• White Facebook Icon
ישיבת בנין ציון

נוף רמות 75, ירושלים

דוא"ל: binyanzion@gmail.com 

פקס:  02-5866081

טל':    052-7142374

         052-7670371

  • הרב עמיחי הורביץ

העולם הבא - מי חזר משם?


העולם הבא, מי חזר משם? עדויות של דמויות מהתנ"ך ושל צדיקים. במאמר תמצאו עוד מחשבות מרתקות של הרב עמיחי הורביץ.

א. פתיחה: מה שבין פסח

לשבועות.

השָׁמַע עָם קוֹל אלוקים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי?! (1) זוהי שאלה רטורית. ודאי שלא. וגם אף אחד לא טוען כדבר הזה. מעמד הר-סיני היה בנוכחות מליוני בני אדם: גברים, נשים וטף. צעירים וזקנים. אף אחד לא נשאר בבית ושום תירוץ לא נצרך ולא נתקבל. כולם רצו (תרתי משמע, במלעיל ובמלרע). התורה שייכת לכולם וכמובן שלא היתה שם הדרה של אף אחד. (2)

אפילו הכשלון הנורא של חטא העגל, שאין כדוגמתו לדיראון עולם בתרבות היהודית, לא היה על עצם קבלת התורה או ערעור על בורא העולם, אלא מסכת של: בלבול, דמיון וטעות (אכן, נוראיים) על העדרו של משה. וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות לב, א, פרשת כי תשא). תחליף למשה בקשו, תחליף לקב”ה, לא בקשו. וגם זה היה מעשה הערב-רב, אֵלו המצריים אשר הצטרפו אל ישראל בצאתם ממצרים, כי רצו להיות בצד המנצח. התגיירו אבל לא הפנימו. זו לא הפעם היחידה שהיו לנו צרות צרורות מגֵרים לכאורה (ודי למבין) אבל זו היתה הדוגמא לדורות.

אוֹ הֲנִסָּה אלוקים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה’ אֱלֹקֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיך. (3) את המסורת של יציאת מצרים והניסים שהיו שם אנו מעבירים לבנינו מדור דור מאז יצאו בשנת 2448 לספירה היהודית. (4) בפסח האחרון הסבנו בפעם ה-3325 לליל הסדר. (5) זו מצוה מן התורה לזכור ואנו עושים זאת בליל הסדר: כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ (דברים טז, ג, פרשת ראה).

אבל את מתן תורה איננו צריכים לזכור והתורה לא צותה על כך, אלא רק לעשות יום טוב, ביום זה. משום שהתורה ניתנה לנו באופן זה שתהיה חקוקה על לוח לבנו, תמיד. ספר מאובק בתוך ארון ישן, צריך זכרון. אבל תורה תוססת ורעננה בלב לומדיה אינה זקוקה לזכרון או ליום מיוחד. והיא כל כך תוססת אצל רבים (לא מספיק רבים) שמצליחה להרגיז רבים אחרים, לא פחות.

ב. מחשבות על: רוממות מול

שפלות.

כשעולים הכי גבוה, יש בעיה. משם אפשר ליפול ומאד קשה לעלות. אם “השמים הם הגבול” ובהר-סיני היו כולם “טייסים”, אז, משם אפשר רק לנחות. אמנם אחרי שיורדים למטה יש שוב להיכן לעלות.

כל אחד יודע שאי אפשר להיות כל הזמן בשיא המתח והמאמץ. בהר-סיני היו בכזה מצב. כשנופלים משם, תתכן התרסקות. באופן מסוים זה קרה בעגל.

כשנמצאים למעלה צריך לא לשכוח מהיכן באנו. זהו סוד המשנה: “דע מאין באת ולאן אתה הולך”. נציג החברָה קדישָא לא אומר את זה לנפטר הדגול, הוא כבר יודע. הוא אומר את זה למשתתפים החיים. אלו שלהם זה “לא יקרה”. כבר אמר שלמה המלך בחכמתו: טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ (קהלת ז, ב). העיקר הוא סוף הפסוק. כמה חכמה יש כאן וכמה זה נשמע בנאלי במציאות חיינו התועלתנית.

