמצרים מענים אותם. זו המציאות כבר למעלה ממאה שנה. כולם כבר נולדו כ”עבדים” ונפשם אסורה בעבדות. גם חוקי העבדות כבר נקבצו לספרי חוקים והכל מתנהל “כתיקונו”... מציאות חזקה ואיתנה שאין עליה מערער.

מה כבר אדם יחידי מסוגל לעשות?.. מלבד לראות ולהיאנח בכאב לב.

לא היתה לו למשה, לא השפעה מדינית ולא צבא אדיר, רק הוא לבדו וליבו הרחב כים, כואבים את המחזה שרואות העיניים.

מצד ההגיון היה לו לשתוק.

אבל משה לא שתק.

בפעם הראשונה שראה איש מצרי מכה איש יהודי הביט ימין ושמאל, וכשראה שאין איש, הרג את המצרי והטמין אותו בחול.

הוא לא שתק!...

אם ילד קטן היה מספר לנו סיפור כזה, היינו מלטפים אותו על הלחי בחיוך מתוק, וחושבים לעצמנו, אך.. איזו תמימות מתוקה, איזו נאיביות..

אבל כשתורת ישראל, תכלית החכמה, מספרת לנו את זה, אז ההגיון זועק – הרי מעשה כזה הוא מגוחך לגמרי - לקום ולהרוג איש מצרי אחד!? יש עוד מאות אלפים כמוהו! מה עשה משה?! מה יצא ממעשה כזה?! את זה באה ללמד אותנו התורה? לפעול בלא הגיון?

והסיפור ממשיך... למחרת יוצא משה שוב לשטח. כנראה להמשיך בשיטתו – מצרי אחד ליום... בחשבון פשוט, תוך עשר שנים הוא יחסל כ-3500 מצרים!

מתוך מאות אלפים... ובתקוה שלא יעלו על המחסל הסדרתי מתישהו...

האמת שזה חסר כל הגיון.

אבל הלב של משה בוער באהבת ישראל, הוא פשוט לא מסוגל לראות ולשתוק.

אז הוא עושה,

עושה את מה שבידו לעשות.

אך הדבר נודע. פרעה מבקש להורגו ומשה בורח למדיין.

שם במדבר, רחוק מארץ מצרים, הפצע בליבו לא מגליד. אפילו שרחוק מהעין אבל ממש לא רחוק מהלב. מהלב הרחב בעולם.

אז נגלה אליו הקב”ה בסנה. ואומר לו: ראֹה ראיתי את עֳני עמי אשר במצרים... וארד להצילו.

כי, כשיש לב, כאן בארץ, שרואה ושומע ויודע וכואב באמת, וגם עושה את מה שבידו שלו לעשות, אז גם בשמים כבר אי אפשר לשתוק.

אז מצווה אותו הקב”ה: לך והוצא את עמי ישראל ממצרים ואני אהיה עִמך והכיתי את מצרים בכל נפלאותיי והעליתי את עמי, את ישראל, אל ארץ זבת חלב ודבש.

מתוך מצרי אחד שהרג משה נתגלגלה גאולת ישראל.

הסוד הוא, לעשות את הדבר הקטן שבידי לעשות. לא לתת להגיון לקרר את הלב ולומר: עדיף לשתוק - מה כבר יועיל מעשה קטן...

כי כשיש חשך בחוץ, אז מעשים קטנים שקולים כמהפכות עולם.

נר קטן דוחה חושך גדול.

מי יודע, אולי בזכות חצי השקל שנפל לאחיך החרדי באוטובוס והרמת אותו, והשבת לו בחצי חיוך, תתגלגל גאולת ישראל.

#אחדות #גאולה #עםישראל #מחשבהיהודית #השקפה

6 צפיות
  • White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

טל':  02-5866081

טל' נוס':  052-7670371