אבל גם להיפך הוא נכון. כשנמצאים למטה צריך לזכור לאיזה גובה הגענו. כעַם. וגם כל יחיד בפני עצמו. והרי גם אנו ובנינו, גם הורינו וסבינו, כולם (כולנו) היו (היינו) בהר-סיני. דבר זה קיבלנו במסורת ונאמר בתורה: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה’ אֱלֹקינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (דברים כט, יד, פרשת ניצבים). כל הנשמות מאז בריאת אדם הראשון וגם אלו העתידות להברא בכל הדורות מעם ישראל היו בהר-סיני. אלו בגופם, ואלו נשמתם בלבד. (6) ואפילו כל גרים העתידים להתגייר בכל הדורות שיבאו. (7) וכל נבואות העתידות להאמר ע”י הנביאים קיבלה נשמתם מהר-סיני. (8)

לסיכום : אין רוממות ללא שפלות, אבל אין שפלות כשיש רוממות.

זו צריכה להיות התודעה של הר-סיני עבורנו. וזה סוד: סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה (בראשית כח, יב, פרשת ויֵצֵא). סלם = סיני (130). כך הוא ההר וכך הוא האדם.

ג. מסעות לשמיים וחזרה.

וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה’ מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יט, ג, פרשת יתרו). וְאֶל משֶׁה אָמַר: עֲלֵה אֶל ה’ אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: וְנִגַּשׁ משֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה’ (שמות כד, א-ב, פרשת משפטים). וַיָּבֹא משֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי משֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (שם פס’ ח”י). לאו דוקא עליַת הגוף. עלָה אל ההר, נכנס לתוך הענן (שהיה גילוי השכינה), (9) ושם היתה לו התפשטות הגשמיות ועליַת (10) נשמה לעולם העליון.

מיד אני חושב על אלו שמחייכים בכל מיני מצבים מביכים כמו אלו. למשל, כשמדברים על העולם הבא, הם יחייכו וימתיקו סוד: אף אחד לא חזר משם, הא?! אותם יודעי דבר יחייכו שוב, כאן, וילחשו: מי היה שָם לספר, הא?! והחיוך המסתורי בתוספת הלחישה עושים איזה רושם שהם יודעים על מה הם מדברים.

הכלל אצלנו שלא באנו לריב, ואיש באמונתו... אבל ידידים יקרים, משה רבינו היה שם וסיפר. אתם לא מאמינים לו? לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז, פרשת בהעלותך). הקב”ה מעיד עליו. ולא עוד אלא שנוזף (חמוּרוֹת) באהרן ובמרים על שהטילו ספק (מסוים) באחיהם הגדול (לא בגיל אלא בגדלות). מכאן ואילך להטיל ספק במשה רבינו או בתורת משה כמוהו ככפירה בעיקרי האמונה. (11) וראה מה נאמר על קֹרַח: לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה’, וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו? (במדבר טז, יא, פרשת קרח). הם לא נועדו על ה’, לכאורה. הם “רק” הקימו מפלגה נפרדת וביקשו בחירות דמוקרטיות? ובכל זאת הרי נענשו בידי שמיים. (12)

אגב, כן, מישהו חזר משם. לא אחד כי אם רבים. מי שמאמין לרבינו האר”י אז (כמעט) (13) כולנו חזרנו משם. והדברים מפורשים ומפורטים וגם נפלאים, בשער הגלגולים. אבל חז”ל מספרים על אמוראים (שלא לדבר על תנאים ונביאים) ש”טיילו” במסע “לגן עדן וחזרה” בחיים חיותם. (14)

אבל היו גם לא מעט “ביקורים” מעולם העליון אלינו. ביחידים ובקבוצות. כל הזהר מלא מזה. ורעֲיָא מהֵימְנא. (15) ומה שמתואר באידרא זוטא ואידרא רבה על כל המלאכים עם השכינה שבאו לשמוע את הרשב”י דורש. (16) וירדה אש מהשמים וכל החכמים שהיו שם ראו את זה. לא נאמין להם?? ואם זה היה הנושא שלנו הייתי מביא עוד כהנה וכהנה של: חזרו משם, הלכו לשם וכו’. ועוד לא דיברנו על גילוי אליהו שהתגלה לצדיקים בכל הדורות (עד דורות אלו ממש). ועוד לא דיברנו על חזון הנביאים שעשו “עלית נשמה” לעולם העליון. ודברים כאלו שמענו גם אצל האר”י והבעל שם טוב והגר”א ועוד צדיקים. בסך הכל לא יזיקו קצת ענוה ודרך ארץ לכל היודעי דבר אנשי הרַצְיוֹ.(17)

ד. איך נראית מריבה בין

מלאכים לבני אדם.

על הרבה מלחמות למדנו וקראנו. אם נאמר שההסטוריה האנושית מקבילה להסטוריה של המלחמות, לא נחטא מאד לאמת. (18) לא נראה שאי פעם המלחמות יהפכו ל”היסטוריה”. כמובן שאנו מאמינים לדברי הנביא אשר אמר את חזון האחרית: ...לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלחֲמה (ישעי’ה ב, ד). אנו גם מאמינים שזה קרוב. אבל כמה “רחוק” יכול להיות הקרוב הזה? וכמה סבל נצטרך עוד ללמוד עד אז?!

עכשיו נדבר על מלחמה בין מלאכים ובני אדם. יותר נכון בן אדם. ויותר מדויק מלחמת משה רבינו והמלאכים. אמנם הוא לא היה הראשון. זה התחיל אצל יעקב אבינו עם המלאך שהיה “שרו” (מלאכו) של עשו. (19) לפחות אצל משה רבנו זה היה מאבק מילולי. ואנו יודעים איך מאבקים כאלו יכולים להיות אלימים וכואבים אף יותר.

אמר רבי יהושע בן לוי (20) בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו? אמר להם: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה...קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? “מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו...אשר תנה הודך על השמים” (תהילים ח, ב). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזר להן תשובה! אמר לפניו: רבונו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. אמר לו: אחוז בכסא כבודי והחזר להן תשובה...אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה: “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”. אמר להם: למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם? וכו’.(21)

אִלו באנו לבאר מאמר זה על דרך הפרד”ס היינו צריכים לכתוב ספר בפני עצמו.

אבל מספר מילים הנוגעים לעניני דיומא שלנו. כאן היתה מלחמה על “כל הקופה”. האם תנתן תורה לבני האדם בכלל (ילוד אשה) ולעם ישראל בפרט (אם הם ראויים). כמובן, הקב”ה יכול היה “לסתום” להם את הפה. או אפילו לבטל את מציאותם המתנגדת, של המלאכים. ולאו דוקא הענין הדמוקרטי “שיחק” כאן. אלא שכדי לנצח את המתנגדים אתה צריך להמצא במצב של שכנוע עמוק. אבל זה הרי ישנו אצל כל פנאט או סוטה, רח”ל? לכן העומק הזה צריך להיות אמיתי. כזה שמי שהוא אמיתי (כמו המלאכים) לא יוכל להתנגד לו. אתה צריך לצאת מהנגיעות והאינטרסים שלך כדי להראות את צד האמת שבדבר. לכך היה צריך משה רבנו להכנס למצב של התפשטות הגשמיות כמו שנאמר לעיל. מאידך גם הצד השני צריך להיות במצב כזה ואלו היו מלאכים. עמדו כאן שתי בחינות רוחניות: הנשמה של משה רבינו לעומת הנשמה של המלאכים. הראשונה כמייצגת את האנושות והשניה את הרוחניות הטהורה.

כמובן, השאלה הנוקבת כאן היא איך “טעו” המלאכים? מה חשבו בתחילה ומה גרם להם להשתכנע? הביאור, שהם לא טעו. הם “שכָלים נבדלים” וככאלו ראו את התורה הרוחנית של השמיים זו “שנבראה” הרבה לפני בריאת העולם שלנו. כל הגשמה שלה היא זילות כלפי שמיים. וזה שאמרו: “תנה הודך על השמיים”. (22)

אבל “טענת” משה רבנו היתה שאמנם הם צודקים (והאמת שלהם כל כך נוקבת ושורפת שיכולה לשרוף אותו בהבל פיהם) אבל זו לא התכלית העיקרית של התורה. אלא אדרבה, ש”תרד” (שוב, תרתי משמע) ותחול על בני אדם גשמיים בעולם חומרי. תעדן את החומר שלהם ותרומם את הרוח שלהם. “סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה” כבר אמרנו: זה, סינ”י. אם כן למדנו עוד יותר שאף: מַלְאֲכֵי אֱלֹקים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ (שם). יש מפרשים בסלם ויש מפרשים ביעקב. ב-סל”ם (130) ז”ה (12) כס”א (81) הכבו”ד (37) = 130.

עם ישראל שעתיד לקבל תורה בסיני יבנה את הסולם המחבר שמים וארץ. והוא יהיה הקשר של כסא הכבוד לעולם הזה ואז, גם המלאכים יוכלו לעלות ולרדת בו. ולזה צריך את יעקב (שהוא התכללות שלשת האבות) ואת משה רבנו ואת דור המדבר.

ואחרי ככלות הכל, מדוע כל כך מעטים (יחסית)? גם לזה תקצר כאן היריעה. באמת שהתשובה כבר ניתנה לעיל. ואמרו אותה חכמים בקבלה:

וַיֹּאמַר ה’ מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן (דברים לג, ב, פרשת זאת הברכה) נגלה על בני עשו ואמר להם: מקבלים אתם עליכם את התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: “לא תרצח”. אמרו לו: היא ירושה שהוריש לנו אבינו: “ועל חרבך תחיה”. נגלה על בני עמון ומואב אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: “לא תנאף”. אמרו לו: והלא כולן בני מנאפים הן שנאמר: “ותהרין שתי בנות לוט מאביהן”. נגלה על בני ישמעאל אמר להם:...אמרו לו: מה כתיב בה? אמר להם: “לא תגנוב” אמרו לו: זו ברכה שנתן לנו אבינו שנאמר: “והוא יהיה פרא אדם”. וכשבא אצל ישראל...מיד פתחו כלם ואמרו: “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע”...

בקיצור כל אחד עם ה”לא מתאים”, המתאים לו. עמים שלמים או בני אדם באשר הם.

ה. מתן תורה ונשים.

לא הייתי נכנס לעסוק בזה אלולי רוחות מלחמה המנשבות “ברחוב”. וגם כך אסתפק בכמה גרגירי מחשבה.

עם ישראל קיבל תורה בסיני. עם ישראל הוא כ-ו-ל-ם. (23) כולם עמדו למרגלות הר-סיני. כולם שמעו: “אנכי” ו”לא יהיה לך”. כולם שמעו את הקולות וראו את האש הגדולה. כולם יראו וחרדו. (24) נשים, גברים, זקנים וטף. כולם קיבלו על עצמם נעשה ונשמע. דהיינו תרי”ג מצוות הלכה למעשה (ולא רק פיתוח כללי של זהות יהודית).

צריך להבין בכל עומק המשמעות של קבלת התורה (מאז ועד עתה), התורה שייכת לנשים כמו לגברים, לחילוניים כמו לדתיים או חרדיים. אין לאף אחד זכויות יתר בבעלות על התורה (או מניות שליטה). וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה’ מִן הָהָר לֵאמֹר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יט, ג, פרשת יתרו).

כה תאמר: בלשון הזה וכסדר הזה (עפ”י מסכת שבת דף פו). לבית יעקב: אלו הנשים. תאמר להן בלשון רכה (כלומר מתחשבת ומפייסת). ותגיד לבני ישראל: עונשים ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין (עפ”י חז”ל במכילתא). (25)

ולא עוד אלא ש”הנשים קבלו את התורה תחלה שנאמר: כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ואחר כך: ותגיד לבני ישראל אלו האנשים”. (26) ראיתי פעם (27) שטעם שהקדימו הנשים לקבל על עצמן נעשה ונשמע כדי שלא יאמרו (הציניקנים, בעלי לשון הרע ואנשי תקשורת) שהן קיבלו מפני החשש והרצון להראות ששומעות בקול בעליהן. אז, לא. הן היו בעלות דעה עצמאית ומרצונן קיבלו והקדימו כנ”ל.

אלא מה? שהתורה פטרה נשים מחיוב מצוות עשה שהזמן גרמא (כלומר שתלויות בזמן מסוים שאם עבר הפסידו את המצווה) כגון ציצית ותפילין וסוכה (חוץ מיוצאים מן הכלל כמו שמירת שבת ואכילת מצה) (28) וגם מחיוב לימוד תורה אע”פ שאינו “זמן גרמא” שנאמר בו “והגית בו יומם ולילה”. כמובן, בכל אלו היא רשאית וגם מקבלת שכר כעושה מצוה.

צריך להבין שאין לכל זה שייכות לקיפוח או דרגה נחותה, חס וחלילה, שהרי אין זו החלטה של חכמים אלא ציווי התורה מסיני. ואת יחס התורה והערכתה לנשים ראינו לעיל. (29) האם נאמר שאני מושפל ודחוי כי אין לי רשות לעבוד בבית המקדש אלא רק לאליתה של הכהנים? או למה הם מקבלים מתנות כהונה כתרומות ומעשרות ואני לא? וכיוצ”ב רבות. התשובה (הכללית) על כל סוג זה של שאילתות היא שכל אחד מקבל את האמצעים (של הציבור) לפי מה שמוטל עליו. תחילה מגדירים משימות ואח”כ בוררים את הכלים עבורם. צוללת אחת תעלה כמו התקציב של כל חיילות הרגליים גם יחד ואח”כ יאמרו (הכל כמשל, כמובן) שאין תקציב לציוד בסיסי.

עבודתן ותרומתן המכרעת של נשים היא בבניית המשפחה בישראל. זה לא אומר שאינה יכולה להיות אשת קריירה ולהצליח מאד. בזה אינה שונה מהאיש. אבל בבניית המשפחה היא הדומיננטית. נכון שבדברים רבים יכול וצריך האיש (הבעל) להיות שותף ולתרום חלקו, אבל זה אינו נוגע ליסוד הבית. האשה היא “המאור הגדול לממשלת” הבית.

ראו נא ידידי, שוב אומר, לא באנו להתווכח ולהתפלמס. היום יכולים (טכנית-מדעית) ליצור חברה של רק גברים (ולהחליף את הנשים לגמרי. שהרי יש “מבחנות”). היום יכולים, גם, לוותר על הגברים לגמרי (שהרי יש “בנקים”). אז מה? אפשר אולי בכלל לוותר על כל העולם ולחיות בעולם וירטואלי (שהרי יש “מטריקס”).

אני יודע, הרחקתי קצת לכת עם המחשבות. אבל זו אמת, גם אם קצת קשה לקבל.

נכון שהחברה השתנתה. התקדמה? זו שאלה טובה. אבל שינויים בתפיסה מחייבים עדכונים מסוימים. לא עדכון של הר-סיני, אלא של תובנות הניתנות לפרשנות משתנה עם הזמן. מי מוסמך לדון בכך? מי שיודע היטב, בבקיאות ובשימת שכל, גם ביָשן וגם בחָדש. מבין את משמעות התהליכים. התורה חשובה לו באמת, והוא גם איש אמת. הוא תלמיד חכם וירא שמים. הוא יכול לדון במה מותר לשנות ובמה אסור, כדי לא להרוס את “מתן תורה”. אבל מי שנכנס לחנות חרסינה ברגל גאוה ובמגפים עם בוץ, מיועד להרוס את העדינות והדקות של הרקמה המחברת את העם הזה.

ו. אילו קרבנו לפני הר-סיני, ולא נתן לנו את התורה - דיֵינו.

די, דיינו...דיינו, דיינוּוּוּוּ... כך פיזמנו את המילים הידועות במנגינה המסורתית. וכל שנה עולה מחדש המחשבה הישנה אצלי. מה יש כאן דיינו? מה יש כאן בכלל, עוד לפני הדיינו? להגיע להר סיני ולא לקבל תורה? אפשר כבר לנסוע לאלפים השויצרים, יותר קריר, נעים ומלהיב. אפשר שם לפחות לעשות סקי ולהנות מהנוף.

ודאי הוא שכל מטרת מכות מצרים, יציאת מצרים, קריעת ים-סוף וההליכה במדבר היתה קבלת התורה. זה נאמר מפורש למשה רבינו עוד בסנה בתוך כדי הויכוח הגדול על עצם השליחות לפרעה: מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם? שאל האיש הדגול והענָו. וַיֹּאמֶר: כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת...בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה. (30) וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים? דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג’ חדשים. (31)

למדנו שהעיקר היה לקבל תורה.

ושוב חוזרת השאלה: מה דיינו יש בקירוב להר סיני מצד עצמו? נענה על כך בשני מישורים, שהם שתי בחינות של “ארץ ושמיים”.

במישור החברתי. וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. (32) כאיש אחד בלב אחד. אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקות. (33) עוד נשוב לדבר על ענין מופלא זה אבל כרגע די לנו (דיינו) שהר סיני היה גורם מאחד. הידיעה שיש כאן איזו תכלית משותפת ההופכת אותם מאוסף פליטים ושבטים נודדים לעם שיכול לשאת עיניו למעלה. אל מטרה רוחנית מלכדת. הזכרון והידיעה האלו כבר יש בהם משהו שיכול להחזיק את העם הזה בעתיד...דיינו.

במישור הרוחני. במעמד הר סיני הזדככו והפכו לאנשים יותר טובים, יותר רוחניים, יותר מחפשים אמת, יותר ערכיים. אשר אפילו בלי תורה, שהיא האמת עצמה, כבר התנתקו מהתרבות המצרית החומרית.

ז. “מלחמה על הפנים”.

אני יודע, זה לא נשמע טוב. כי כל דבר שהוא “על הפנים” לא נשמע טוב. ובטח אם זו “מלחמה, על הפנים”.

אבל מה לעשות כשהדברים יוצאים בפומבי מפי מפכ”ל המשטרה ועוד אישים חשובים. מה כבר אפשר לאמר על האלימות הקשה העוברת על החברה שלנו? שבמלחמה כמו במלחמה וכו’ ושזו “מלחמה” (ממש, הוא אמר) על “פניה” של החברה הישראלית. כלומר, האלימות מרימה ראש ואנחנו “על הפנים”. כבר לא מדובר רק באיכות חיים (מושג שכמעט אבד עליו הקלח), אלא ממש במלחמה.

ומה עם החינוך? גם הוא ממש על אותם “פנים”. ותאות הבצע של יחידים? והעוני של רבים (אשר חוצה קוים)? (34) זה גם “על הפנים”. והניכור? וחוסר הכבוד לזולת? הכל “על הפנים”.

אני חושב שלא מיצינו את מה שהתורה והיהדות מציעים לנו בעניינים אלו. וכוונתי לכולם. דתיים כחילוניים. כי לטרכטנברג יש אג’נדה וגם לביבי. וגם לשָלי. וגם...טוב אולי “לו” כבר אין. גם לדתיים יש אג’נדה. כולם צודקים ותלוי לאיזה “צד” מפנים את המבט. אז, קטונתי באמת. אני רק חושב שלא מיצינו את מה שרצה הקב”ה לתת לנו בהר סיני בנושאים החברתיים ובכלל. חבל לקלקל את “הפנים” היפות שלנו.

ח. כאיש אחד בלב אחד.

וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר (שמות יט, ב) ואח”כ: וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקים (שם פסק ג’ הסמוך מיד). “ויחן” וכו’ כאיש אחד בלב אחד (רש”י עפ”י חז”ל במכילתא (35)). הפירוש הזה מן המפורסמות שבפירושי רש”י. התורה עפ”י ראיית חכמינו אמרה כאן את שבחם של ישראל שהצליחו לשים בצד את כל המחלוקות ביניהם ולהתאחד סביב “הדבר” המרכזי בחייהם, כעם. “...אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקות”, הוא סיום דברי רש”י (עפ”י אותה מכילתא).

התורה “רמזה” ע”י סמיכות הפסוקים, גם, שעלית משה להר לקבל תורה היתה אחרי “ויחן ישראל” וכו’ כלומר שאין עלִיָה של המנהיג עד שיש שלום ואחדות בין המונהגים, היינו עם ישראל. הרי הוא המנהיג של כ-ו-ל-ם (והפעם באמת ובלי “פוליטיקות”) אז בשם מי הוא “עולה”? כיוון שהכלל (ההלכתי) ש”שליחו של אדם כמותו” הרי “פני” הדור, כפני המנהיג, ולהיפך. לכן זה באמת היה תנאי (לא מפורסם ורשמי) לקבלת התורה. ישראל הגיעו לתובנה והפנמה זו, מעצמם (בלי מתוְכים חרוצים, יחצ”נים ממולחים וכדומה).

בזה נבחנו אם ראויים הם לצאת ממצרים, כלומר האם יש כאן רק בריחה מהשעבוד והצער של מצרים או יותר מזה, רצון למשהו חדש ואחר.

באותו זמן שאני חושב על זה ישנם חלק מהקוראים שחושבים על משהו אחר. נכון, מטרתינו כאומה מתחדשת לצאת מהגלות ולבנות משהו חדש בארץ ישראל ובמדינת ישראל. וזה לעומת מה? לעומת מי? ה”אלו הגלותיים”? על זה אתם חושבים?

אז, אין ויכוח בין אף אחד לאף אחד. מיהם שחַרתו על לוח לבם וכתבו על ספרי תפלתם את היציאה מהגלות והחזרה לארצנו, יותר מהיהודים המאמינים? ומיהם לעומת זאת שבקשו למחוק מנוסח התפלה (ואף עשו כן) אם לא הרפורמיסטים בגרמניה?

אבל כן, יש הבדל יסודי. למה אנו כל כך רוצים את הארץ ולמה אנו כל כך מתעֲבים את הגלות? האם רק מהרצון לצאת ממצרים או ובעיקר מהתשוקה לקבל תורה בהר-סיני.

את הנקודה היסודית הזו הבינו עם ישראל בשיא עומקה וגובהה בשעת “ויחן”.

אם, להבדיל, השתמשו האנטישמיים בכל הדורות בפירוש זה כדי “לאחד וליחד” אותנו כמושא לשנאה, לפחות אנחנו נשתמש בזה לטובה ומעלה.

ראינו מהפסוק ומהסמיכות אליו שיש כאן מטבע עם שני צדדים. מצד אחד: עֵץ. היינו “עץ חיים למחזיקים בה”. התורה. ומצד שני: פַּלִי. היינו האחדות של ישראל (בארצו ובכלל). (36) כלומר: ויחן הוא תנאי לקבלת התורה. אבל התורה סיבה להתאחדות ה”ויחן” סביבה.

מדהים לחשוב. עם ישראל יצאו “עכשו”. (37) וכל הזמן הזה “בתרעומות ומחלוקות”. מה כבר הספיקו לעשות? או, ש”סחבו” אתם את כל אלו ממצרים ולא יכלו להפטר מהם. מה נאמר אחרי ששים וארבע שנים של עצמאות?

אבל לצורך גדול ולזמן קצר הצליחו לעשות זאת. מה שאומר שזה אפשרי אם כי אוטופי.

אז, לשם מה כל זה? אלא, ראינו ונוכחנו שאפשר, ויש למה לשאוף.

ט. היום הזה נהית לעם.

מתי קרה דבר זה? מתי ישראל נהיו לעם או ממתי נחשבו לעם בפני עצמו?

הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה’ אֱלֹקֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’ אֱלֹקֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם (דברים כז, ט-י). היום הזה הוא שבו נכרתה ברית נוספת לפני הכניסה לארץ ישראל. אז צוה משה על מה שיעשו בהר גריזים והר עיבל כשיכנסו לארץ. רש”י כתב לבאר מהו “היום הזה”: בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית.

ודאי, קדמה לזה הברית היסודית של הר-סיני כמו זו המתוארת בסוף פרשת משפטים (שמות כד). להכנס בברית ולהיות לעם הם שני מקבילים המאפיינים את הזהות היהודית.

עם של עבדים. או עבדים שנהיו לעם. בחשיבה מודרנית אנו אומרים שאי אפשר להיות עם ביום אחד. צריך פרספקטיבה של שנים. לבנות מימשל ומנהיגות. לפתח חוקה וחוקים. להקים מוסדות לאורך זמן. ושאר הכלים הנחוצים.

התורה אומרת “היום הזה”. אם נכנסים בברית ומקבלים תורה בהר סיני נהיים ברגע אחד לעם ישראל. “ושאר פירושו זיל גמור”.

י. סיום.

עלינו גבוה, ירדנו נמוך. עתה צריכים לרדת מההר. סעו בזהירות. לא למהר. להזהר לא ליפול בירידה. והעיקר: לא לשכוח מה שקיבלנו שם.

_____________________________________________________________________________________________________________________

1. דברים ד, לג פרשת ואתחנן.

2. אבל צניעות היתה שם. ובבקשה, זהירות בהבחנה בין הדרה לבין צניעות. אפשר להתוכח (כאילו) על גדרי צניעות ומה השיעור, אבל הערבוב עם הדרה אינו הוגן ומטעה.

3. דברים ד, לד פרשת ואתחנן.

4. זו המתיחסת לבריאת העולם, לפי הקבלה היהודית.

5. אנו מדברים על קיום מצוות התורה של הסדר: פסח, מצה ומרור וספור יציאת מצרים. “נוסח” ההגדה של פסח (“הסיפור”) נבנה בקומות. בעיקרו בזמן התַּנָאים ובחלקו הקטן בהמשך הדורות (בפרט הפיוטים שאינם ממש חלק מההגדה אלא מנהג הדורות).

6. הרי לגוף אין חיים ללא נשמה. אבל נשמה יכולה “לחיות” בלי גוף.

7. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: גֵרים מַאי? (כלומר: האם היו בהר סיני) אמר ליה: אף על גב דאינהוּ לא הווּ (היינו בגופם), מזְלַייהוּ הווּ (מסכת שבת קמו, א). מזלייהו היינו אותו ניצוץ מנשמתם שאין לו עבר, הווה ועתיד. וכמו שהיו שם נשמות העתידות להולד כך היו שם נשמות העתידות להתגייר.

8. ראה גם ספר “התודעה” פרק כח.

9. הסוד מדוע גילוי “שכינה” נראה בצורת ענן או עננים (כמו שבעה עננים שהקיפו את ישראל במדבר) הוא משום: כְּבֹד אֱלֹקים הַסְתֵּר דָּבָר (משלי כה, ב). ומכאן ואילך הוא: הַסתר דבר...

10. מושג ידוע בחסידות וקבלה. והוא מוכרח לנביא או לכל אחד הרוצה לעלות במדרגות הקדושה...

11. ראה יג עיקרי האמונה בסידור בסוף תפילת שחרית, בקצרה. או בהרחבה בפירוש המשניות של הרמב”ם למסכת סנהדרין.

12. ראה גם במדבר טז, לא-לה.

13. כי האר”י אומר שבכל דור ישנן מאה נשמות “חדשות” שלא היו כאן מאז בריאת העולם.

14. למשל הענין באריכות על רבי יהושע בן לוי במסכת כתובות סוף פרק שביעי, דף עז, ע”ב.

15. התגלות נשמת משה רבינו לרשב”י שהיה כידוע, ניצוץ משה רבינו בעצמו.

16. נביא כאן מספר משפטים לדוגמא: אמר רבי שמעון: כמה שניא שעתה דא מאדרא (כמה יש הבדל בין מה שהיה באדרא רבה לבין עכשיו) דבאדרא אזדַמן קב”ה ורתיכוֹי (הקב”ה ופמליא שלו) והַשְתא הַא קב”ה הכא ואתֵּי עם אינוּן צדיקַיָא דבגִנְתַּא דְעֵדֶן וכו’ 17. שתמיד חשבתי עצמי כאחד כזה.

18. זה התחיל בקין והבל, והשאר “הסטוריה”.

19. ראה פרשת וישלח, בראשית פרק לב.

20. שהזכרנו אותו לעיל. היה תלמיד של רבי יהודה הנשיא.

21. מסכת שבת דף פח, ב.

22. הם אמרו פסוק בתהילים? כן, כי באמת דוד המלך אמר ברוח הקדש את מה שהם אמרו. הוא תיאר את המלחמה הזו עוד לפני שהיתה לרבי יהושע בן לוי עלית נשמה.

23. במנגינה הישנה של רה”מ של כ-ו-ל-ם. רק שם היתה אמירה פוליטית נבובה שחוזרת על עצמה ברדידות מפליאה. וכאן זו אמת מוחלטת.

24. גם הערב-רב שאחרי ארבעים יום חטאו בעגל.

25. רש”י לפרשת יתרו.

26. חז”ל במדרש ילקוט שמעוני פרשת מצורע פרק טו, רמז תקע”א. ומתאים לנאמר לעיל ברש”י עפ”י מס’ שבת שדוקא בסדר הזה, כי כך קיבלו.

27. כמדומה בשל”ה ואינני בטוח כרגע.

28. בשבת יש בה גם לאוין (איסורים) שזה כמובן, לא פטרה התורה.

29. וגם דיברנו על כך בתחנת רוח של פסח: שבזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים. אתה לא נותן ציון כזה ורוממות כזו למי שאתה מחפש סיבות להשפיל.

30. שמות פרק ג פס’ יא-יב.

31. רש”י שם (שמות ג’ יא).

32. שמות פרשת יתרו, פרק יט פס’ ב’.

33. רש”י שם עפ”י חז”ל במכילתא.

34. אם נקים מפלגה של אנשים הנמצאים מתחת לקו העוני, הם ומשפחותיהם וקרוביהם. יש סיכוי די טוב שתרכיב ממשלה. אם זו תהיה האג’נדה האמיתית שלה (ולא יטענו זה על זה שגונבים להם את הקיום) יש צד גדול שגם יוכלו לתקן. אני לא קורא לזה כי אינני איש פוליטי בתכלית וגם כי אני לא רואה את זה קורה. הכל יפול על אגו ועל חילוקי אינטרסים. ואז כולם ישארו עירומים והטייקונים ימשיכו לצחוק כל הדרך אל הבנקים (שלהם). בבקשה לא להעביר הלאה מה שנאמר בהערה זו, אני חושש להסתבך.

35. מכילתא היא מדרש חכמים על ספר שמות. הכולל הלכות ואגדתא על פסוקי ספר שמות. בדרך כלל מדרשי תנאים אבל גם מקצת של אמוראים.

36. הלא שרשיו של “משחק” זה עוד בזמן המנדט. במטבע המיל שהיתה עץ (ענף) זית ופלשתיין (משני הצדדים). ובדברנו, כמובן, כמשל.

37. יצאו ב-ט”ו ניסן. קיבלו תורה ב- ו’ סיון. כלומר חמישים ואחד יום.

#דמויותמהתנך #צדיקים #קבלה #השקפה #מושגיםביהדות

12 צפיות